"אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן־אדם זה רק בן־אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמלי". אבל לא! אני קמה בבוקר ו־הופס! - אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו־הופס! - אני שוב צודקת. הופס! - וצודקת, הופס! - וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות. אגב, אני ראש הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה. תודה". "ישיבת הממשלה", חנוך לוין
כשכתב חנוך לוין את המערכון המצחיק "ישיבת הממשלה" ב"מלכת אמבטיה", שזו פתיחתו, הוא היה קול בודד במדבר הזחיחות הכללית, שהתנפצה עד מהרה במלחמת יום הכיפורים. מאז היה אפשר להחתים על הנאום הזה הרבה ראשי ממשלה שבאו אחרי גולדה. אבל לא בגלל הצד הפוליטי שלו מלווה אותי הקטע הזה מאז ומצוטט בפי בהרבה הזדמנויות, אלא בגלל תובנה אחרת שמפציעה לקראת סופו – תובנה שחנוך פיתח אותה רוב חייו.
אפשר לכנות אותה "אתה לא, ובמקומך הייתי סובל מזה". למשל, לא תהיה מאושר אם לא יהיו לכך עדים ואם לא תוקיע מישהו כאומלל: אני נהנה מהקפה והעוגה שלי ואתה לא, אתה סובל. לא תהיה יפה בלי מישהו מכוער על ידך, ולא תהיה חכם בלי שתצביע על אידיוט שימושי לידך, ואם אתה רוצה לחיות, צריך שמישהו ימות במקומך. ולכן אתה מתהלך בעולם עם אצבע מוכנה כדי להכניס אותה למישהו בעין. זה מה שקורה בעולם של לוין, וההבדל היחיד בין העולם שלו לעולם הישראלי שלנו, הוא שמה שנאמר אצלו בגלוי, ישר בפנים - עטוף אצלנו בצלופנים צבעוניים של צביעות.
פרופ' מנחם פרי, חוקר ועורך ספרות
"ויהי קול כהנבאי, והנה רעש, ותקרבו עצמות עצם אל עצמו. וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה, ויקרם עליהם עור מלמעלה, ורוח אין בהם. ויאמר אלי: הנבא אל הרוח, הנבא, בן אדם, ואמרת אל הרוח: כה אמר ה': מארבע רוחות באי הרוח, ופחי בהרוגים האלה ויחיו. והנבאתי כאשר צוני, ותבוא בהם הרוח ויחיו, ויעמדו על רגליהם, חיל גדול מאד מאד". יחזקאל לז, ז-יא
גם אם אלוהים לא כתב בעצמו את יצירת המופת הזו, התנ"ך, ברור לי שרוחו שרתה על הסופרים האלמונים (והלא אלמונים) שהעלו אותה על הכתב. התנ"ך מלא מאות קטעים מושלמים ספרותית, כמו חזון העצמות היבשות. תחושת הדחיפות הגדולה, המהלך האפוקליפטי של עצמות ושרירים ועור ההופכים לדמות אדם, שעדיין אינו בן אדם אמיתי. דמיינו את הסצנה המדהימה הזו לו היתה בסרט. הינבא, בן אדם, מאיץ האל בנביא, הינבא כבר. ככל שהספר מופתי יותר, כך קשה יותר לתרגמו. נפלה בידינו הזכות להיות מסוגלים לקרוא את רב המכר העולמי הזה בשפת המקור, ולהתהלך בנופיו המוכרים. נופי נפש ושפה, שמש מסמאת ואור תכלת עזה.
