שום דבר לא ישתנה אם שום דבר לא משתנה • פרויקט סיפורים מיוחד בצל המלחמה

הנייד שלו צפצף כשהוא שכב על הספה בסלון ושוב קרא את הכתבה. מאז פורסמה לפני חודש, הוא קרא אותה כבר אין ספור פעמים, עובר שוב ושוב על המילים, על התמונות, ליבו נחמץ. "שום דבר לא ישתנה אם שום דבר לא משתנה", שינן לעצמו משפט שקרא פעם שאומרים לאנשים בתהליכי גמילה. כל כך פשוט. כל כך נכון. ועדיין, חודש מאז שפורסמה והוא לא שינה דבר. ספק אם ישנה.

"מה קורה?" כתב לו שון, הסוכן שלו בן ה־25. לפני שנתיים, צביקה שהיה הסוכן שלו 34 שנים קיבל התקף לב קטלני כשצעד בפארק הירקון. יוני ציפה שדניאל, הבן של צביקה, שלקח לידו את ניהול המשרד, יטפל בו באופן אישי כמו אביו, אבל דניאל ציוות לו את שון. בתחילת העבודה ביניהם, שון היה שולח לו הודעות קוליות ארוכות, שיוני ראה בהן עוד ביטוי לזלזול במעמדו. כשהעיר לו על כך ואמר שהוא מעדיף שיתקשר, שון עבר לווטסאפים. מאז הם מתכתבים. זאת אומרת ככל שהם מתכתבים. אין לשון מה כל כך להציע לו ולו אין כל כך מה לתת.
ועדיין, קיווה שאולי הפעם משהו קרה, שאולי יש לו איזו הצעה בשבילו.

"מצב קשה", ענה כיאה לעיתות מלחמה, אף שהקפיד לא להתעדכן במה שקורה.
"איך אמא?" שון שאל.
"קשה לה", כתב, מתעלם מהנטייה של שון בהתכתבויות ביניהם להתייחס לאמא שלו כאילו היתה משותפת לשניהם.
"כן, המצב קשה", ענה שון משהו סתמי. בגלל זה הוא נמנע מלדבר עם אנשים על "המצב". "זה כמו בכתיבה", הסביר פעם בהרצאה שנתן, "אם אין לך משהו מעניין או מקורי לומר, עדיף שתשתוק".
הוא חיכה להמשך, אבל זה לא בא. לשווא פיתח ציפיות. דניאל בטח ציווה עליו להתקשר. לשמור על קשר עם "הסופרים הוותיקים", כמו ששמע אותו פעם מכנה אותו. "תשאל אותו מה קורה, תשאל על האמא הישישה שלו, תן לו להתבכיין לך בכמה הודעות על המצב, ודי. חמש דקות והופ... לזקן הבא", הוא היה יכול לשמוע את דניאל אומר.

לאחר דקה של דומייה הוא חשב שאולי בכל זאת ינצל את ההזדמנות ליזום שיחה. צביקה אהב אותו ודאג לו. אולי אם יראה התעניינות, גם לשון יהיה אכפת.
"ידיעות משמחות", שון כתב, וכמו תמיד הוסיף עוד חמישה סימני קריאה, מה שתמיד הוציא את יוני מדעתו.

הוא הרגיש את הלב שלו דופק. הנה זה בא. לאחר האזכרה של צביקה רמז לדניאל שאולי ינסה לרחרח אם יש סיכוי לאיזה פרס. "אני כמובן לא צריך את זה", מיהר לומר, "אבל אמא שלי, אתה יודע, היא בת 95, זה יהיה נחמד... בשבילה כמובן". דניאל אמר שיבדוק ומייד הוסיף שמה שיכול לעזור זה ספר, ספר חדש. "אני בשלבי סיום", אמר אף שלא היה גם בשלבי התחלה. דניאל הנהן ולא אמר דבר. "אולי אפשר לתכנן את זה מראש? ככה ששני הדברים יקרו בו־בזמן", הציע, "בשביל אמא שלי, וכמובן זה יעזור למכירות". דניאל אמר שיבדוק. מאז לא חזר אליו.

הוא הסתכל על הנייד שנדם.

