מתקצרים: הסיפור הקצר חוזר לקדמת הבמה

מעגנון ועד אסימוב, מאליס מונרו ועד קפקא, ומצ'כוב, זולא ושופמן - עד אתגר קרת, נתן אנגלנדר וסביון ליברכט - ז'אנר הסיפור הקצר תפס מקום של כבוד, ובצדק, בקאנון העולמי והמקומי. ובכל זאת, כאן בארץ, בשני העשורים האחרונים, כבודו נשחק: הוצאות הספרים הגדולות בישראל העדיפו באופן גורף שלא להמר על קובצי הסיפורים הקצרים, לרוב מסיבות כלכליות; הקוראים, בהתאמה (ואולי מדובר בדילמה הקלאסית של הביצה והתרנגולת), העדיפו את ספרי הפרוזה עבי הכרס; והסופרים - ראו בסיפור הקצר מעין כרטיס כניסה אל תוך מלאכת אמנות הפרוזה.

אבל בשנה האחרונה משהו השתנה: אחרי שנים שבהן ספרים המאגדים סיפורים קצרים נחשבו כמעט לילדים החורגים של הספרות העברית והודרו כמעט לחלוטין ממדפי חנויות הספרים - הז'אנר חוזר לככב, ודווקא השמות המוכרים והגדולים ביותר בספרות המקומית בחרו להוציא ספרים בז'אנר. כך, השנה ראו אור בישראל קובץ הסיפורים הקצרים "לב רעב" של אשכול נבו, שסוגר את השבוע ה־22 בצמרת רשימות רבי המכר, "דגים גדולים" של זוכה פרס ספיר ראובן נמדר, "למלחמה יש אף גדול" מאת שיח'ה חליווה ו"אף יהודי" מאת ענת עינהר. כל אלה הם רק אחדים מאותו גל חדש־ישן, שהולך והופך למגמה.

נועה מנהיים: "הקריאה בסיפור הקצר תלויה מאוד בזמן ובחשק. ממש כמו באוכל. לפעמים את נורא רוצה לאכול סטייק, לשבת לארוחה ממש, ולפעמים את יודעת שמה שדרוש לך עכשיו זה חטיף, משהו קצר ונהדר"

"רומן הוא צורה נדיבה, שגם אם היא כתובה בחסכנות - מציעה עולם שלם, כמו נסיעה ברכבת, שאפשר לראות בה עוד נופים ומקומות ודמויות", אומרת אביבית משמרי, סופרת ומו"לית הוצאת "פטל", שהוציאה בשנה שעברה את קובץ הסיפורים "מזג אוויר מקסים". "סיפור קצר זה כאילו מישהו פותח לרגע אגרוף, מרשה לך להציץ פנימה - וסוגר. בלי קשר לתוכן, תמיד יהיו מי שירצו להפליג למרחק על פני מי הרומן, ומי שיתחברו לקריאה החצי־בלשית שסיפור קצר מציע - שבו הם צריכים להשלים את הפערים של מה שלא סופר. כמו בתנ"ך, אגב, שמלא בסיפורים קצרצרים שמדווחים בחסכנות גדולה - על חיים שלמים ודרמות גדולות. משם, דווקא מתוך אותם סיפורים קצרים - אנחנו לא מפסיקים לחלץ משמעויות, לדבר על זה, לכתוב הררי ספרים שמפרשים אותם".

מה סוד הקסם?

"לימדו אותנו בבית הספר שסיפור קצר הוא סיפור שנקרא בישיבה אחת. לא נעים להודות, אבל לפעמים היתרון שלו הוא בדיוק זה - שהוא לא דורש אותה מידה של מחויבות שרומן דורש, גם מהכותבת, לא רק מהקוראים. יש רעיונות, ובעיקר דמויות, שאני, ככותבת, לא רוצה לבלות איתם תקופה של חודשים או שנים, אני לא רוצה לשאול את עצמי מה קורה להם במצבים שונים או לדמיין אותם בחברת דמויות אחרות לגמרי. אותה הצצה קטנה שהסיפור הקצר מספק מספיקה לי לגמרי, ויש בה קסם, גם אם היא משאירה את הקוראים עם שאלות לא פתורות, עם מסתורין. אני לא צריכה לקשור את כל הקצוות, ולעיתים קרובות נשאר איזה מתח שמשאיר את הסיפור הקצר בתודעה הרבה אחרי שגמרנו לקרוא אותו. רומן הוא מבנה מורכב שמצריך ממני רשימות וטבלאות, ולחכות ולעכל ולחשוב, וסיפור קצר נולד מרעיון שלם אחד".

