גבר ואישה עומדים על במת תיאטרון. היא בשמלה ניאו־קלאסית עם שרוולים תפוחים שנחתכת מתחת לחזה, הוא בחולצה לבנה ושרירי חזה נפוחים. הם מדברים באנגלית מעודנת במבטא בריטי על ענייני הלב, ואז זה קורה: הם מתחילים לשיר. הקהל מוחא כפיים.
על מסך טלוויזיה סרט בוליוודי: עיישה, שחרחורת יפהפיה וארוכת שיער, עומדת לצד אהובה החטוב על בלוריתו השחורה המוקפדת. שניהם מוקפים בעשרות אנשים. הלמות תופים ברקע, וכולם פוצחים בריקוד קבוצתי סוער. לצד המסך שוכב ספר פתוח על זומבים. גאווה, דעה קדומה וזומבים. הייתי רוצה להגיד שדמיינתי את כל זה, אבל לא. העיבודים האלה לספריה של ג'יין אוסטן קיימים בהחלט.
כל אלו הוציאו אותי למסע אל שדות האינסוף של גוגל, שם ניסיתי לשאול כמה עיבודים לספריה נוצרו עד היום. גוגל התפוצץ והעלה עשן. תגובה דומה קיבלתי גם מצ'אט GPT. התשובה האמיתית היא, כנראה, הרבה יותר מדי. תוקף הזכויות על ספריה של אוסטן פג מזמן, ובכל מקרה, הדבר החשוב ביותר שהיא עשתה בששת ספריה, אלו שהקנו לה תהילת עולם - היה לטוות תבניות סיפוריות מסודרות, שעליהן אין זכויות יוצרים.
למעשה, מותר לעשות עם הספרים הללו כל מה שרוצים: לעבד, לשנות, לשכתב, לכתוב המשכים וקדימונים, לזרוק פנימה דרדסים ומגיפה עולמית. למקם את העלילות בקזחסטן, או על הירח. להפוך את ליזי בנט לאמנית עיסת נייר עם אובססיה תחושתית לסליים, לתת למר דארסי להיות בכלל גברת דארסי. הכל כשר. הרוב בטעם רע.
אבל מה שבאמת מעניין זה לא מה עושים לאוסטן - אלא למה.
חיה ברומן גותי
ג'יין אוסטן נולדה ביום חורפי אחד, בדצמבר (16/12), לפני 248 חורפים. ונכון, מדובר בתאריך לא עגול, מהסוג שלא באמת מצדיק חגיגות מיוחדות, בטח לא כשאת כבר כל כך הרבה שנים אינך. אלא שגם השנה (כמו בכל שנה), ראו אור ספרים רבים שמבוססים במידה כזו או אחרת על ספריה. ובין כל האטרקציות בלונה־פארק האוסטני, בולט במיוחד ספר שיצא החודש, בשם "המיתוס של מר דארסי: שוברי לבבות ספרותיים, והמפלצות שלימדו אותנו לאהוב", מאת ד"ר רייצ'ל פדר, מרצה בכירה באוניברסיטת דנבר.
אחד מהמאפיינים הבולטים בספריה הוא היכולת לכרוך אלה באלה את חיי הנישואים - במצבן הכלכלי של הדמויות. אותו מצב כלכלי מפורט כדו"ח שומה מדויק, ומעלה תהיות על האם את החלקים הללו אוסטן כתבה בעצמה או שמא נעזרה ברואה חשבון
"מה אם", שואל הטקסט הוורוד בגב הספר, "קראנו את ג'יין אוסטן לא נכון עד עכשיו?" הספר רומז שמר דארסי, הגיבור הרומנטי הנאה, העשיר, המושיע, אהובה של ליזי בנט ב"גאווה ודעה קדומה", הוא למעשה דוש. מה זה דוש - האבטיפוס של כל הדושים. גזלייטר. אפילו קצת מטרידן.
למעשה, כל מילות הקוד של תרבות ה־WOKE מתגשמות בדמות ספרותית אחת, כך על פי פדר: "דארסי עזר לעצב את הקוד שלפיו פרטנרים רומנטיים פוטנציאליים יהיו מושכים יותר כשהם ישחקו אותה קשים להשגה, גם אם בדרך הם יהיו אכזריים, יעליבו את הגיבורה, יראו חוסר עניין ברור, יהרסו את הסיכוי של אחותך לאושר וירימו עוד מגוון דגלים אדומים". עוד היא מדברת בספר על הפטריארכיה - האויבת האמיתית של הנשים לאורך דורות, ומרפררת למגזיני נשים לא פחות מאשר ל"גאווה ודעה קדומה" כשהיא כוללת אמירות כמו "איך סרטי שנות התשעים לימדו אותנו לאהוב את דארסי", ושאלונים בנוסח "האם את רודפת אחרי דארסי?" ו"האם את חיה ברומן גותי?".
רומנטיקה כדו"ח שומה
כדי להבין על מה פדר מדברת, אולי שווה ללכת אחורה בזמן. "גאווה ודעה קדומה", שבעברית ראו אור ארבעה תרגומים שלו לאורך השנים, ומהדורה מוערת שלו (בעריכת כותבת שורות אלה) עתידה לצאת בשבוע הספר הקרוב, עוסק בשלושה נושאים עיקריים: כסף, מעמד ורומנטיקה, לא בהכרח בסדר הזה.
