נכונות לומר "טעינו": סערת הדגל בלוגו הספרייה הלאומית היא מחמאה לציבוריות הישראלית

יש מקרים שמעז יוצא מתוק. זה כנראה המקרה המוזר של הלוגו החדש של הספרייה הלאומית. בימים שבהם שולט נרטיב של קרעים, שסעים ומלחמות תרבות גורליות הצליח גופן אחד לחולל מהומה שכמעט השביתה את שמחת חנוכתו של המשכן החדש והמרהיב של הספרייה הלאומית.

זו כמעט מחמאה לציבוריות הישראליות, שמסוגלת לגלות רגישות לדבר־מה שבימים כאלה עלול להיתפס כזוטא. כנראה עדיין שוררת פה רגישות לציפור הנפש, למאגר הנכסים הלאומיים שלנו. הבית של נכסי צאן הברזל.

אין צורך להיתמם, זה נפל על סנטימנט שמתעקש קצת יותר מדי למצוא בכל פינה פגיעה בכבוד הלאומי או זילות של הזהות היהודית־ישראלית. זה היה, לכאורה, לוגו עם מעט מדי ישראל ויותר מדי גרפיקה שמזכירה ברושור של עמותת שמאל.

משהו מודרני מדי, אוניברסלי מדי, עכשווי מדי, טרנדי מדי, וקצת פחות מדי ישראלי, יהודי, מקומי. שפה שאינה נטועה בהוויה של האל"ף־בי"ת העברי. איפה הספר, וליתר דיוק, איפה הספר העברי.

לא כל דבר צריך למתג מחדש

צריך אולי להרגיע כמה רוחות רגישות מדי: אין בספרייה זרם חתרני, פוסט־ציוני או אנטי־לאומי. מה שכן יש, בשפע, הוא רגישות ברוכה לסנטימנט הציבורי ונכונות נדירה במחוזותינו לומר "טעינו, נתקן".

לא זכורים לי גופים ציבוריים אחרים, למשל מוסדות אקדמיים או קרנות למימון תרבות ואמנות, שספגו ביקורת ציבורית דומה ומוצדקת, שנהגו כך לאחרונה. לרוב המגמה היא דווקא להתבצר בתחושת הצדק המוחלט ולהאשים את הסביבה ב"מקרתיזם" או "פגיעה בעצמאות".

ולכן זה כל כך מיותר וכוחני מצד שר החינוך יואב קיש לערוך מצוד מתלהם אחר ה"אחראים" ולדרוש לדעת את זהותם של המעורבים והשיקולים שלהם. זו בדיוק הדרך לדכא יצירתיות חופשית ולהשליט צנזורה עצמית.

אף אחד פה לא אשם בחתרנות אנטי־לאומית; איש לא פעל בזדון. הנה רעיון חלופי: מה רע בלהזמין את אנשי הספרייה להיעזר במשאבי משרד החינוך כדי לקדם מהלך משותף של תחרות לעיצוב לוגו חדש?

המסקנה מכל הסיפור הזה היא חיובית: ראשית, יש רגישות ציבורית לסמלים לאומיים ולייצוג הגרפי שלהם. ואם זה גוף לאומי, הציבור רוצה לראות את זהותו הלאומית משתקפת בשפה החזותית והסמלית של מוסדותיו. והמסקנה החיובית השנייה היא שלא תמיד חידוש הוא הכרחי.

לא כל דבר צריך למתג מחדש, לא כל סמל צריך להביא למאה ה־21. דווקא בישראל הצעירה יחסית יש ערך לסמלים ולשפה חזותית שנותרים יציבים, עקביים ובעיקר שורשיים. אסור לתת למהמורה הזו להשבית את שמחת ההתחדשות של הספרייה הלאומית – ובוודאי אסור להתנפל בעליהום צדקני על המעצבים והמעורבים. אולי להפך.