הרומן הראשון והמצליח של משמרי, "הזקן השתגע", נכתב, היא מספרת, כסיפור קצר. "כל הפרק הראשון יצא לי מהשרוול בערב אחד. שלחתי אותו לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ', ולשמחתי הרבה הוא לא זכה, כי בזמן שחיכיתי וכססתי ציפורניים - כתבתי פרקי המשך וכך נולד רומן שלם".
גם לפני אותו רומן משמרי כתבה בעיקר סיפורים קצרים. את קובץ הסיפורים הראשון שלה, "הנפש קמה באמצע הלילה", היא ניסתה לשלוח להוצאות, אך נענתה בשלילה. ואז, בשנת 2015, החליטה לפרסם אותו בהוצאה דיגיטלית. "אין לדעת אם הקובץ נדחה משום שלא היה שוק לסיפורים קצרים, כפי שאמרו לי, או משום שהוא היה בוסרי מדי".

אבל מאז הדברים השתנו. "אני שומעת הרבה את הטענה שקוראים אוהבים לשקוע בעולם של הרומן, ולא להסתגל עם כל סיפור לעולם חדש ואחר", היא מספרת. "ומצד שני, רומן הוא מחויבות גדולה מצד הקוראים, לשבועות ולחודשים, ולא כולם רוצים את זה. אני שמה לב שלאחרונה הרבה רומנים התכווצו, שכותבים הרבה נובלות, ושיש פתיחות מחודשת לסיפורים קצרים, והמגוון הזה משמח אותי - כי לכל סיפור יש את הצורה הנכונה שמתאימה לו".

חוליה מקשרת

במסה שכתבה שולמית הראבן בראשית שנות ה־90, היא ציינה ש"הסיפור הקצר יכול להיות שיא של מלאכת הכתיבה (...), מפני שהכי קשה לרמות בו, הכי קשה להשתמש בכל הטריקים או לעשות את השגיאות שאפשר להחביא בתוך פרוזה (...) אי אפשר להשתמש בזיקוקין די־נור של לשון - כי פשוט אין מקום".

ד"ר סיגל נאור, חוקרת ספרות ומייסדת "דרך רוח", מסכימה. "אם את רוצה לדעת אם סופר טוב או לא - את תזהי את זה בסיפור הקצר", היא אומרת. "בסיפור קצר החוזה שהקוראים חותמים עליו הוא שהם הולכים לקרוא ספרות טובה. הרי ברומנים ארוכים אנחנו נקשרים לדמויות, והרומן סוחף אותנו כמו בסרט, ובהרבה מקרים - אנשים בכלל שוכחים שהם קוראים ספר, הם בתוך הסיפור. אבל בסיפור קצר את לא יכולה לשכוח. את מרגישה שהסיפור עומד להיגמר, אפילו טכנית - במספר העמודים שנותרו לך ביד.

"גם הצורה של הסיפור הקצר מאפשרת את המשחק הזה. אליס מונרו, למשל, אתגרה את הז'אנר. הרי פעם דיברו על 'סיפור עשוי היטב', כזה שיש לו התחלה, אמצע וסוף. בסיפורים הקצרים של מונרו - דווקא כשנדמה שהנה, הסיפור נגמר - מתחיל סיפור נוסף. בסיפור הקצר את יכולה להשתולל. את יכולה לבחור, למשל, בדמות מספר לא מהימן (שברומן שלם היתה מעייפת את הקורא) ולייצר עוד ניסויים 'פיקאסואיים' במבנה ובסגנון. את נדרשת להחיות דמות בכל כך מעט עמודים, ואז גם לתת לקורא את התחושה שהיא תמשיך לחיות עוד אחרי. הסופרים הגדולים, נטליה גינצבורג, סלינג'ר, וגם בארץ - א.ב יהושע, עמוס עוז, השתפשפו בסיפור הקצר עד שהרגישו בטוחים לעבור לכתוב רומן שלם".

