"רק ז'אנר אחד אפשרי לי כעת, הממואר": תמי שם-טוב על הז'אנר הספרותי הבולט של התקופה

איך אפשר לשרוד את הימים האלה? את הייאוש, חוסר האונים, את הפחד לשלום החטופים? מה אפשר לקרוא כדי להשקיט את הנפש? יש שמוצאים עכשיו נחמה בשירה. פתאום היא הפכה פופולרית, החלה למלא את הרשת בקוראים ובכותבים. אני לא מצליחה. היא חסומה בשבילי.

היתה לי חברה קרובה, אשת ספרות, תמיד קראה ספרות גבוהה גבוהה. כשהיתה חולה וזקוקה לנחמה מבריאה, היתה מבקשת שאביא לה ספר ילדים או נוער שאני אוהבת במיוחד. היא רצתה עלילה - מרכיב הכרחי בספר ילדים - ושיהיה לה סוף טוב. עוד מרכיב חשוב שהחיים האמיתיים מחסירים. ואני, שכותבת ספרי ילדים ונוער, וקוראת להנאתי פרוזה לכל גיל, לא יכולה להתנחם עכשיו בספר ילדים או נוער. גם לא ברומן או בסיפור קצר למבוגרים. עלילה בדיונית נדמית לי כמו מותרות. ואין מה לדבר על רומנים רומנטיים או ספרי מתח. הם אף פעם לא החזיקו אותי.

אני זקוקה למשהו שמבוסס על אמת, אולי גם בגלל הפחד מחצאי אמיתות, מפייק ניוז, משקרים. חשבתי שאצליח להיבלע בביוגרפיה שמנה ורצינית על לאונרדו דה וינצ'י. בלאו הכי התכוונתי לקרוא אותה. אני צריכה לכתוב עליו ביוגרפיה סיפורית לילדים. אבל אני לא מצליחה להתרכז בדה וינצ'י. כשאוכל לעבוד, כלומר להתחיל לחקור עליו, אחזור לביוגרפיה השמנה. כעת, ביוגרפיות - עם כל הנוקשות הכרונולוגית והניסיון לאובייקטיביות יבשה - הן לא התשובה.

הבנתי, רק ז'אנר אחד אפשרי לי כעת, הממואר. למרות שמו המטעה, לא מדובר בזיכרון כתוב, במובן של הנחת הזיכרון על הדף. כל העדויות שאנחנו קוראים ושומעים על מה שזה עתה התרחש - אינם ממוארים. אי אפשר לכתוב ספרות בלי מרחק ובלי פרספקטיבה. וממואר הוא ספרות. הוא מרחיק מהמציאות העכשווית, ועדיין מספר סיפור אמיתי. מי שכותב אותו לא ממציא עלילה ודמויות, אלא מספר סיפור מחייו, כמו שהוא רואה אותו, ולעיתים גם בוחן אותו. שואל שאלה שמובילה את הכתיבה ויוצרת תובנות רעננות וחיבורים מפתיעים.

פעמים רבות הן מפתיעות גם את הכותב. הוא חשב שהוא כותב על דבר אחד, והנה יצא דבר אחר. כך קרה גם בסדנת הממואר "טעם ילדות", שהנחיתי בקיץ האחרון. השתמשנו במאכל, באוכל, בטעם מהילדות, כטריגר לכתיבה. גירדנו את הטריגר, משכנו קצה חוט, בנינו ממנו ציר שסביבו ארגנו הכותבים את הטקסט, ופתאום - להפתעתם - הטקסטים התרחקו מהמאכל, התרחקו גם מהילדות. הם בעצם סיפרו על יחסים, בית, הגירה, נטישה, שקרו שנים־שנים אחרי כן.

