מי מחנך את הילד שלכם? הספרים הדידקטיים מציפים את השוק

אחת משיטות ההורות הפחות מומלצות היא איתור בעיה אצל הילד (מעיכוב בגמילה מחיתולים ועד חוסר ביטחון), שבעקבותיה מגיעה הכניסה לחנות ספרים - בבקשה לקנות ספר שמדבר בדיוק על זה. שם, אפשר למצוא הכל, אבל ממש: מספר שנותן תשובה לשאלה "למה אסור להרביץ?", ועד "איך זה שיש שתי אימהות?". מכאן, כך נדמה, אנחנו כבר בונים על אותו ספר שיעשה את שלו, והנה, עם עודף ממאה שקל, הצלחנו להבהיר לילד, ועוד בחרוזים, למה זה לא נורא להיות שונה, מה קורה אחרי שמתים או איך מתמודדים עם ציון פחות טוב בשל"ח.

הבעיה מתחילה כשבשוק החופשי כמו בשוק החופשי - אם יש צורך, תמיד יהיה מישהו שיסכים למלא אותו - ולא תמיד אלה יהיו גדולי הסופרים והמשוררים. וכך, אותו ספר ילדים שאמור, מבחינתנו, לפתור את כל הקושיות, על ידי סיפור מעניין שסוקר אותן - יראה הרבה פחות כמו ספרות, והרבה יותר כמו ברושור, או ספר הדרכה.

לכן אין זה פלא שספרים עם אג'נדה דידקטית מעוררים חשד ורתיעה בקרב מבקרי ספרות, ולו רק בגלל החשש שהאג'נדה תגבר על הספרות, ואנחנו ניאלץ להקריא לילדנו הגיגים מחורזים כמו "מאז סבא גר בשמיים/ וכבר לא מרים את מירי על הכתפיים/ וכך למדה הילדה מירי/ שלעשן זה ממש לא בריא" (הרי לכם ספר אפשרי שעונה על הצורך להזהיר מפני נזקי העישון).

הרשות נתונה

כל זה כדי לספר שלאחרונה ראו אור שני ספרים המדברים על נושא דומה, "הגוף שלי הוא ברשותי" נקרא לו. הנושא הזה, שבשנים האחרונות הפך לאהוב במיוחד, כולל מנעד רחב של תתי־פרקים, החל מדודה שאוהבת לנשק על השפתיים ועד הילד המחבק־מדי בשיעור חשבון. אם לתמצת את המסרים שעולים מכל אותם ספרים בסוגה: אם מישהו מנסה לגעת בכם ללא רשותכם, זכותכם לסרב. בין אם אתם בני חמש, או חמישים וחמש.

הספר "הסכמה (לילדים ולילדות)", עם כותרת המשנה המפורטת: "גבולות, כבוד, ושמירה על עצמנו" ואיורי קומיקס בסגנון רב המכר "יומנו של חנון" הוא אחד מהם. אין כאן סיפור מסגרת או עלילה, אלא מורה נבוכים לחיים עצמם, בדמות ספר הדרכה שמסביר איך להתמודד עם מגוון הסיטואציות שהחיים מביאים לפתחנו.

כך, למשל, כתוב בו, "אז כשדודה מיכל אומרת: בואי הנה! אני רוצה לצבוט ולנשק את הלחיים האלה! נחשו מה? ההחלטה היא שלך". באיור שליד ניתן לראות את הילדה מציעה לדודה מיכל לתת "כיף" במקום חיבוק. ומה זה חשוב אם לפעמים יש גם מציאות, ולא נעים מהדודה, וההורים אולי יבקשו מהילד לזרום. כאן, הספר מבהיר חד משמעית שההחלטה נתונה בידיהם.

אם מבינים שספר הדרכה לפנינו, ולא ספר ילדים, הוא יכול להיות נהדר. רייצ'ל בראיין, שכתבה את הספר, מכסה קשת רחבה־יחסית של מקרים, בהם לדוגמה אם מישהו מנסה ללחוץ על הילד לשתף פעולה, או מה עושים כשהילד רוצה לחזור בו ממשהו שכבר הסכים לו ("זה עדיין בסדר לשנות את דעתך. גם אם אמרת 'כן' מיליון פעמים קודם לכן!"). לעיתים קרובות, הספר מצליח למצוא את מקומו על המנעד שבין ידידותי ולא מאיים - ובין לדבר את הדברים בכנות בלתי מתחנפת.

גם פעולות תמימות־לכאורה כמו דגדוג, או לתת למישהו חיית מחמד במתנה, דורשות הסכמה ברורה מהצד השני, על פי הספר. בראיין ממליצה שלא להסתפק במילים, אלא להקשיב גם לטון, ולהביט בשפת הגוף של המשיב, שאולי מסכים מתוך נימוס, חשש או חוסר נוחות.