סיגל נאור: "הסופר הפלשתיני עאטף אבו סייף ממחנה ג'בליה אמר בראיון בשנת 2014 שהז'אנר של הסיפור הקצר החל לפרוח בעזה בשנות ה־60, כשחומרים מודפסים צונזרו. הוא נתן אז אמירה מפורסמת, ש'בשנות ה־80 וה־90 עזה היתה ידועה ביצוא של תפוזים ושל סיפורים קצרים'"

השורשים של הסיפור הקצר הולכים הרבה אחורה. "זה נכון שצ'כוב ופושקין כתבו סיפורים קצרים, אבל במאה ה־19 הז'אנר המרכזי היה עדיין הרומן", אומרת נאור, "גם כשהוא לא התפרסם כרומן, הוא במקרים רבים התפרסם בעיתון כסיפור בהמשכים, כמו שקרה עם הסיפורים של דיקנס ודוסטויבסקי. במאה ה־20 כבר התחילו לפרסם סיפורים קצרים, בעיקר בארה"ב, ואז ראינו את פוקנר ויותר מאוחר את סלינג'ר וכל מי שהגיע אחרי, ואני חושבת שזה קשור באורך הנשימה".

מה הכוונה?

"אם לפשט את הדברים, ההבדל בין סיפור קצר לנובלה ולרומן, ואני בכוונה מנסחת את הדברים בצורה הזו - הוא מספר העמודים. אחרי מלחמות העולם, הראשונה והשנייה, לאנשים לא היה אורך נשימה לכתוב ולקרוא רומנים ארוכים, ואז ראינו יותר את הסיפור הקצר, שאורכו, בערך, עד 30 עמודים. הסופר הפלשתיני עאטף אבו סייף ממחנה ג'בליה אמר בראיון בשנת 2014 שהז'אנר של הסיפור הקצר החל לפרוח בעזה בשנות ה־60, כשחומרים מודפסים צונזרו. הסופרים העדיפו לכתוב את הסיפורים בכתב יד ולהבריח אותם בצורה הזו מעבר לגבול. הוא נתן אז אמירה מפורסמת, ש'בשנות ה־80 וה־90 עזה היתה ידועה ביצוא של תפוזים ושל סיפורים קצרים'".

בשנות ה־90 הז'אנר התפוצץ בישראל, אחרי "געגועיי לקיסינג'ר" של אתגר קרת וקובצי הסיפורים הקצרים של אורלי קסטל־בלום. "בשנים הללו, אם נכנסת לכיתת תיכון, כמורה, ולא היה לך את הספר של אתגר קרת כדי לקרוא ממנו לתלמידים - יכולת פשוט לבקש במהלך השיעור, ואחד מהם היה מוציא אותו מהתיק", אומרת נאור. "ואז זה נהיה כבר מכת מדינה, כי כולם כתבו כמו אתגר קרת. בשנות האלפיים הפסיקו להוציא סיפורים קצרים, כי זה נהיה לא שיווקי. יש הרבה מאוד רומנים שיצאו בתקופה הזו שהתחילו כסיפור קצר, ושהמו"לים ביקשו להאריך לרומן שלם, ואז גם רואים רומנים שנקראים כאסופת סיפורים שהודבקה.

"אבל הפריחה המחודשת היא מעבר לעניין שיווקי גרידא. היינו עכשיו בכמה שנים של תור הזהב של הממואר, שבהן אנשים כתבו סיפורים מנקודת מבט אישית, על חייהם. ואני חושבת שהספרות, בכלל, חוזרת לרומן הבדיוני, כי המציאות כבר הפכה בלתי נסבלת - ובדרך היא עוברת דרך הסיפור הקצר, שהוא מעין חוליה מקשרת".

האורך לא קובע

ענת עינהר, שספר הביכורים שלה "טורפים של קיץ" זיכה אותה בפרס ספיר, וספרה השני "תמונות עירום" היה מועמד לפרס, פרסמה בשנה שעברה את "אף יהודי", קובץ של 17 סיפורים. עינהר מעידה שדווקא בפרוזה הקצרה שלה, בסיפורים ובנובלות, היא מכווצת תקופות זמן, היסטוריה שלמה של יחסים בין דמויות ורגעים טעונים מאוד, חלקם אלימים מאוד - לשורות קצרות. הצמצום, העובדה שההתרחשות אינה מגיעה לפתרון מלא, העובדה שהקוראים שלה נשארים עם מטען שלא קיבל פורקן מלא - הם שמעניקים לסיפור הד שאינו מרפה מן הקוראים הרבה אחרי שגמרו לקרוא.
ועדיין, כשניגשה להוצאה שעבדה עימה עם קובץ הסיפורים הקצר, ההוצאה "לא התלהבה מהרעיון להוציא קובץ סיפורים קצרים".