מעט מאוד מידע נותר על אוסטן עצמה ועל חייה: אחותה השמידה את רוב מכתביה לאחר מותה, ואת המעט שנותר השמידה אחייניתה. היא לא נישאה מעולם. זאת על אף שהיה לה - כפי הנראה - סיפור אהבה גדול עם גבר אחד, והיא קיבלה הצעת נישואים מגבר אחר.
ונכון, על פניו הספרים של אוסטן הם ספרי נישואים קלאסיים - ספרים רומנטיים, שבמרכזם סיפור אהבה שהוא־הוא הכוח שמניע את העלילה והדמויות, ובסופם פעמוני חתונה. אבל הרומנטיקה של אוסטן אינה מנותקת אפילו לרגע מהחלל הסוציאלי, הכלכלי והמעמדי שבו היא מתקיימת, ולפעמים רק מהווה כר פורה, רקע או תפאורה - שמעצימים את העניין שנדמה שבאמת העסיק את אוסטן: חוסר הצדק המובנה בחברה האנגלית של ראשית המאה ה־19, בתקופת העוצרות. כך, ההסתכלות שלה על יחסי הכוחות החברתיים היתה התייחסות ביקורתית ורדיקלית שהקדימה את זמנה, ולוותה תמיד בהומור, סרקזם ולגלוג קל.
אחד מהמאפיינים הבולטים בספריה הוא היכולת לכרוך אלה באלה את חיי הנישואים, הצורך מול הרצון להינשא, הרווקות המאוחרת - במצבן הכלכלי של הדמויות. אותו מצב כלכלי מפורט כדו"ח שומה מדויק, ומעלה תהיות על האם את החלקים הללו אוסטן כתבה בעצמה או שמא נעזרה ברואה חשבון. המשפט שמזקק זאת טוב מכל הוא גם זה שפותח את "גאווה ודעה קדומה", והפך, בחלוף השנים - למזוהה עמה ביותר: "It is a truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune, must be in want of a wife" ("אמת הידועה לכל היא שרווק בעל ממון רב, ודאי יחפוץ ברעיה").
הביקורת של אוסטן על החברה הפטריארכלית שבה חיתה היתה מובנית בספריה, ובתיאור הדמויות הראשיות. מר דארסי לא היה רק הבחור הזועף, האדיש ומלא הגאווה - הוא גם מי שייצג את האריסטוקרטיה האנגלית כולה, את המעמדות השונים, את הניתוק של שכבת העשירים מהעם. יחסי הכוחות המגדריים ברורים באינטראקציות שלו עם ליזי בנט, הגיבורה־רווקה ממעמד נמוך יותר, עם לשון חדה ומשפחה בעייתית, בלשון המעטה.
התהייה אם דארסי היה למעשה האבטיפוס של הדוש מצחיקה, אבל גם לא מופרכת. העובדה שדורות על דורות של נשים התחנכו על ברכי הנרטיב המאוד מסוים הזה, שלא לומר הוסללו בידו - היא לכל הפחות מעניינת כנקודת מוצא לתזה של פדר. אחרי הכל, לא מעט גיבורים ספרותיים נכתבו על בסיס הנוסחה שאוסטן הכתיבה, והסתמכו על העובדה שדארסי זוכה בסופו של דבר בגיבורה - למרות הכל, ואולי גם בגלל. דורות של נשים ספרותיות (ואמיתיות) מחפשות גברים שאינם טובים אליהן. האם מר דארסי אחראי לזה? לטענת פדר, כן, במידת מה.
ואוסטן? מעט מאוד מידע נותר על אוסטן עצמה ועל חייה: אחותה השמידה את רוב מכתביה לאחר מותה, ואת המעט שנותר השמידה אחייניתה. אוסטן, שבימי חייה פרסמה את ספריה בעילום שם (ושנכתב עליהם שנכתבו "על ידי ליידי" כדי להבחין בינם לבין רוב הספרים שראו אור באותם ימים) - לא נישאה מעולם. זאת על אף שהיה לה - כפי הנראה - סיפור אהבה גדול עם גבר אחד, וכן קיבלה הצעת נישואים מגבר אחר.
מיוחסת לה האמירה "הדמויות שלי, אחרי מעט בעיות, יזכו בכל אשר לבן חפץ". אוסטן הבטיחה לדמויות שלה סוף טוב, בניגוד לסופה שלה, בגיל 41, בעקבות מחלה. סוף טוב, כזה שהוא חלק מהחוזה הלא-כתוב בין הסופרת לקוראת הספרות הרומנטית. במכתב שכתבה לאחייניתה ב־1814, שלוש שנים לפני מותה, אמרה: "אפציר בך לא להתחייב יותר, אל תחשבי להיענות לו אלא אם כן הוא ממש מוצא חן בעינייך. כל דבר עדיף על פני נישואים ללא חיבה". רומנטיקנית? ייתכן בהחלט.
ואולי זהו סוד קסמה של אוסטן: דבר אינו מופרך ביחס לסופרת שהיא. זו שנוסעת בזמן, על פני דורות ושנים, דרך עיבודים הזויים יותר או פחות. הנושאים שבהם היא עוסקת והדרך המצחיקה מאוד שבה היא עושה זאת חוצים יבשות, גבולות, קווי אורך ורוחב, מגשרים על פערי חברה ותרבות וממשיכים להיות מעניינים מספיק כדי לכתוב עליהם בדרכים יצירתיות עד ימינו אנו. ובמידה מסוימת, יכול להיות שגם באוסטן היה מהדארסי: מקסימה, שנונה, חכמה, מסתורית מאוד, הכי בלתי מושגת שיש, וכל הזמן גם קצת לועגת לנו. גם עכשיו.
