סערת הספרייה הלאומית: כמו דגל - גם ללוגו ישנה חשיבות

לפני כחצי שנה, נערך בספרייה הלאומית, טקס מרגש. במבואה הגדולה של אולמות הקריאה, שהויטראז' המרהיב של מרדכי ארדון ניצב במרכזה, הצטופפו כ-150 מעובדי הספרייה הלאומית ובאיה הקוראים כדי לשמוע את סיפורו המופלא והמרגש של רון דורון.

הלוגו שנגנז

כמה ימים קודם לכן, פינה את דירתה של אימו שהלכה לבית עולמה. בבוידעם המאובק מצא רון מזוודה מלאה בפריטים שהיו שייכים לאביו, שלמה דורון ז"ל, שנהרג במהלך מבצע קדש, והוא בן 28 בלבד.

מתוך המכתבים המאובקים – שהיו ספונים בעליית הגג כ-65 שנה, למד רון כי אביו שירת ביחידת "חיות הנגב" של הפלמ"ח. במזוודה היו בעיקר פריטים ששייכים לתקופה הזו – מדים, שברייה, יומני כיס, ועוד.

רון, שהיה בן שנה כשאביו נהרג, לא ידע על קיומה של פיסת ההיסטוריה המשפחתית הזו. כששמע שהספרייה הלאומית - בשיתוף פעולה עם "ישראל היום" – מבקשת מאנשים שיש להם בביתם יומנים של בני דור תש"ח, להעבירם לספרייה כדי שיישמרו, יתועדו ויועמדו לרשות הציבור כולו, מיהר למסור את יומנו של אביו יחד עם פריטים נוספים מעזבונו, למשמרת.

הטקס הסתיים, כמובן, באמירת 'יזכור' ובשירת "התקווה", והמחיש פעם נוספת את חשיבותה המיוחדת של הספרייה הלאומית לא רק לשימור אוצרות הרוח הישנים של העם היהודי, אלא גם לשימור זהותה הציונית של מדינת ישראל ומאבקה המתמשך לחירות.

הוויכוח הסוער שהתעורר בימים האחרונים סביב שינוי הלוגו של הספרייה הלאומית, לקראת מעברה לבניין החדש, שייחנך בעוד כשבועיים, ממחיש את החבל הדק שעליו מהלכת הספרייה מיום הקמתה.

בראשית הדרך, לפני למעלה מ-150(!) שנה, התפרסמה בעיתון "החבצלת" הירושלמי קריאתו של הרב לוין מוילנה לאסוף אליה את "כל ספרי עמנו, אחת מהנה לא נעדרה". בחזונו, הייתה הספרייה אמורה לשמש מוסד דתי מובהק (!!), ולעמוד "תחת השגחת הרבנים הצדיקים... לבל יבואו שמה חלילה ספרים מאלה אשר לבבם פונה היום להטות עקלקלות".

במהלך גלגוליה הרבים עברה הספרייה תהפוכות רבות. בראשית ימיה שימשה אבן שואבת ל'משכילי' ירושלים, שביקשו לצאת מעט מ"היישוב הישן" ולהיחשף לעולם הגדול. ברבות השנים הייתה למוקד של עליה לרגל לחוקרים ושוחרי דעת מכל העולם. כך, למשל, אוסף כתבי היד האיסלמיים הנדירים שלה, כמו גם ארכיונו של אלברט איינשטיין וארכיוניהם האישיים של גדולי הספרות העברית, הפכו אותה למוסד תרבותי ייחודי שאין שני לו.

כאשר הוטלה עלי, לפני כתריסר שנים, המשימה לכתוב את "אמנת הספרייה הלאומית" (שהושקה בטקס חגיגי רב רושם בהשתתפות נשיא המדינה, ראש הממשלה ורבים אחרים), הקדשתי, עם עמיתיי, עשרות שעות למציאת הניסוח העדין שייתן ביטוי מדויק לשילוב העדין והרגיש שמאפיין את המוסד. בין "ישראליות" ואוניברסליות לבין המשך השמירה הקפדנית על עברה והחזון שעמד בייסודה שבמוקדם ניצבת הזהות היהודית.

השמירה על כל אלה משולה להליכת לוליין על חבל דק כשכל סטייה ממנו עלולה להפיל את המהלך עליו לתהום. הוויכוח החדש על שינוי הלוגו הישן, ש"התכתב" באופן מובהק עם דגל המדינה, והניסיון להמירו בלוגו "נייטרלי" יותר לא צלח, וטוב עשו פרנסי הספרייה שחזרו בהם.

הפוסט לאחר הסערה

אכן, סמל הוא רק סמל, אבל כמו הדגל, יש לו חשיבות רבה. מעז יצא גם מתוק: הוויכוח הער על הסמל המחיש פעם נוספת, למי שהיה צריך הוכחה לכך, את חשיבותה של הספרייה הלאומית ומקומה המרכזי בחיי המדינה ו"עַם הספר", ועל החובה שמוטלת על כולנו לשמור עליה, לפתחה ולטפחה.