בני סקוטלנד, אני וויליאם וולאס. ואני רואה כאן צבא שלם של בני עמי, שהרימו ראש נגד העריצות. באתם להילחם כבני חורין, ובני חורין הינכם. מה תעשו ללא חירות? האם תילחמו? אם תברחו - תחיו. לפחות לזמן מה. אם תילחמו אולי תמותו. וכשתגססו במיטותיכם בעוד שנים רבות, האם תסכימו להחליף את כל הימים, מהיום ועד היום ההוא, תמורת סיכוי אחד, רק אחד, לחזור ולומר לאויבינו: 'אתם יכולים לקחת את חיינו, אבל לעולם לא תיקחו את חירותנו!'?"
ברגע השיא של הסרט "לב אמיץ" מתכנסים המורדים הסקוטים לקרב יום הדין. מעטים, לא מיומנים, עם כלי נשק מאולתרים, ניצבים מול מאות האנגלים שמולם - לוחמים עטורי שריון, עם כידונים חדישים וסוסים עוצמתיים. הסקוטים המבוהלים רוצים לסגת, לנהל משא ומתן, להיכנע. אבל אז, בראש קבוצת לוחמים קטנה, מופיע לפתע מל גיבסון - הלוא הוא וויליאם וולאס, ונושא את אחד מהנאומים המצוטטים בהיסטוריית הקולנוע. המילים הקצרות שאמר מחוללות פלאים, ולוחמיו, כאיש אחד, יוצאים להילחם בקרב מדמם, שסופו ניצחון סוחף.
הרב רונצקי ז"ל, שהיה הרב הצבאי הראשי, אמר שהמלחמה היא אילמת ושתפקיד הנואמים הוא לכתוב לה את הפסקול. ואם המלחמה פוליטית, גם הנאום פוליטי
המלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר היא המתועדת ביותר ממלחמות ישראל. בחדשות, ברדיו, בדיגיטל - סוד העניינים הפך למדורת השבט, ואנחנו, הצופים, נחשפים אליו כמעט בלייב. וזה כולל, בין השאר, את נאומי הקרב שנישאים בפי מפקדי הפלוגות, הגדודים והאוגדות.
רגע לפני הכניסה לעזה עמד סא"ל מעוז שוורץ, מפקד גדוד 7007, מול קבוצת לוחמים, ונאם: "לוחמים, זאת שעה היסטורית. אני לא יודע אם אנחנו מעכלים את גודל השעה, אבל יש פה וואחד גודל שעה (...) נמצאים איתנו, וככה אני מרגיש, לוחמי דוד המלך. נמצאים איתנו המכבים, נמצא איתנו מרדכי אנילביץ', לוחמי גטו ורשה, נמצאים איתנו לוחמי חירות ישראל, האצ"ל והלח"י וההגנה והפלמ"ח, וכל הלוחמים בכל תולדות ישראל מאז נהיינו לעם (...) אני רוצה לדמיין שעוד שנים ארוכות אתם תגידו, 'כן, בן יקר, אני הייתי שם. ואתה יודע מה עשיתי? אני נלחמתי ברוע הזה. היינו גיבורים, נלחמנו כאריות'".
תא"ל דדו בר כליפא, מפקד אוגדה 36, נאם גם הוא, הפעם בקשר, רגע לפני הכניסה: "הנה הגיע יום. אנו לוקחים גורל אומתנו ועמנו בידינו, זוהי שעתנו (...) המטרה ברורה, הרצון ברזל. אנו נחושים ומאמינים בצדקת דרכנו. אני סומך עליכם, זוהי המלחמה שלנו, היום תורנו. הננו!"
בלב הנאומים מונחת תפיסה שלפיה המלחמה היא רגע שיא. כזה שמזקק מאבק שורשי, קדום, בין טוב לרע. הלוחמים נרתמים בגופם לתנועה היסטורית, דתית, מיתית, של תיקון עולם. כפי ש"המלחמה היא המשכה הישיר של הדיפלומטיה" (קרל פון קלאוזביץ), היא גם המשכו של מאבק מוסרי - שבימים רגילים מתנהל בשדות אזרחיים. המלחמה היא "וואחד גודל שעה", והיא מביאה לשיא קיצוני, למאבק של חיים ומוות.
דרך טובה להבין זאת היא להתבונן בקטעי ארכיון של תושבי מזרח גרמניה המנפצים את החומה, או תושבי עיראק המנפצים את פסלו של סדאם חוסיין. תחושה שאתה עד וגם שחקן באותה פעימה היסטורית, בשינוי עידן.
הנחת היסוד מאחורי אותם הנאומים היא שהמלחמה מוציאה מהלוחם ומהעם את הטוב שבו. היא מעצבת את האתוס הלאומי. היא אירוע מחולל. כזה שכשנשב בשנה הבאה על המרפסת, נספר עליו בגאווה לילדים.
מול אלו ניצבים הוגים ובמאים, שמציגים את המלחמה בתמונת ראי. קופולה ב"אפוקליפסה עכשיו", טרנס מאליק ב"הקו האדום" ועוד רבים, מתארים את המלחמה כתהליך רגרסיבי, שבו האדם משיל את מנגנוני ההגנה התרבותיים והופך למי שפועל מתוך יצר הזעם, הכוח והנקמה. התרבות, שתפקידה לעדן ובמידה מסוימת גם להדחיק את היצרים האלו, כושלת בתפקידה, והמלחמה היא סימן התבוסה של פרויקט ההומניזם הגדול, שהוא־הוא לב המודרניות.