יונתן דה שליט, סופר
״הם למדו בבית ספר, הם לא הלכו כמונו בגיל שתים־עשרה לעבוד בצבעות, או בבית חרושת, או בכיסאות נוח בשפת הים. הם לא הלכו לנוטרות, לפלמ״ח, לנייבי״. "נבלות", יורם קניוק
״נבלות״ של קניוק אלים, ובצדק. אני אוהבת אלימות ספרותית מוצדקת. זה נדיר למצוא כזאת, ובספר הזה היא לא פורנוגרפית ולא מניפולטיבית. היא מה שהיא. אלימות שאנשים חוטפים כשמגיע להם. זה ספר על קשישים שהיו פעם בפלמ״ח, ויוצאים לטבוח בצעירים שמעצבנים אותם, ולמרות שבמציאות זה היה יכול להיות מזוויע ולא מוסרי להחריד, בספר של קניוק זה איכשהו הדבר ההגיוני היחיד לעשות. כי כשאתה נאלץ להתמודד עם האכזריות של הנעורים כלפי כל מי שקמוט, ברור שתכעס. וכשאתה נתקל בהזנחה, בהשפלות ובדחייה – אפילו מילדיך שלך - איך לא תרצה לרצוח מישהו? וכשאתה יודע שכולם סביבך רק מחכים שתתפגר כבר, זה אך מתבקש שתרצה להשכים להורגם.
מגי אוצרי, סופרת
"בחור אחד, רווק דלוח ובלוי, שמו איש'ל, התוודע באמצעות הטלפון אל בחורה". "איש'ל ורומנצקה", חנוך לוין
צריך בכלל להסביר? פתיחה מופתית לסיפור, זיווג מושלם של תוכן וצורה. יש בו דחיסות של שירה, עם תקבולת בין איברים (בחור אחד / רווק דלוח ובלוי) ומצלול (בחור אחד, רווק דלוח ובלוי), אבל רוחב יריעה של רומן שלם. ההמשך נפלא לא פחות. סיפור הדייט מהגיהנום של איש'ל ורומנצקה, שראשיתו הליכה רגלית בתל אביב בחום של אוגוסט, ושיאו במנת פלאפל בשוק בצלאל, סוחט ממני צחוק מחודש בכל קריאה, ולפעמים גם דמעות, בסיום הנוגע ללב.
מאיה ערד, סופרת
"יש אנשים שעצם קיומם גורם לך, כלומר לי, לרצות להיעלם. לא לתת להם להסתכל עליך. לגעת בך במבט. זה לא בגלל שהם אנשים רעים. או גסים, או אלימים, או יהירים, זה לא בגלל שהם נגדך, כלומר נגדי. זה פשוט ככה". "סוזנה הבוכיה", אלונה קמחי
כשאלונה קמחי בראה את סוזנה, על שלל תסביכיה, נפתוליה, פחדיה, והאכזריות שלה כלפי עצמה, היא בראה גם אותי ככותבת. הייתי אז בת 26, וכמו סוזנה, מלאה פחדים ושנאה עצמית. רציתי לכתוב רומן ולא ידעתי איך, ופתאום הספר הזה! הרגשתי שניתן בידי מפתח לכתיבה. הבנתי שלכל אותם חלקים פגומים ומשונים בתוכי יש ערך. המשפט שבחרתי כאן, הוא רק אחד מעשרות מונולוגים פנימיים סוערים שבהם הגיבורה מתארת רגשות פרטיים מאוד, שנדמה לה שרק היא חווה, ומה אתם יודעים! לכולנו יש את המחשבות הפרטיות הקטנות והמעוותות האלה. כולנו אנושיות. כולנו סוזנות. כמה שזה מנחם.
שהרה בלאו, סופרת
"כשנרגע קצת, הבין פתאום כי הנה הוא עומד זקוף מלוא קומתו בליל ירח מלא, ממרחקים יכולים להבחין בו, עמוק בתוך שטח אויב בסביבה שבה נטבחו כבר הרבה בחורים כמוהו והוא עומד כמטורף אחרי שהרעיש כאן את כל המדבר ועכשיו אפילו כדור אחרון לא נותר לו אם תתקיף אותו חיית־טרף או אם יבואו עכשיו לשחוט אותו כאן על המקום". "מנוחה נכונה", עמוס עוז
הספר הזה השפיע עלי בשל תשוקת הגיבור אל "הגבול האחרון". יש מודעות של ידיעה, יש מודעות של היסק ויש מודעות של הגבול האחרון, שהוא אולי אלוהים. עוז מעצב אותו גם כגבול גיאוגרפי. הגיבור מגיע אל הסלע האדום, בימים שהיה אסור ומסוכן לעבור את הגבול לירדן. זהו סלע שנושא משקעים קדמונים של "פולחן משגלים אלילי", שנכבש בידי אלוהי המדבר, שפרש עליו דממת מוות.