זקוקה לסיפור אמיתי

עד היום פרסמתי עשרים ספרים לילדים ולנוער, רובם רומנים היסטוריים וביוגרפיות סיפוריות, שמבוססות על סיפורים אמיתיים, מהחיים: מקורצ'אק ללואי פסטר, מקירי לזיגמונד פרויד. רק אחד, הראשון, שנכתב במקרה (בדיעבד, זה המקרה הכי טוב שקרה לי), לא נשען על החיים האמיתיים. התחלתי לכתוב אותו כשהייתי בת 27, בסוף שנות ה־90, בניו יורק. עבדתי אז אצל שיפוצניק ישראלי שהיה צריך מזכירה שתשב אצלו במשרד ותענה לטלפונים, אבל אף אחד (כמעט) לא צלצל. השתעממתי נורא, ישנתי, קראתי. יום אחד, אחרי שנמנמתי לי על הכיסא איזה שעתיים, גיליתי ששכחתי להביא איתי ספר או עיתון. היה לי עוד חצי יום של כלום, אז התחלתי לכתוב. זה היה סיפור בלי מחשבה או תכנון, על שני ילדים, מילי ויובל, שרוצים למצוא את אבא של מילי, שנסע לאמריקה כשהיתה בת 3, ומאז אין לה קשר איתו.

בשנתיים-שלוש האחרונות הז'אנר הזה, שבאירופה ובארה"ב הוא כבר ז'אנר מוכר ואהוב, התחיל ללבלב גם אצלנו - בשמו. זה לא שהוא עשה עלייה, גם קודם יצאו כאן ממוארים, מקוריים ומתורגמים, אבל הם הסתירו את זהותם הסוגתית. היא לא היתה ידועה פה, והיה חשש שהז'אנר, בגלל שמו, ייתפס כספר זיכרון.

עניינו אותי הילדים האלה, החיפוש שלהם, האבא החסר. המשכתי לכתוב את הסיפור, וחשבתי שזאת דרך מצוינת להעביר את השעמום אצל השיפוצניק ולהסיח את דעתי מחורבן האהבה. בדיוק נפרדתי מבן זוג, שבגללו עברתי לניו יורק. הייתי שבורה ובודדה נורא. לקח לי קצת זמן, לא זוכרת אם שבועיים או חודש - עד שהבנתי שזה יותר מדרך, עיסוק, הסחת דעת. שממש צומח לי ספר, ולא סתם ספר - אלא לקוראים צעירים, בערך בגיל של מילי ויובל.

ילדים מתאכזבים כשאני מספרת להם שהסיפור על מילי ויובל לא אמיתי. אני לא מילי, וגם לא יובל, ואני לא מכירה ילדים שברחו לניו יורק כדי למצוא אב נוטש. "חבל", הם אומרים. "אבל דווקא נחמד שאבא שלי לא עזב אותי ככה, לא?" אני מנסה לעודד אותם, "דווקא כיף לדעת שהמוח האנושי, הדמיון שלנו, יכול להמציא סיפורים מעניינים". לא, הם לא משתכנעים. פעם, במפגש סופרת בבית ספר, ילדה הסבירה לי שהיא מעדיפה סיפור אמיתי, כי אם היא קוראת על משהו - אפילו נורא, כמו השואה - היא יודעת שהוא כבר קרה, ולכן לא יקרה שוב. היא כמו המציאה לעצמה תרופת הרגעה, מהחיים. לא גיליתי לה שההיסטוריה חוזרת על עצמה.

עכשיו - כמו מרבית הילדים שאני פוגשת - גם אני זקוקה לסיפור אמיתי, אבל כזה שאוכל לקרוא בשטף, ברצף, כמו שקורה לי כשאני קוראת פרוזה בדיונית טובה. משהו שיתפוס לי את הלב ואת הראש. בשנתיים-שלוש האחרונות הז'אנר הזה, שבאירופה ובארה"ב הוא כבר ז'אנר מוכר ואהוב, התחיל ללבלב גם אצלנו - בשמו. זה לא שהוא עשה עלייה, גם קודם יצאו כאן ממוארים, מקוריים ומתורגמים, אבל הם הסתירו את זהותם הסוגתית. היא לא היתה ידועה פה, והיה חשש שהז'אנר, בגלל שמו, ייתפס כספר זיכרון.