"מה הידיעות המשמחות?" לא התאפק וכתב.
"סליחה, דניאל קרא לי..." שון כתב והוסיף סמל של מי ששם יד על פניו, של מישהו שמרים ידיים בייאוש ושל מישהו שמבקש סליחה.
"התקשרו עכשיו. רוצים ממך סיפור למוסף שישי מיוחד לרגל המלחמה", כתב והוסיף שני סימני קריאה, שלושה לבבות, שני סמלים של מחיאות כפיים ומשהו שנראה כמו זיקוקי דינור.
הלב שלו צנח. סיפור? זה הכל?
הנייד שוב נדם.

זו הידיעה המשמחת? הוא הרגיש איך העלבון הופך לכעס. במהלך השנים הוא כתב בלי סוף: מאמרים אקדמיים, מאמרי דעה, סיפורים, ספרים. אנשים התחננו שיכתוב. צביקה אף פעם לא חשב שזו "ידיעה משמחת" שמישהו מבקש ממנו לכתוב. זו ידיעה משמחת עבור מי שיוני החליט לכתוב עבורם!

"אלפיים מילה, כל נושא שתבחר, אבל חייב להיות עם הומור והדדליין עוד יומיים", שון המשיך, וכדי להכעיס גם הוסיף סמלים של פנים צוחקות ואיזו חיה לא ברורה. אולי זברה.
"הומור?" הוא לא יכול היה לעצור את הכעס, את העלבון. מה הוא בדרן, קומיקאי?
"אתה יודע, בשביל המורל, המצב קשה", ענה לו שון והפעם לא צירף שום סמל.
הוא זרק את הנייד מידו בגועל.

"חוצפה שלא תיאמן, הומור הוא אומר לי! הפישר הקטן הזה גם נותן לי הוראות איך לכתוב!" רטן בפני תמר, בתו.
"אני עוד מעט באה להקריא לך סיפור", קראה לירדן, בתה, נכדתו, שצרחה ברקע.
"שמעת מה שאמרתי?" הוא ממש כעס, "את בכלל מקשיבה?!"
"ומה זה אומר להרים את המורל? מה אני, שרה'לה שרון?" המשיך כשלא הגיבה "וגם נותן לי לוחות זמנים. יומיים... כאילו אני איזה פקיד, כאילו אני זה שעובד אצלו ולא הוא אצלי... כאילו אני בגילו ולא בן..." אמר ולא המשיך. הוא לא אהב לציין את המספר. 68.

"תגיד, אבא, אתה מקשיב לחדשות? יש מלחמה בחוץ! בעצם, את מי אני שואלת בכלל? אתה הרי לא יודע שום דבר. בטח גם ממשיך לשבת בסלון כשיש אזעקות".
"מה זה קשור למה שסיפרתי לך?" הוא נחר בבוז.
היא שתקה.
"אני... כותב... אני לא יכול להרשות לעצמי הסחות..." התחיל ואז השתתק. את דניאל ושון הוא אולי יכול למרוח, לא את תמר.

"אני באה, ירדני, אני מדברת עם סבא", היא קראה לירדן שהמשיכה לבכות ואז פנתה ליואב בעלה, "אולי תיגש אליה עד שאני מסיימת פה?"
הוא לא שמע מה יואב ענה, וגם מה תמר, שהניחה את היד על הנייד, ענתה לו, אבל הוא בהחלט שמע את המילה "פוץ" נאמרת על ידה בכעס כמה פעמים.

כשחזרה לשיחה הוא התכוון להעיר לה על כך שההתקפות מבחוץ הפכו גם אותה תוקפנית ושהוא לא חינך אותה להיות כזו. הוא גם חשב שוב לעקוץ אותה על כך שעם כל הכישורים שלה הלכה ללמוד חשבונאות וכלכלה והוסיפה חטא על פשע והתחתנה עם (אוי לבושה!)... עורך דין. אבל בדיוק התחילה אזעקה ותמר הודיעה שהיא חייבת לסיים. ואף שהבטיח לה שייכנס לחדר המדרגות, המשיך לשבת בסלון.