להתקרב אל אלוהים פירושו גם להתקרב אל המוות. והנה לאחר שבזבז את כל התחמושת שלו, שכל החיים נזלו ממנו, הוא צריך לבחור. "ובחרת בחיים" זה הציווי העמוק שבסופו של דבר הגיבור נשמע לו, והוא רץ בכל כוחו ועובר את הגבול בחזרה לישראל, לחיים, למציאות היומיומית, וסוף־סוף לומד לקבל אותה.
דורית זילברמן, סופרת ומשוררת
"בכל מקרה אנחנו היינו בני אנוש, וזה, גם היום, מטרתנו. מאז שקיבלה בתו של האיש הזקן את השורות האלה מאביה, הן מלוות אותה. היא אף ציטטה אותן בהזדמנויות שונות, כולל בהלוויתו של האיש הזקן. שורות אלה אומרות אמת תמה, צלולה ופשוטה: גם במחיר של ויתור כואב - על כסף, שטח, רכוש, תהילה, מעמד - יש קודם כל להיות בני אנוש". "האיש הזקן", נגה אלבלך
ביחס הפוך לגודלו, ספרה דקיק־העמודים של נגה אלבלך משפיע על הרגש והשכל בעוצמה גדולה: מדובר ביצירת מופת שמפלחת את חוויית האובדן. על פני 118 עמודים, מתארת הסופרת את מחלת השכחה של אביה, את הפרידה מהאדם שהיה, ואת עולמה הפנימי בצילו. אם הייתי צריכה לתאר את הספר במילה אחת, הייתי בוחרת במילה שאף סיפור גדול לא יכול בלעדיה: מחווה. אך המחווה של אלבלך היא לא רק מחווה אישית, משפחתית ממוארית, של בת לאב. המחווה שלה מתרחבת לרובדי השפה העברית על צורתה השירית־פרוזאית, ולקיום האנושי האינטימי ביותר, שנוגע באופן ישיר גם בפוליטי ובאוניברסלי. ספר בלתי נשכח.
שרי שביט, סופרת ומשוררת
"את יושבת על נתיב תעופה, את יודעת, המחבר אותך מקצה העולם לקצהו. מן הקוטב הצפוני ועד לים האדום. ופה עוברת הדרך... מי שגר על נתיב תעופה כאילו גר בעולם כולו". "הדוגרת" ("חובשת כתר הנייר"), נורית זרחי
זה לא רק שנורית זרחי היא קוסמת, היא גם מורה לקסמים. היא לימדה אותי - בספרי הילדים שלה, שליוו אותי מיום שעמדתי על דעתי - את הכשף שבאור הירח ובמילים, שאפשר לרקום מאותיות כנפיים ושבמקומות הכי לא צפויים וסבירים יכול להיפתח לי פתח, אני עצמי יכולה להיפתח, יכולה לעוף. היא היתה הראשונה שעיגנה לי את הקסם הזה לכאן, לנוף המוכר ולמקום ולזמן האלו, ומאז ועד היום - ולנצח - היא עומדת ומחזיקה את הדלת אל הפלא והפרא פתוחה, עבור הילדה שהייתי ועבור כל אלו שעברו ועוד יעברו בה.