היא גם מצליחה להסביר בצורה אינטליגנטית ומותאמת גיל שלסגנון הלבוש אין קשר להסכמה. כך, במקום לתת את הדוגמה המוכרת, שבה אם מישהי הולכת עם גופייה וחצאית מיני, היא עדיין לא מזמינה מגע או מבט מיני - שבהחלט לא מתאימה לספר הזה, מוגש כאן הסבר אחר, ברור לא פחות: אם מישהי לובשת בגד ים, זה לא אומר בהכרח שהיא מסכימה שידחפו אותה לבריכה.
מהספר עולה שרצוי שהילדים יסמכו על תחושות הבטן שלהם ולא יעשו את מה שלא נעים להם, אבל גם שידעו שיש מקרים בהם הצבת הגבול פחות רלוונטית - כמו לתת יד במעבר חצייה, או לקחת תרופה מגעילה.

במקביל להצבת גבולות, בראיין מדגישה שיש גם לכבד את הגבולות שאחרים מציבים, הרי - הסכמה היא עניין הדדי. כך לאורך הספר אין חלוקה דיכוטומית בין המטריד למוטרד, וברור שכל אחד מאיתנו יכול להיות בכל צד - הצד שמציע, והצד שמסכים או מסרב. הספר גם מדגיש שניצול הוא אף פעם לא באשמת הילד.

אז נכון, יש מקרים אפורים רבים שבהם קשה לקבוע גבולות שכולם ירגישו איתם בנוח, והדברים הם לא תמיד חד־משמעיים. יש משפחות שבהן נועלים את חדר האמבטיה, ומולן, יש מי שמתקלחים ביחד. ועדיין, מדובר בספר שמצליח לכסות את רוב הנושאים שנוגעים בהסכמה, ולחזק את תחושת האוטונומיה של הילד. הוא יתאים לילדים בגילי 5-4 ועד לסוף בית הספר היסודי. בזכות ההומור והאיורים המשעשעים, קריאת הספר, למרות מטרתו הדידקטית - היא בהחלט חוויה מהנה.

לא בקטע

בספר "אולי הוא פשוט מחבב אותך" (מאת ברברה די), קהל היעד כבר בוגר יותר, והוא רלוונטי לנוער צעיר, מגילי 9 ועד 12. שמו המקורי של הספר, Maybe he just likes you, מרפרר לסרט המוכר משנת 2009, He's just not that into you (ובעברית "הוא פשוט לא בקטע שלך", גם הוא, אגב, מבוסס על ספר), שנכתב בהשראת שורה מהסדרה "סקס והעיר הגדולה". רק שכאן מדובר בדבר והיפוכו. את המשפט "הוא פשוט לא בקטע שלך" יאמר לך החבר הטוב שמבין עניין ונותן את דעתו הכנה. את המשפט, "אולי הוא פשוט מחבב אותך" יאמר מי שהכל נראה לו לגיטימי, גם אם זה מציק. ובזה בדיוק עוסק הספר.

זהו סיפור בדיוני על מילה, ילדה בכיתה ז', שכמה בנים מהכיתה נטפלים אליה. מילה וחברותיה לא מצליחות להסכים אם מדובר בחיבוק ידידותי, בפלירטוט או בהטרדה, מה שגורם לנו להצטער שהן לא קראו את "הסכמה" בגיל צעיר יותר.

הספר מתאר בצורה אמינה למדי את מערכת הייעוץ הבית ספרית, כשמילה נשלחת לשוחח עם יועץ שלא פגשה מעולם. גם מערכת היחסים בין הגיבורה וחבריה משכנעת, רק שכאן, לסופרת יש נטייה לתמלל מדי את מחשבותיה של הגיבורה: "זה בטח נפלא להיות כלב [...] אפשר להתחבר עם כולם בלי בעיה. ואם כלב אחר עושה לך בעיות, פשוט תנהמי עליו והוא מייד יפסיק", או "הייתי בסך הכל צריכה להגיד את המילה 'תפסיקו' והוא יגיד 'אוקיי', ואז כל העניין הנורא הזה של הלא־הצקות יסתיים. עכשיו הכל יחזור לקדמותו, ויהיה לי כיף בהפסקות צהריים עם החברים שלי כרגיל. זה היה כמעט טוב מכדי להאמין! איך לא הבנתי את זה קודם?"

השפה, לפחות בתרגום לעברית, לא ממש תואמת גיל. אחרי הכל, לא סביר שילדה בכיתה ז' תחשוב מחשבות כמו "כיצד ייתכן שהיא לא הביעה שום מחאה כשהבנים התחילו להיטפל אלי?" ועדיין, למרות החסרונות, זהו סיפור חביב שמסתיים בסוף מתקתק: מילה רוכשת חברים חדשים ומשלימה עם הישנים, מגלה שמורים יכולים להיות אמפתיים, מוצאת תחביב חדש ומעצים - חוג קראטה, ואפילו משיגה לאמא שלה עבודה. בת ה־12 שלי, לעומת זאת, נשברה אחרי פרק: "זה לא נעים לי", היא אמרה כששאלתי לגבי הספר, והציבה גבול בצורה ברורה.