כמו תמיד, שתי דקות אחרי כן אמא שלו התקשרה. לרוב לא היתה לו סבלנות אליה ולסיפורי בית האבות שלה, שכללו דיווח על מי חי, מי מת ומי שראוי שימות, אבל הפעם דווקא שמח בצלצול. אם יש מישהי שתבין אותו זו אמא שלו. היא תבין את החוצפה, את העלבון, היא תדע לומר לו את המילים שהוא רוצה לשמוע.

"מה שייגמר עם המלחמה הזאת, יוני, הוא שהם יפציצו את הקבר של אבא", היא פתחה לפני שהספיק לספר לה על ההצעה המגונה.
"אני חושב שהם מעוניינים יותר להתעסק עם החיים מאשר עם המתים", קטע אותה, כדי לקדם את השיחה לכיוון ההצעה מהעיתון.
"אני חשבתי, יוני, אולי ניסע בלילה ונוציא את הקבר של אבא ונעביר למקום בטוח? יש פה לגנן את חפירה שאפשר לקחת", המשיכה "מה אתה אומר, יוני? נעשה טיול קטן לצפון. אפשר לעצור בכנרת. אם אין לך כוח, אני אחפור. יש לי כח, אתה יודע. כל הילדים שסחבתי כשהייתי גננת עשו אותי חזקה. רק תביא את הג'יפ שנתנו לך עכשיו מהצבא".

היא המשיכה לדבר ולדבר, מפרטת תוכניות, קופצת בין עבר להווה, בין מציאות לדמיון, בין עברית לאנגלית, בין ביבי לגולדה, בין גולדה לביבי. בתום השיחה היה כל כך עייף שהלך לישון, ובניגוד למנהגו בימים האחרונים, אף לא חזר לקרוא את הכתבה.

כשהתעורר חשב להתקשר לבנו שגר בלוס אנג'לס. אלא שלא רצה להעיר אותו בשעת בוקר כל כך מוקדמת. בשיחות האחרונות הוא שמע היטב את קולות ההקלדה של בנו בעוד הוא מדבר.
במקום זה הדליק לראשונה טלוויזיה.
הדיווחים הבלתי פוסקים, הסיפורים שנפרשו על המסך וקרעו את הלב, נטעו בו תקווה שאולי ימצא סיפור.
אלא שהסיפורים היו כל כך קשים, נטולי כל שמץ של הומור, שלא מצא דבר.
הוא המשיך לבהות בטלוויזיה, עד שלא היה יכול עוד.

החולשה של המדינה התערבבה בחולשתו שלו. העולם שבחוץ אינו זקוק לו, אולי מעולם לא היה זקוק. צביקה תירץ את מספר העותקים הדל שבו נמכרו שני ספריו האחרונים ב"שינוי שעובר על עולם הספרות", ב"דור הצעיר שכבר לא קורא", בכך ש"אנשים כבר לא מעריכים אמנות, ורוצים שהכל יהיה מהיר ומיידי", אבל בתוך תוכו הוא ידע: זמנו עבר.
גם אם היה רוצה לכתוב, אין לו מה לומר, אין לו על מה.

***

רחלי פתחה לו את הדלת יחפה וחייכה אליו את החיוך שזכר היטב גם אחרי שנים. הוא הופתע לגלות שליבו האיץ עד כדי שפחד שיקבל התקף לב.
"תיכנס", אמרה בקול מזמין והובילה אותו לדירתה שהיתה קטנה משלו, אבל מוצפת אור ושידרה חום ובית.
"נשב כאן", החוותה לעבר ספה בצבע אפור שעמדה במרכז הסלון "תרצה לשתות, לאכול? בדיוק הבוקר אפיתי עוגת תפוחים".

הוא רצה לומר לה שהוא זוכר היטב את עוגות התפוחים שלה, לומר לה שהיא יפה עוד יותר ממה שהיתה, יפה עד כאב, ועוד כמה דברים, אבל נעלמו לו המילים.

"כמו שאמרתי לך, אני פה בשביל תחקיר, לסיפור... ביקשו ממני... עכשיו בגלל המלחמה... בשביל המורל", המילים התבלבלו לו בפה כשהביטה בו במבט חודר, שגם אותו זכר היטב.
"בבקשה, שוט, אשמח לעזור... מה אתה רוצה לדעת?" אמרה ופרשה את ידיה.
"בכתבה את דיברת כל כך יפה על הקשר בין הגוף לנפש, על הטיפולים שאת עושה, זה מאוד עניין אותי וחשבתי, שאולי יש לי כאן סיפור..." פתח.