נועה מנהיים, עורכת, מסאית וראש מחלקת ספרות עברית, הוצאת כנרת זמורה דביר
"היא הרגיעה אותו בעברית, ואת הגרמנים בגרמנית, על רגלה קרועת הגרב הבחין בחבּורה ובמעט דם שהעיר בו מייד עדנה עצובה, והוא כרע כמעט על המדרגות הקפואות, מנסה לעזור לנעול לה את הנעל שהתעופפה לה". "מולכו", א.ב יהושע
סופר צרפתי אמר לי פעם: אשריכם הישראלים, שהסופרים הקלאסיים שלכם חיים ביניכם. הקלאסיקאים שלנו טמונים מזמן באדמה. ואמנם, עם מי שהערכתי כגדול הסופרים של דורנו, א.ב יהושע, היו לי שיחות מעמיקות בשנים האחרונות שלפני מותו. הוא הדגיש שכתיבה היא בסך הכל עבודה מפרכת, הדורשת מחקר וירידה לפרטים.
אחת הפאשלות, לדבריו, שקרו לו בגלל התרשלות בבדיקת הפרטים, טמונה בעמודים 95-94 של רומן המופת שלו "מולכו". הגיבור, שהתאלמן לא מכבר, מגיע לברלין עם בת הזוג החדשה שלו ומזמין אותה לאופרה. שם, ביציאה, היא מועדת במדרגות ונעלה נשמטת מרגלה כסינדרלה מהאגדה. "והוא כרע כמעט על המדרגות הקפואות, מנסה לעזור לנעול לה את הנעל שהתעופפה לה". איזה משפט מוזיקלי, צבעוני, מלא תנועה! קלאסיקה במיטבה. אבל כש"מולכו" תורגם לגרמנית, והוא הוזמן להשקה בברלין, העיר לו מישהו מהקהל שבחזית האופרה של ברלין אין בכלל מדרגות.
בני ציפר, עורך תרבות וספרות, "הארץ"
"הלוואי ששני זרים גמורים ינצחו את הזרות עצמה, את העיקרון האדיר והמחוקק של הזרות, ואת כל צמרת הקרמלין המפוטמת שיושבת לכולנו עמוק־עמוק בנשמה, ושנהיה כמו שניים שהזריקו לעצמם זריקת־אמת והם מוכרחים לומר אותה סוף־סוף, את האמת, רוצה שאוכל לומר לעצמי "איתה אני זבתי אמת", כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין". "שתהיי לי הסכין", דויד גרוסמן
דויד גרוסמן כתב ספרים מז'וריים יותר, בוודאי חשובים יותר מ"שתהיי לי הסכין", אך אין ספר שמעורר תשוקה כה עזה לחקוק את שורותיו בלוז הלב כמו בסיפור האהבה שנרקם במכתבים בין יאיר לבין מרים, שמקלפים מעצמם עוד ועוד שכבה עד ההגעה לגרעין הכנות המוחלטת. המכתבים החושפניים, המתפייטים, התמימים לפרקים במרחק הזמן, הם מופת של התערטלות פואטית מצד גרוסמן, ומייצגים את אחד הספרים השאפתניים שלו בעיניי.
טל מרמלשטיין, עורכת מגזין "שישבת", "ישראל היום"
גם הזקן רחוק מן המוות בעיני עצמו, ממש כאותו הריחוק של העלם בן הי"ח. ככה. ככה. החי, כל חי, אינו יודע את המוות ואינו יכול לדעתו, להשיגו השגה נכונה בשום אופן". "מכאן ומכאן", מחברת ראשונה, י.ח. ברנר
אני אוהב את הכתיבה של ברנר. יש אלגנטיות בפסימיות שלו. יש איזה הידור בניסוחים השבורים בכוונה, בדיבור המתגמגם והולך שלו. אבל מעבר ליופי שבניסוח, ברנר מגלה לנו, או מזכיר לנו, אמת גדולה. כולנו מרוחקים מהמוות אותו המרחק בדיוק. התהום היא תהום מוחלטת. גם מי שקרוב יותר מאחרים לא מציץ אל התחתית, לא רואה את הצד השני. החושך הוא אותו החושך. גם הנער, גם הזקן, גם הגוסס. כל זמן שאתה חי - אתה חי, ואתה עדיין מחויב לחיים. לכל הדרישות של החיים. לביורוקרטיה של הגוף. לחשבון של הנפש.