בסרטו "פרנהייט 9/11", הפרשן הפוליטי מייקל מור מגחיך את נאומו של ג'ורג' בוש ערב היציאה למלחמת עיראק, במארס 2003. את המילים הגדולות על צדק, שחרור ומאבק בני האור בבני החושך, מור עורך על פני תמונות של גלגל ענק, ילדים עיראקים שמעיפים עפיפון, וספר שגוזז שיער ברחוב בגדדי שוקק חיים.
הדיסוננס בין הנאום מלא הפאתוס על "בני האור הנלחמים בבני החושך", לבין הגופות המרוטשות שמחולצות מבין הריסות הבניינים, מספר יותר מאלף מילים מהי המלחמה בעיניו. על הסרט הזה זכה מור בפרס דקל הזהב, והקהל עמד על רגליו במשך 20 דקות והריע. זה לא מפתיע. הקול האנטי־מלחמתי הוא הקול המוביל בקולנוע האמריקני, וגם בעשרות סרטים ישראליים שנעשו בשנים האחרונות.
הרב רונצקי ז"ל, שהיה הרב הצבאי הראשי, אמר שהמלחמה היא אילמת ושתפקיד הנואמים הוא לכתוב לה את הפסקול. ואם המלחמה פוליטית, גם הנאום פוליטי. הוא ממסגר את הקרב, מעניק משמעות, ובאופן גלוי או סמוי מנסח את גורמי העומק של המלחמה ואת מטרותיה.
וכמו בכל עניין פוליטי, גם כאן יש פוטנציאל לעורר סערה. ערב הכניסה לעזה, במבצע צוק איתן, אל"מ עופר וינטר, מח"ט גבעתי, שלח איגרת ללוחמיו: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, שמחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל (...) אני נושא עיניי לשמיים וקורא ביחד איתכם: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'".
רגע לפני הקרב מפקדים רבים בוחרים לדבר על הלכידות - הגדוד מתכנס כאגרוף, והפרט נבלע בתוך הגוף הלוחם. אחוות הלוחמים היא המנוע, וצל המוות מטשטש את השונויות הפוליטיות, האידיאולוגיות והדתיות
אזכורו של א־לוהים נתפס אצל חלקים בציבור הישראלי כניסיון להעניק משמעות דתית למבצע. מיקי גיצין, מנכ"ל תנועת ישראל חופשית, אמר: "הייתי מצפה ממפקדי צה"ל לזכור שצה"ל הוא צבא העם, ולא מיליציה דתית".
נאומי המפקדים במלחמת אוקטובר, כמו זה של מג"ד גולני, שבסוף נאומו צועק "שמע ישראל" - אמירה שעליה המוני חיילים צעקו "וקבלת עול מלכות שמיים" - מראים עד כמה המציאות הישראלית ורוח העם השתנו.
בחזרה לגיבסון
גם בסרט המלחמה "חיילים היינו", שבו גיבסון משחק גנרל המוביל את כוחותיו במלחמת וייטנאם, הוא נושא נאום. הפעם הוא מניע את הלוחמים בדרך שונה, ואת הערכים הגדולים מהחיים הוא מחליף ב"ביחד" של שדה הקרב. העורף מבחין בין שחורים ללבנים, יהודים וגויים, מהגרים וילידי ארה"ב - אבל בשוחות כולם שווים. "הסתכלו סביבכם. יש לנו סינים, יפנים, שחורים, היספנים (...) כולם אמריקנים. אנשים מהיחידה הזו אולי חוו גזענות בשל גזעם או אמונתם, אבל בשבילכם ובשבילי - כל זה נגמר. אנחנו נעים לעבר גיא צלמוות, היכן שאתה תשמור על חברך כפי שהוא ישמור עליך".
נאום שמזכיר את המערכון של "ארץ נהדרת", שבו גיה באר גורביץ' מגלמת קצינה שמעלה את האנרכיסטים, הביביסטים, הבוגדים, המשיחיים, הפריבילגים עם רולקס והבחורילות שמחלישות את הצבא - כולם ללחימה בעזה, באוטובוס אחד.
ובאמת, רגע לפני הקרב מפקדים רבים בוחרים לדבר על הלכידות - הגדוד מתכנס כאגרוף, והפרט נבלע בתוך הגוף הלוחם. אחוות הלוחמים היא המנוע, וצל המוות מטשטש את השונויות הפוליטיות, האידיאולוגיות והדתיות. נאומי קרב כאלו, המסתיימים גם הם בשאגת קרב, מייצרים מעין מציאות צבאית מקבילה לאזרחית, טובה ממנה, שעליה שווה להילחם. גם אם האמון במערכת נשבר - האמון בצבא חי וקיים. גם אם בעורף אנו ניצים - כאן, בבית האמיתי, כולנו אחים.
ומחשבה לסיום. בחיפוש אחר נאומי מלחמה גדולים הלכתי הרחק אחורה, עד לקולנוע האמריקני הקלאסי, ול"מבצע יונתן" הישראלי, שם יהורם גאון נושא נאום קצר רגע לפני העלייה למטוס. מאז, הקולנוע הישראלי כמעט לא מייצר נאומי טרום־קרב המניעים למלחמה.
"טהרן", "פאודה", "שעת נעילה" ועוד תכנים ישראליים שעוסקים במלחמות מציגים בעיקר את העוולות, את המחיר המוסרי, את האיוולת, הרבה יותר מאת הגבורה שמתגלה בשדה ואת המוכנות להקריב למען המדינה, הלאום, האחר.
גיבורי "פאודה" משלמים את מחיר המאבק בחייהם האישיים, גיבורת "טהרן" נקרעת בין נאמנות למדינה לבין ערכיה שלה. האם כחלק משבירת הפרדיגמות נראה גם גיוון רחב יותר? והאם אנו, היוצרים המודעים, הביקורתיים, הציניים לעיתים, נשכיל לתרגם ליצירה את הנורא לצד הנשגב?