זאת אף שנדמה, לאחרונה לפחות, שהקהל דווקא למד לחבב מחדש את הסיפור הקצר.

"זה משמח מאוד. מבחינה יחצנית - וליחסי ציבור יש חשיבות גדולה מאוד היום - כשמישהו כותב רומן, קל לשוחח איתו על הנושא, על הסיפור, על מה הספר מבוסס, יש במה להיאחז. זה קשה יותר עם קובץ סיפורים, שבכל אחד מהם יש עולם שונה. כשכתבתי נובלות ציפו ממני שעכשיו אתפתח ואכתוב רומן, וזה מוזר, כי סיפור קצר הוא לא ספרות פחות טובה או פחות משוכללת".

"חלק גדול מהצעירים שכותבים היום עברו דרך סדנאות כתיבה, ושם מחברים בעיקר סיפורים קצרים, אז אני מניח שזה עוזר לקבע את הסוגה הזו כשלב שצריך להתחיל בו, ורק לאחר מכן לעבור לכתיבת רומן ארוך", אומר חיים לפיד, שהשנה ראה אור ספרו העשירי, "ארצות הקור" - קובץ של חמישה סיפורים קצרים.

לפיד, שעוסק גם בתסריטאות, מקביל את הז'אנר לסרטים קצרים, שגם כשהם מצוינים אין להם מעמד של ממש בקולנוע, כי הם "לא מוצר תרבותי מוגדר, עם אורך קבוע וציפיות ברורות ושפה משוכללת יותר כמו סרטים באורך מלא, ולכן הם נחשבו לשלב מעבר אל סרט ארוך", הוא אומר. "לכן במשך תקופה ארוכה ראו בסיפור הקצר שלב מעבר לספר 'אמיתי', ארוך, כאילו הרומנים הארוכים הם עיקר עניינה של הספרות - אם כי ברור שנכתבו ונכתבים סיפורי מופת".

התפיסה המו"לית הזו אינה תואמת, אומר לפיד, את המצב בשטח. לסיפורים טובים יש קהל, כמו לכל יצירת אמנות טובה, בלי קשר לקטלוג שלה. אולי אפילו להפך - יצירה קצרה יכולה להרשות לעצמה להיות יותר פראית, לחרוג מגבולות, להשאיר שאלות פתוחות, דברים שאוהבי ספרות יתלהבו לגלות. "אני חוויתי את זה בעצמי, כשאחרי רומנים שהצליחו ההוצאה שלי אמרה לי באופן חד־משמעי שהיא לא מעוניינת אפילו לקרוא את ספרי החדש כי מדובר בסיפורים קצרים. בדיון נאמר שסיפור קצר הוא סוג של הונאה של הקורא, כי ספרות יפה צריכה קודם כל לספק עלילה שאפשר להתמסר אליה, חוויה קלאסית של קריאה. אבל הצמצום דווקא מעניק יותר חופש. כמו בסרט קצר, אני יכול להתפרע, לקחת את העלילה למקומות מפתיעים, ואז אני לא צריך לשאת את התוצאות של ההתפרעות הזו לאורך 300 עמודים".

אחת ההפתעות הספרותיות של השנים האחרונות היא הנובלה של תמר וייס גבאי, "החזאית", שהחלה את דרכה כשלושה סיפורים קצרים שרק בדיעבד שולבו על ידיה לסיפור אחד - נובלה שזיכתה אותה בפרס ברנר ובימים אלה מעובדת לסדרת טלוויזיה, אחרי שחברת הפקות רכשה את הזכויות. וייס גבאי מסכימה שייתכן כי האווירה השתנתה, וכי יש נכונות גדולה יותר אצל הקוראים לקרוא סיפורת קצרה.