ד"ר אמיר חרש, סופר וחוקר ספרות
"איש היה בירושלים בימי אָחָז מלך יהודה ושמו יוֹרָם בן אֲבִיעֶזֶר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה". "אהבת ציון", אברהם מאפו
לפני כמה חודשים נקלעתי לקובנה שבליטא. ליד הנהר, על ראש גבעה המשקיפה לעבר העיר, נמצא המקום שבו על פי העדויות העקשניות של יהודי העיר כתב אברהם מאפו את הרומן העברי הראשון - "אהבת ציון", בשנת 1853. העלילה מתארת את עלילות מסע סנחריב בתקופת ממלכת יהודה הקדומה, וכתיבתו נמשכה לא פחות מ־23 שנים. עשרות אלפי ספרים עבריים נכתבו מאז התיישב לו מאפו קשישא בראש אותה גבעה. חלקם מצוינים, חלקם גרועים עד מאוד, אבל כולם בשפה שנס נעשה לה, נס שנעשה לנו ושמתרחש מדי יום, מדי עמוד, מדי דף. רגע לפני שירדתי מהגבעה לחשתי לרוחו של הסופר – היית הנחשון, ובטח לא האחרון. איש היה בקובנה, איש היה בירושלים, וכולם כותבים וקוראים בעברית חיה, תוססת ונושמת, עד עצם היום הזה.
אריאל שנבל, עיתונאי ועורך מדור ספרות ב"מוצש", "מקור ראשון"
הגלו אותנו ממקומותינו, העלימו את זהותנו בתחפושת, בודדו אותנו בהסגר, כמו לכסות על הסכנה, לאַתרה ולמנוע את הפצתה. האמנתי בסגולת הכוח הסביל הזה, אולי מפני שהפחד וחוסר־ המשמעות עוררו בי רחמים עלי, רחמים שכמוהם לא ידעתי, פיתו אותי להפליג אל הגבול שבין המציאות לאגדה״. "התגנבות יחידים", יהושע קנז
"התגנבות יחידים״ של קנז ליווה אותי בטיול אחרי צבא במזרח, ואיכשהו הפנורמה החברתית הספרטנית של מחנה הטירונים בשנות ה־50 התאימה כמו כפפה ליד לטלטולי הרכבות בכפרי סין ו־וייטנאם. זו היתה חוויית קריאה ישראלית, על־מקומית, שנצרבה במוזרותה. את הכרך הותרתי אז בפונדק מטיילים, לקוראים שאחריי, אבל ״התגנבות״ עדיין מתגנבת תכופות לתודעתי.
עמר לחמנוביץ, עורך ראשי, "ישראל היום"
"אביה של שרה, כיוון שמעולם לא פגש את המוסר כנראה ויתרו לו עליו". "עיר ימים רבים", שולמית הראבן
כך, בהינף יד וב־13 מילים בלבד, בוראת שולמית הראבן עולם ספרותי מרהיב. באומץ רב, היא מציבה בשורה הראשונה של הספר דמות שקשה להזדהות עימה, ושאינה נמצאת בספר לאורך מרבית העלילה: גבר שלא עומד בפני נשים, מה שמוביל אותו לנטוש את אשתו ובנותיו ולהותיר אותן להתפרנס לבד, בדוחק, בירושלים של תקופת המנדט.
בציטוט שכאן מגולם שיעור דרמטי חשוב: סופר רציני אוהב את כל דמויותיו - הרעות, הבלתי נסבלות, עושות העוול והמושחתות. גם כשהן רעות, יש לו אחריות כלפיהן. והתזכורת הזו מהדהדת כבר בשורה הראשונה. כך, בלי אג'נדה מגדרית ואידיאולוגיה מטיפנית, הקוראים מקבלים את הדמות, וחש רתיעה לצד משיכה. והמורכבות הזו - היא שיוצרת את הדמויות הבלתי נשכחות ברומן הזה.
