"קלאסיקה זה רצפה - אם אין לך את זה אין לך כלום, את לא יודעת על מה את הולכת"

בשלב מותח במיוחד בהצגה "מסעות אודיסיאוס", שהתקיימה באחד מהבקרים של חופשת חנוכה, הגיבורים עומדים על ספינה ומכריזים שהגיעו אל אי הסירנות - אותן נימפות ים מיתולוגיות וענוגות ששירתן, כך האגדה מספרת, מובילה את המאזינים להימשך אל המים ולטבוע. ברגע הזה בדיוק נשמעה בתיאטרון גשר היפואי אזעקה, וצליל הרקטות שיורטו חתך את האוויר. לרגע לא היה ברור לקהל הילדים הצוהל אם מדובר באפקט קולי או באזעקת אמת. האורות נדלקו, ורועי חן, שכתב את ההצגה, מיהר לעלות לבמה ולהצטרף אל שחקניו. שם הוא ביקש מהילדים "לחשוב מחשבות מצחיקות". רגע אחרי קולות הפיצוץ העזים, האור כבה וההצגה נמשכה.

"איך עשית את זה?" שאלתי את חן בתום ההצגה, כשהתיישבנו לשיחה בבית קפה. לא התכוונתי לתיאום המופלא בין המחזה לקולות הרקע, אלא לאופן הפלאי שבו הוא כבש את קהל הילדים. "האמת היא", הוא עונה, "שאני מאוד אוהב ילדים. אני מאוד מחובר לעצמי כילד וכנער. אני מרגיש שהם צריכים לפגוש יותר אנשים נחמדים במהלך החיים שלהם, ואני משתדל להיות אחד מהם".

"יש אצלנו תמיד תחושה של ארעיות. זה לא סתם שבבית שלי יש כבר 15 שנה חלון שלא נפתח ואנחנו לא מתקנים אותו, כי הרי בעוד שנייה נקום עם כל המאהל ונזוז. ומצד שני, אנחנו מומחים בקימה לתחייה"

חן (43) זכה החודש בפרס עגנון לאמנות הפרוזה (המוענק מטעם בית עגנון ועיריית ירושלים), אחרי שבשנה שעברה הוענק לו פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה. השנה גם ראה אור הרומן שלו "רעש גדול", ספרו הרביעי אחרי "נשמות" (שהיה מועמד לפרס ספיר), "תל של אביב" ו"סוסי הדיו"; ותרגום חדש שלו ל"פו הדב", שהיה תוספת מפתיעה ברשימת תרגומיו, המכילה בעיקר קלאסיקות של גדולי הספרות הרוסית. אלה, נוסף על כ־40 מחזות שתרגם ועיבד, ו־12 מחזות שכתב, במסגרת תפקידו כדרמטורג תיאטרון גשר.

כשרואים אותך על הבמה, משוחח בספונטניות עם הקהל, די ברור שיכולת להיות גם שחקן.

"אומרים לי את זה מילדות, אבל אין בתוכי שחקן אומלל או אדם בלתי מסופק שרוצה להיות על הבמה. אני מרצה ומלמד ממש בקלות, אבל אני עובד עם שחקנים מאוד טובים, ולכן אני יודע שאני לא שחקן, ואני מעריך את העבודה שלהם. יש במשחק אלמנט שזר לי מאוד - החזרתיות. לא הייתי מסוגל לעשות ערב אחרי ערב אותה הצגה. זה היה משגע אותי, כי אני בעצם כותב, והייתי רוצה לכתוב עוד טיוטה ועוד טיוטה של המחזה, בלי סוף. זה קורה לי גם כשאני כותב ספרים".

אז מה גורם לך לשים נקודה ולהחליט שזו הגרסה הסופית של הספר?

"הדדליין. כש'נשמות' יצא במהדורה שנייה, יערה שחורי, העורכת שלי, ביקשה ממני להסתכל ולהעיר הערות. החזרתי לה את הספר עם פרקים חדשים לגמרי. היא אמרה, 'תקשיב, זה לא הרעיון, אתה רוצה לכתוב רומן חדש? בבקשה, תכתוב'. ואז כתבתי את 'רעש גדול'. זה מה שמגן עלי - שלספר יש רגע שבו הוא מודפס ואי אפשר לשנות יותר. אבל אל תחשבי שלא חלמתי ללכת לחנויות ספרים ולשנות מילה פה מילה שם בכל העותקים שעל המדף".