"זה עניין אותך?" התפלאה.
"כן, למה לא?" הופתע.
הוא זכר רבים מהדברים שאמרה בכתבה. היא אמרה לו אותם כבר לפני 40 שנה. אז הם הביכו אותו. כל הדיבורים האלה, על לאבחן ולטפל באמצעות יוגה בבעיות נפשיות. הם נראו לו לא רציניים. לא מתאימים לאשתו לעתיד. כולם מסביבו למדו באוניברסיטה, קראו את "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ואת "אור פרא" של יונה וולך ולא את "שבט דוב המערות", האזינו למוזיקה של יוריתמיקס ודיוויד בואי ולא של עפרה חזה או ירדנה ארזי, לא טעו בין שלושה לשלוש, בין ישן ליושן, בין כן לכנה. היא היתה שונה. ואף שאהב אותה ומעולם לא הרגיש בנוח עם מישהי כמו שהרגיש איתה כשהיו רק שניהם לבד, השונות שלה הביכה אותו.

לאחר שהסבירה לפרופסור בעל שם לספרות שאירחו בדירתם כי "הגב התפוס תמידית שלו" מראה על קיבעון מחשבתי, ולסופר מתחרה שהביקורת היללה רק בגלל ייחוס משפחתי וקשרים שהיציבה הקלילה שלו ויכולתו להפריד בין החלק העליון לחלק התחתון של הגוף מראה על "גמישות מחשבתית", הוא לא היה יכול יותר.
הוריו שמחו בפרידה. גם להם רחלי לא התאימה.

חודשיים אחרי זה פגש את שירה, שענתה על הציפיות של כולם, ובכתבה שפורסמה על נישואיהם בעיתון כונו "זיווג מושלם". לאורך השנים, בכל פעם שרחלי עלתה במחשבותיו, בפנטזיות המיניות שלו, הוא היה מגרש אותה משם.

"חשבתי לכתוב על מטפלת", כחכח בגרונו, "על השינוי שהיא מביאה למטופליה. משהו אופטימי לימים אלו..." ניסה לשכנע אותה ואת עצמו.
רחלי הנהנה אבל לא אמרה דבר. הם ישבו שותקים. שלא כמו בשתיקות שהיו לו עם שירה, שמרוב התאמה ותאימות ביניהם התגרשו לאחר עשר שנות נישואין, כמו אז גם היום, היה משהו נעים בשתיקות האלה עם רחלי.

הוא קרא שהיא התאלמנה, שיש לה שני ילדים ושהבת שלה עובדת איתה במכון ליוגה. הדברים שנראו לו אז מביכים וטיפשיים, לא נראו מביכים לאחרים. בכתבה שפורסמה עליה נכתב שמכל הארץ, בעצם מכל העולם באים ללמוד אצלה. לפני כמה שנים פגש את אותו פרופסור בעל שם שסיפר לו שהוא כבר שנים מטופל אצלה. כשהוא החליט לעזוב אותה, הוא דווקא הצטרף.
"הכתפיים שלך מכווצות", הפרה את הדממה.
"תמיד אמרת", חייך אליה.

מבטו נמשך לידיה, שבליטופיהן היו מרפאות כל כאב, משחררות אותו כשהיה תפוס.
"אף פעם לא רצית שאני אעזור לך עם זה", היא הסתכלה לו עמוק לתוך העיניים. בניגוד לשירה עם תואר הדוקטור לפסיכולוגיה שלה, רחלי תמיד ראתה לתוכו.
"דברים משתנים", הפתיע את עצמו וליבו שוב האיץ.

הוא עבד כל הלילה על סיפור שבמרכזו גבר בן 68 שנוסע באמצע הלילה עם אמו בת ה־95 להזיז גופה של חבר ילדות של האם. האם בסיפור היתה חדת אבחנה ומשעשעת.
כשסיים, שלח לרחלי את הסיפור לשאול אותה לדעתה.
"בכל מקרה, מחר נפגשים בחמש?" כתב והוסיף סמל של פרח.
היא ענתה לו עם סמל של לב וליבו שלו גאה.