גלית דהן קרליבך, סופרת
"המון אנשים לא יכולים לשמוע רדיו עכשיו, ובתקופה האחרונה התופעה מאוד החמירה. אנשים לא יכולים לשמוע כלום, ומכלום. לא יכולים. נגמר להם, נשבר להם. זה גורם להמון מריבות בין בני זוג... יש כל כך הרבה אנשים שהסתכסכו בתקופה הזאת עם החברים הכי טובים שלהם ועם ההורים שלהם, וההורים שלהם איתם. יש המון מדון באוויר, ואפילו חמור מזה. בתקופה האחרונה המון אנשים לא שמים לב. גם לא שמים, וגם לא שמים לב". "הספר החדש של אורלי קסטל־בלום", אורלי קסטל־בלום
הספר יצא לאור בשנת 1998, ותיאור התקופה, שממנו מובאת הפסקה הזאת, יכול להיקרא כאילו הוא מתייחס להווה. קורה שיצירה שאיננה ריאליסטית לוכדת את המציאות בחדות רבה משל יצירות הקרויות ריאליסטיות, וכך עושה היצירה הזאת. הספר מתאפיין בחירות דמיון – חירות טבעית, אמיתית, לא רברבנית - ותוך תנועה סיפורית הוא חוקר את הרעש שבו אנו חיים, ואת הקולות שאנו משמיעים – כלומר, את לשוננו. קסטל־בלום, כדרכה, גורמת לנו להקשיב.
גיל הראבן, סופרת
"ברית כרותה לחוכמה שאינה מניחה מחכמיה והם אינם מניחים ממנה. הוא אמר מה לי ליגע עצמי? והיא החזיקה בו ואמרה לו שב אהובי שב ואל תניחני. היה יושב ומגלה צפונות שהיו מכוסים מכל חכמי הדורות, עד שבא הוא וגילה אותם... לא הניח את עבודתו ולא זז ממקומו וישב שם עד עולם". "עד עולם", ש"י עגנון
כמו רבים מתלמידי ישראל, במשך שנים ראיתי את עגנון בעיקר כמשהו שחייבים לקרוא. "עד עולם" ניפץ לרסיסים את הדימוי הזה: סיפורו של עדיאל עמזה, שדן את עצמו לחיי מצורע למען מחקר שאיש לא יקרא, מציב בחדות את הקונפליקט הרלוונטי כל כך גם בימינו - הרצון בפרסום ובהשפעה מול גילוי האמת. נאום החוכמה מספר משלי ואינטריגות אקדמיות בנות המאה העשרים, נכרכים כאן באופן אורגני לגמרי, ועגנון מציג את דמות החוקר במלוא הדרו ובמלוא גיחוכו בעת ובעונה אחת. עד היום אני מוצא את עצמי חוזר לטקסט הזה, שכתוב באירוניה העגנונית המפורסמת, ותוהה איזו בחירה היא הנכונה.
איל חיות-מן, מבקר ספרים, "ישראל היום"
״בערב, מקרבת אני כיסא אל שולחן־הברזל במרפסת. ירח יקר הולך. ירושלים נמה. רק בי יצורי־רפאים מרקדים. עפים יחוגו, יעוגו - תמונה חיה אחר תמונה חיה קמה, מתחלפת - באין קול רק תנועה ומחווה, על נפשם יבקשו: את הלחץ, הסנוורים וההילה הנוגהת, נשמת־אפו של הרגע החי, השותת, להציל. לפליטה. למשמרת. בטרם ייסוג הכול, נשמט מן האזור המואר אל אזור הצל". "נעימה ששון כותבת שירים" ("בכפיפה אחת"), עמליה כהנא-כרמון
הפסקה הזו לא רק יפהפייה בעיניי, היא גם מאירה בזרקור את תחושת הזרות, הבידוד ועם זאת היכולת להקשיב, להתחבר ולהבחין בפרטים, הדרושות לאישה כותבת. על כהנא־כרמון נאמר, ובצדק, שהיתה הכוהנת הגדולה של הספרות הפמיניסטית. קובץ מאמריה ״להיות אישה סופרת״ מתאר בצלילות ובחריפות את האופן שבו הממסד הספרותי הגברי דוחק סופרות אל השוליים, תוך זלזול עמוק בחוויית החיים האותנטית שלהן, ומקצה להן מקום מוגדר - כמדווחות על מה שהוא פחות חשוב.