רומן רוסי

חן אמנם מזוהה יותר מכל עם התיאטרון, אבל החלום הגדול שלו תמיד היה להיות סופר: "בעצם, התחלתי לכתוב בשנה שבה התחלתי לקרוא, כשהייתי בן 14. עד אז לא קראתי, ובטח שלא כתבתי. אבל ברגע שהתחלתי לקרוא אמרתי לעצמי 'הו, אם זאת כזו חוויה אדירה - אני רוצה גם לכתוב'".

מה עשית עד אז?

"הלכתי מכות, וקשה לדפדף בספר כשאתה הולך מכות, הידיים עסוקות. שיחקתי כדורגל, למדתי בבית ספר בנחלת יצחק (בתל אביב, ד"ל), ובכיתה ז' עברתי לבית ספר לאמנויות, כי המורה אמרה 'אוי, הוא כזה שחקן וליצן'. לדעתי היא ניסתה להיפטר ממני. וכשהגעתי לשם פגשתי עולם חדש, חברים חדשים, והם קראו ספרים והיו להם ספרים בבית".

אצלכם לא היו?

"לא, אצלנו לא קראו. פתאום קיבלתי ליד את 'החטא ועונשו' ונכבשתי".

מדהים שילד שלא קרא כלום מתחבר לדוסטויבסקי.

"אני חושב שלא הבנתי כלום, אבל הטמפרטורה שהיתה בתוך הספר מגנטה אותי פנימה, בלי להבין, פתחה לי את עולם הקריאה, ומעולם לא הפסקתי".

אולי העובדה שהתחלת מרומן רוסי היתה סוג של החתמה?

"בדיוק. ולקח לי עשור לצאת ממנה. קראתי ספרות רוסית, צרפתית, קראתי את סלינג'ר, ואז לאט־לאט הצטרפה הספרות העברית. בשנים האחרונות אני קורא ממנה המון, כי אלה בני עמי. כלומר, ככותב אני חייב לקרוא, ונורא מעניין לראות מה קורה פה מסביב. עכשיו גמרתי את 'יריתי באמריקה' המצוין של תהילה חכימי".

"כמה הדקל יפה"

חן, בנו של אב לוטש יהלומים ואם שעבדה כמנהלת רכש בבית מלון, שניהם ילידי הארץ, עזב בגיל 16 את בית הספר, למד רוסית בכוחות עצמו והתערה בתרבות הזו באורח מושלם. "היגרתי", הוא אומר, "בתוכי היגרתי מהמקום הזה. לא הרגשתי מחובר לא לעברית ולא לישראל, רציתי לברוח מכאן, להיות אדם אחר לחלוטין, וזה עבד לי. המון שנים הייתי ולא הייתי פה. ואחר כך חזרתי לכאן בענק".

מה החזיר אותך?

"זה שנולד לי בן. היום הוא בן 19 (המוזיקאי אדם חן־אדמוב, ד"ל), ודרכו בעצם שוב קיבלתי את המקום הזה. עזרו לי מאוד חברים מהגרים כמו אשתי (מעצבת התיאטרון והגרפיקאית פולינה אדמוב, ד"ל), שמאוהבים בארץ לחלוטין. היא ממש פטריוטית. היא הגיעה לכאן סביב גיל 30, היו לה חיים שלמים קודם. היא אמרה לי 'תראה איזה עץ יפה הוא הדקל', ואני עד אז חשבתי מה פתאום דקל, תני לי אשוח, ופתאום ראיתי כמה הדקל יפה".

אצל רוב אלה שמרגישים נתק מישראל לא הנוף הוא הבעיה.

"נכון. נולדתי בתל אביב, שאותה אני מאוד אוהב, בעצם הכי אוהב. אני בוחר לחיות בה שוב ושוב ושוב - ולמרות שיש לי כל מיני הצעות מהעולם, כל הזמן אני נשאר פה. זאת העיר שלי ואני חי אותה מאוד חזק, מאוד מחובר אליה. אני חושב שאולי עברתי אותו משבר שעובר כל נער, שלא רוצה להיות הוא אלא לראות במראה מישהו אחר. אז אם המישהו האחר הזה מדבר שפה אחרת, מתלבש בצילינדר ומקל הליכה, הוא בטוח לא אני, אולי הוא ממקום אחר, ממאה אחרת. זה היה תפקיד שנכנסתי אליו מאוד חזק. שאלת למה אני לא שחקן, אז יכול להיות שמצאתי את המשחק בחיים והצלחתי לגלם כמה דמויות בחיי".