וכך, למשל, לא ידענו ש"זה עם הפנים אלינו" המעולה שבמעולים של רונית מטלון, "אבי ואמי" מכמיר הלב של אהרן אפלפלד, וגם "סיפור על אהבה וחושך", לטעמי, הטוב ביותר מבין ספריו של עמוס עוז - הם בעצם ממוארים.

כזה הוא הממואר במיטבו: מספר סיפור ספציפי, חד־פעמי, ובכל זאת אוניברסלי. והמקום הזה, החוויה האנושית הבסיסית הזו, כמו מושיטה יד אל הקורא, מושכת אותו פנימה, וממש הופכת אותו חלק

עכשיו זה לא ככה. בשנים האחרונות הממואר כמו יצא פה מהארון, ואפשר למצוא בחנויות שפע של ספרים בסוגה, קצרים וארוכים. יש שטוענים שמקור השפע מצוי בזליגה של הכתיבה האישית הנרקיסיסטית ברשתות החברתיות - אל תוך עולם הסיפורת. אחרים, ואני בהם, חושבים שמדובר בסוגה ספרותית מהמעלה הראשונה. וגם אם יש כותבים שצר עולמם כעולם נמלה, זאת לא אשמת הז'אנר (בכל סוגה יש גם ספרים גרועים). הוא עצמו לא מצר את צעדי הכותב, להפך. הז'אנר מזמין הסתכלות רוחבית, עירוב טקסטים וסוגות אחרות, והוא קרוב מאוד, ולעיתים ממש משתלב - עם המסה אישית.

מלבד כלל הברזל שאומר שהוא חייב להיות אמיתי, ושלא ייכנס אליו בדיון - הממואר הוא אולי הז'אנר הגמיש ביותר, הוא ממש אלסטי. גבולותיו נקבעים תוך כדי כתיבה, ולכן הוא רבגוני. בצד אחד של הספקטרום שלו אפשר למצוא את "הארגונאוטים" של מגי נלסון. שם נלסון מתווכחת עם תיאוריות ביקורתיות ובוחנת את היכולת של המילים לייצג רעיונות של אהבה - כל זאת תוך כדי שיחה וחיים עם אדם נזיל מגדרית, שאיתו היא מביאה ילד לעולם. את הטקסט הזה קשה בכלל להגדיר, או לנסות להכניס לאיזושהי מגירה, מרוב שהוא אוונגרדי.

מהצד השני אפשר למצוא את "טרילוגיית קופנהגן" של הסופרת הדנית טובה דיטלבסן, שבכתיבה אוטוביוגרפית פיוטית, רגישה ומכאיבה לאין שיעור, מספרת סיפור קשה על עוני ודיכוי ובדידות והתמכרות. של כתיבה כקרש הצלה, כאפשרות קיום.

סיפורי החיים בממוארים האלו לא דומים לשלי. לא הזדהיתי איתם, ובכל זאת מצאתי בהם מקום לשהות בו, ואפילו להרגיש קרובה לחוויה אנושית - זאת שקשורה לילדות ולזיקנה, לאהבה ולכתיבה, ללידה ולמוות. כי כזה הוא הממואר במיטבו: מספר סיפור ספציפי, חד־פעמי, ובכל זאת אוניברסלי. והמקום הזה, החוויה האנושית הבסיסית הזו, כמו מושיטה יד אל הקורא, מושכת אותו פנימה, וממש הופכת אותו חלק. זה ז'אנר שלא מבקש לבדר או לספק בריחה. הוא נותן את התחושה הזאת שאני, לפחות, נורא זקוקה לה עכשיו - שכולנו, כן, כולנו - כולנו רקמה אנושית אחת.