"עכשיו, כשאני עסוקה בעיבוד של 'החזאית' לטלוויזיה, אני מוצאת את עצמי מרחיבה את היריעה. אני מוסיפה התרחשויות, סיפורי רקע לדמויות, קורים שם כל מיני דברים שלא היו בשלושת הסיפורים הקצרים, ומופיעות שם דמויות שלא היו בסיפור המקורי. זאת תחושה משונה מאוד. ההרחבה הזאת נדרשת במקרה הזה כדי לייצר סדרת טלוויזיה, אבל אני לא מרגישה שהדברים האלה חסרו בספר. שם הבאתי את הדברים בצורה קצרה, תמציתית, והיה לזה את הכוח שלו. אני מרגישה שכשאני מרחיבה את 'החזאית', אני הופכת אותה ליצירה אחרת לגמרי, שיהיו לה יתרונות אחרים, אבל היא לא תהיה בהכרח טובה יותר מהסיפורים הקצרים. זה לא שהיא משלימה או מתקנת אותם".

מצריך דיוק כירורגי

נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות עברית בהוצאת כנרת זמורה דביר, אומרת כי אכן מקובל היה לחשוב שקוראי עברית לא אוהבים סיפורים קצרים, אבל היא מעולם לא הניחה לזה להכתיב לה באילו כתבי יד לבחור. "כשהיו קובצי סיפורים מעולים, למשל 'חוף הים של ירושלים' של עידו גפן, הוצאנו אותו. תמיד שקלנו את היצירה לגופה, בלי קשר לשאלה אם היא שייכת לקטגוריה פחות מסחרית. ובכלל, כשספר טוב לא מצליח, נורא קשה לדעת למה. הוצאנו גם רומנים מדהימים שאף אחד לא קרא. זה מפני שהסופרת לא מוּכרת? לא היו מספיק יחסי ציבור? העטיפה לא נכונה? לכי תדעי".

את רואה היום יותר פתיחות לסיפור קצר?

"יש תפיסה שאומרת שמכיוון שהתרגלנו למדיה החברתית, הקשב שלנו מפוצל ויש תחרות על זמננו - אנשים מחפשים סיפורת קצרה. מצד שני, בטיקטוק יש נערות בנות 18 שמתעלפות מרומנים של 1,500 עמודים וקוראות סדרות שכל כרך בהן הוא בעובי הזה".

אני רוצה לסתור את הטענה שסיפור קצר מצריך פחות קשב.

"גם אני ממש לא מסכימה עם הטענה הזאת. כעורכת, קובץ סיפורים מצריך ממני לא פחות עבודה מרומן, ולפעמים אפילו יותר. זה כמו לעבור מעבודה על הקפלה הסיסטינית לעבודה על מיניאטורה של ואן אייק. סיפור קצר מצריך דיוק כירורגי, איזשהו צמצום אלגנטי שאליו הוא חייב לחתור, וזה מחייב המון עבודה מצד הכותב וגם מצד העורך. כתיבה של סיפור קצר מחייבת דייקנות קפדנית. משפטים מיותרים, דמויות מיותרות, תיאורים שאין להם תכלית ברורה - הם בלתי נסלחים בז'אנר הזה. אם ברומן אפשר לפצות על פסקאות חלשות יותר באמצעות עלילה או פסקאות טובות יותר - כדי שסיפור קצר יהיה מצוין כל מילה בו חייבת לעמוד במקומה.

"ויש כאן גם עבודת אוצרוּת: לא מגישים לך 12 סיפורים. מתחילים ב־40 סיפורים, וכדי להגיע ל־12 צריך להחליט על מה הקובץ, אם יש קשר תמטי בין הסיפורים או קשר מסוג אחר. היתה תקופה שבה היה אופנתי להוציא קבצים של סיפורים שיש ביניהם קשר נסיבתי - למשל, כולם סיפורים של אנשים שגרים באותו בניין, או שאותה דמות מופיעה בתפקידים שונים בסיפורים עוקבים".

מנהיים סבורה שיש קסם גדול בכניסה מיידית לסיטואציה דרמטית שמשנה חיים, בלי הקדמה, בלי היכרות מוקדמת עם הגיבורים, ובניסיון להבין מה קורה כאן. מתי היא תעדיף לקרוא סיפורים קצרים? "זה תלוי מאוד בזמן ובחשק", היא אומרת, "ממש כמו באוכל. לפעמים את נורא רוצה לאכול סטייק, לשבת לארוחה ממש, ולפעמים את יודעת שמה שדרוש לך עכשיו זה חטיף, משהו קצר ונהדר".