"אני אוהב את המקום שיש ברוסיה לתרבות. הסופרים הולכים לתיאטרון, השחקנים הולכים לראות מחול, הרקדנים הולכים לאופרה, כולם קוראים ספרים, כולם נכנסים לתערוכה חדשה"

חן נסע לרוסיה ולאוקראינה לראשונה בגיל 19 עם שתי חברות, "נסיעה אל המולדת האמיתית, ההיסטורית", כהגדרתו, "וזה היה מדהים. הגעתי לחלום. מובן שהרומנטיזציה מתפוגגת, ועם השנים קיבלתי תמונה יותר מורכבת של המקום. זה תהליך מאוד מעניין, כשעוברים מתייר לדייר. אמנם לא גרתי אבל עבדתי שם, אני מכיר המון אנשים, הייתי בהמון בתים, עשיתי שם סיורים עם ההצגות שלי, מחזות שלי הועלו שם, עברתי המון דברים והרווחתי את הזכות להעביר ביקורת ולומר מה אני אוהב ברוסיה ומה אני שונא".

מה אתה אוהב שם?

"את המקום שיש שם לתרבות. זה מקום גדול. הסופרים הולכים לתיאטרון, השחקנים הולכים לראות מחול, הרקדנים הולכים לאופרה, כולם קוראים ספרים, כולם נכנסים לתערוכה חדשה. כי מחר, כשתשבי בסלון של חבר, ידברו על זה ותרצי להיות חלק מזה. השיח כולל תרבות עולמית עכשווית וגם תרבות עבר. קלאסיקה, וקלאסיקה זה רצפה - אם אין לך את זה אין לך כלום, את לא יודעת על מה את הולכת. פה אין את זה. לא בכל חנות ספרים בישראל תמצאי עגנון או ביאליק, אבל שם אין חנות שאין בה פושקין בהמון מהדורות. אפילו כשאני הופעתי שם כסופר נדהמתי לראות מאה איש שעמדו בתור כדי לפגוש אותי".

כדי למצוא את "הרצפה" הזו, חן חוזר וקורא בתנ"ך. את ימי הקורונה הקדיש לקריאה של כל ספרי נביאים עם חברים. "זה לא קשור למיסטיקה, אלא להיסטוריה", הוא מסביר. "חיפשתי את היציבות שיש בתרבות הרוסית, ההמשכיות, העברה של הלפיד מסופר לסופר - מפושקין לגוגול, מדוסטויבסקי לבולגקוב. עד היום ברור מי קיבל ממי ומתי. קינאתי בהם. אצלנו יש תמיד תחושה של ארעיות. זה לא סתם שבבית שלי יש כבר 15 שנה חלון שלא נפתח ואנחנו לא מתקנים אותו, כי הרי בעוד שנייה נקום עם כל המאהל ונזוז למקום אחר. זו התחושה הפנימית, גם אם בפועל אני לגמרי פה".

ב"רעש גדול" חן ברא את דמותה של ציפורה, מטריארכית משפחה תל־אביבית של נשים חזקות במיוחד - שמתחילה לשמוע את קול האלוהים, שבוחר לדבר, מכולם, דווקא אליה. ציפורה מתנבאת ומבטיחה מגיפה, מלחמה ורעש גדול. "ציפורה מנבאת מלחמה וזמנים קשים, אבל מאמינה בנחמה", אומר חן. "היא יודעת שהעם היהודי מומחה בקימה לתחייה, ואני חייב להאמין שאחרי מה שקרה ב־7 באוקטובר אנחנו באמת נצליח לעשות את הטריק היהודי הידוע ביותר הזה - לקום לתחייה".

מסעותיי עם האפיפיור

הביקור האחרון של חן ברוסיה היה לפני שלוש שנים. מאז המלחמה, הוא אומר, כל האנשים שהוא אוהב כבר לא שם. מי שנשארו, חיים "בסיוט מתוך ספר רוסי". בפחד שגורם לאנשים לא לדבר בקול, "כי אם יגידו את המילה 'מלחמה' הם ייכנסו ל־17 שנה בכלא". במילים אחרות, "אני לא מדמיין את עצמי נוסע לשם כרגע".

האהבה הגדולה הנוכחית שלו היא האיטלקית. "זו אובססיה קטנה. התחלתי לכתוב את 'נשמות', ולשם כך קראתי הרבה על הגטו היהודי בוונציה, שהוא הגטו היהודי הראשון בעולם. נסעתי לשם והתאהבתי. יותר מהפיצה־פסטה־גלידה וכל הקתדרלות והאמנות, הסיפור היהודי כבש אותי. זה סיפור מדהים - המחזות שכתבו שם הרמח"ל, או יהודה סומו, שכתב את המחזה הראשון בעברית, "צחות בדיחותא דקידושין" - אתה קורא קומדיה דל'ארטה בעברית מהמאה ה־16 ולא מאמין. תוסיפי לזה את כל האהובים עלי - נטליה גינצבורג ואלזה מורנטה וגם פירנדלו וגולדוני - יש אינסוף כאלה, ואני מתחיל להתעדכן בספרות מודרנית, קורא את ברנרדו זנוני ואומר לעצמי: אוי, הצרפתים הנבלות האלה, הנה האיטלקית מסתדרת נהדר בלי האותיות שלא מבטאים ובלי מיליון זמנים מוזרים".

החיבור שלו לאיטליה עובר גם במו"ל איטלקי, שהתלהב מ"נשמות" והוציא אותו שם לאור. "כך הכרתי את שוּלֶם פויגלמן, שעל אף שמו הוא מאוד איטלקי, איש אדיר, שיודע עברית כמוני־כמוך, חי ברומא ומוציא לאור ספרים יהודיים ועבריים. הוא שלח אותי למסע משוגע שהגיע רחוק יותר מכפי שדמיינתי. הספר נמכר למפיק בינלאומי שחי באיטליה, והוא יהפוך לסדרת טלוויזיה. נמכר בארבע מהדורות, המחיזו אותו להצגה, ובסוף גם הוזמנתי לפגוש את האפיפיור".

המפגש בוותיקן נערך לרגל תערוכה של יצירות מודרניות שהכנסייה החליטה לערוך, וכלל מאתיים אמנים מכל העולם. "במקרה השתחלתי פנימה ופגשתי את פרנציסקוס (האפיפיור הנוכחי, ד"ל), שדיבר מאוד יפה על אמנות, על מה שיש לדת ללמוד מאמנות, על הומור. לא ציפיתי לזה. גם לבלות ארבע שעות בקפלה הסיסטינית בלי שמישהו יצעק עליך 'סילנציו' (שקט באיטלקית, ד"ל) זה תענוג עצום.

"לחצנו יד, קיבלתי צלב במתנה, אבל כשהאפיפיור התחיל לדבר הייתי ציני, חשבתי: הנה עוד ארגון דתי ענקי שמנצל אותי כדי להראות שהוא ליברלי. אבל אז אמרתי לעצמי 'חכה רגע, יא נודניק. אתה הרי בא מהתיאטרון, ואתה רוצה שכשאנשים רואים את ההצגה שלך הם יאמינו, אז למה אתה מסרב להאמין להצגה הזו? יש פה תפאורה של מיכלאנג'לו, מנגנים באך, השחקן הראשי לא רע בכלל. הוא מרגש ואמין - רע לך? לא!"

"אני קם בעצבים"

חן החל לכתוב בגיל 14. הספר הראשון שלו היה רומן היסטורי שמתרחש במאה ה־19 ברוסיה. "כתבתי 70 עמודים שיש בהם מיליארד וחצי טעויות, ואז שרפתי הכל, כי הייתי בחור דרמטי. גם התקבלתי לתיכון תלמה ילין ולא הלכתי ללמוד שם, כי לא רציתי לעשות תיאטרון ולהתעסק בשטויות, אלא רציתי להיות סופר. אז נרשמתי לעירוני ד' והתחפפתי ממנו אחרי דקה וחצי. היה לי קשה שם. הרגשתי שזה אנטי־אינטלקטואלי, משעמם, יבש. שספרי הלימוד מחורבנים ומיושנים, שהמורים מדוכדכים ועייפים, וששום דבר לא מעורר השראה. וגם התאהבתי במישהי, ועזבתי לא רק את בית הספר. עזבתי הכל - את הבית, את החברים. הלכתי לחיות איתה שנה, הכל היה מאוד תיאטרלי ומוגזם".

ממה התפרנסת?

"קודם כל, לוקחים תיק וגונבים אוכל מהסוּפר. ניסינו לעבוד בכל מיני עבודות כמו ניקיון, שטויות כאלה. זה לא ממש הצליח, וכשסיימתי איתה וחזרתי לעולם הייתי מבולבל מאוד. אהבתי אותה, אבל זה היה מאוד קיצוני ולא יכולתי להמשיך. הלכתי ל'אנקורי' לסיים את כל הבגרויות, כי החלטתי להיות פרופסור למשהו, אולי לבלשנות ולצרפתית. הלכתי לאוניברסיטה, ואחרי חודשיים אמרתי אוקיי, זה בדיוק כמו בתיכון. משעמם אותי נורא ואני פשוט לא מסוגל".

חן, איש שופע חביבות וביטחון עצמי, אומר שהתקופה הזו, שבין הנערות לבגרות, היתה קשה עליו במיוחד. "בדידות עצומה, אובדנות, כל קושי שנער יכול לחוות, כולל לישון ברחוב, על ספסלים, המון סערות פנימיות - במשך שנים הרגשתי שכל דבר הוא אסון".

מה הוציא אותך מזה?

"הספרות הצילה אותי. קראתי המון והייתי שבוי לגמרי בתחושה שאני אחד מהחבורה. שהולדן קולפילד (גיבור 'התפסן בשדה השיפון', ד"ל) הוא חבר. שגם לדמויות בספרים רע, והן יכולות להבין אותי. לצערי לא הכרתי אז את סילביה פלאת ואת אתי הילסום ווירג'יניה וולף שהפכו לאהובות ליבי, אבל היו לי גוגול, נבוקוב, דוסטויבסקי, קפקא ובשביס זינגר וסלינג'ר".

העובדה שאין לו תארים לא הפריעה לו להפוך למחזאי הבית של תיאטרון גשר. רק שגם זה לא הלך בקלות. בגיל 19 הוא שמע שהשחקן מרק איווניר, שהיה גם המורה לעברית של שחקני גשר, נסע לחו"ל. "באתי, אמרתי 'שלום, אני אלמד עברית', אף שלא לימדתי בחיי זבוב. המצאתי את עצמי מכלום, ואחרי שלוש הפקות החלטתי לעוף, כי אני רוצה להיות סופר ומה אני תקוע בתיאטרון הדפוק זה".

ופשוט עזבת?

"נמאס לי שכולם עושים אמנות ואני רק מלמד אותם עברית, אז אמרתי להם שאני נוסע ללמוד בסורבון. כולם הרימו לכבודי כוסית ואני ישבתי שם משותק, מבועת מהשקר שגדל וגדל, והיה לי כל כך לא נעים עד שנסעתי עם חבר לפריז. החבר מצא שם את אהבת חייו והוא חי שם עד היום. אני חזרתי אחרי חודש. הייתי שמונה שנים ב'מלנקי', קבוצת תיאטרון פרינג', ואז גשר הזמינו אותי להיות מחזאי הבית שלהם. מאז היום שלי מתנהל בקצב של הספר שאני קורא, או ההפקה שאני עובד עליה. אני נע בין רגשי נחיתות מול סופרים - כי אני מחזאי, לרגשי נחיתות מול מחזאים - כי אני סופר".

אבל הספקת המון, בכל התחומים.

"ובכל זאת אני מרגיש שהייתי צריך לעשות עוד המון, להיות יותר מרוכז, לכתוב יותר ולדייק את עצמי ולהעז יותר. אני קם בעצבים. די סיוט לחיות איתי ככה, כי אני קם כאילו בזבזתי זמן בלילה ואני מאחר. אני יודע שצריך לעשות התעמלות כדי לא להיות קוואזימודו (גיבור 'הגיבן מנוטרדם', ד"ל), אבל אין לי סבלנות. אז אני מתיישב לעבוד והמוח נוזף בי כל הזמן. יש בתוכי מנהל עבודה קשוח ועצבני שכועס עלי מאוד".

אמרת פעם שאם היה לך כסף לא היית עובד בתיאטרון.

"אני אומר את זה כשאני כועס על התיאטרון, וזה קורה הרבה, כי נורא קשה לעשות תיאטרון. כל הזמן צריך להילחם על תקציבים וזמן".

אומרים על גשר שזו ממש משפחה.

"משפחה. לא מתפקדת, אבל משפחה. אני הילד המאומץ, שכבר אימץ דור שני של ילדים, שהבאתי לתיאטרון בעצמי".

ועדיין, עם הביקורת, בתיאטרון אתה מגיע לקהל גדול יותר מאשר בספרות.

"המטרה היא לא קהל גדול, אלא קהלים נכונים. אני רוצה להגיע לבני השיח שלי, וכשזה קורה, וזה קורה הרבה עם הספרים שלי, זה מרגש מאוד".

אתה חושב שתכתוב מתישהו ספר בשפה אחרת - רוסית? איטלקית?

"לא, לא, עברית היא השפה היחידה שאליה אני מרגישה מספיק מחובר כדי לכתוב".