אך היא, כפי שניתן היה לחוש מן השורה הראשונה בקובץ הביכורים שלה, התעקשה לבטא ראיית עולם משלה. לייצר עבור כולנו, כותבות ויוצרות מכל סוג, מקום לעירום הנפשי ההכרחי ליצירת ספרות גדולה ואמנות בכלל. והיא עושה זאת בשפה שאף כי אין בה קישוטיות עודפת, היא לוהטת ומלהיטה בכנותה.
דפנה לוי, מבקרת ספרים, "ישראל היום"
"ואיפה היה המקום הראשון? הראשון הראשון? כי המקום הראשון, ובלי שום אסמכתא, היה צבע כָּתוֹם, כתום כולו, כתום כתום, כתום מאוד, ולגמרי. חלק כחלקות המשי, וגם היה איזה רפרוף מרושל של יריעות עתירות כתום, כתום עד כתום מאוד, וכנראה, אין היגיון אחר, שלא היו אלא, אולי, איזו בטנה של אוהל, גדול מאוד, שפנימו היה עשיר מאוד ברחש משי כתום מאוד". "מקדמות", ס. יזהר
אין לי ברירה אלא לעצור כאן בגלל קוצר היריעה, אך הטקסט, חסר נשימה, ממשיך ונפתח, ומתרחב, ומתחלק ומשתבר כתמונת קלידוסקופ בלי לעצור עד סוף הפרק כמעט שבו מופיעה נקודה לפני הפסקה האחרונה. בפתיחה של "מקדמות" מאת ס. יזהר – אחת הפתיחות היפות בספרות העברית ואולי בכלל, מנסה המספר לאתר את המקום הראשון ולתאר אותו. והמקום הראשון הוא צבע, הוא אור, הוא חוֹם, הוא מגע, הוא ריח.
ריחה של אמא. כתום כרסתני, מחבק, שבתוכו נישא התינוק בזרועות אמו, במין סימביוזה רחמית, במצב של בלבול, של סחרחרת חושים, של חוסר התמצאות, של קדם־שפה. של שפת המחשבה, שפת הרגש, השפה המולדת אולי, הצרובה במוח, הקודמת לכל שפה נרכשת או נלמדת. והמצב הקדם־לשוני הזה מפכה פרוזה מחפשת, תועה, שירית, אימפרסיוניסטית. מילים בלי שפה.
אילנה ברנשטיין, סופרת
קראתי את "בוהה אל מקום", הפרק הראשון ב"מקדמות" של ס. יזהר, אינספור פעמים. ההרגשה שליוותה את הפעמים הראשונות לא נעלמה. כמו ההרגשה של אור ראשון שרואה הנולד. מופע שפתי ואורקולי של צבע כתום שנמסך פנימה אל תוך הידיעה באוושה חשאית. מצאתי בכתיבה הזאת חופש ותעוזה שאני שואפת אליהם.
סלין אסייג, סופרת ועורכת ספרות המקור של ידיעות ספרים
"קהל נכבד, ברגע זה מתחיל סיפור המחזה, וזה הרגע לגלות את הנפשות הפועלות - (כלומר מה שמו של כל שחקן, ולמה הוא מופיע כאן) אבל ברמז רק קורטוב! ועם תוספת בוקר טוב". "עוץ לי גוץ לי", אברהם שלונסקי
ישנם כל כך הרבה משפטים יפים ומרגשים בספרות העברית, והבחירה ביניהם קשה עד בלתי אפשרית. אבל אני לא חושבת שיש משפט נוסף שיכול בתוך שניות לעורר בי תחושת אושר עילאית כמו משפט הפתיחה שכאן. יש בו משהו שמעורר בי געגועים לטוב ולמנחם בילדותי, וגם מתחבר להווה ולעבר הקרוב, לקשר שלי עם בני אבישי שגדל על המחזה וכבר בכיתה א' ישב וקרא בספר שוב ושוב, וידע לצטט מתוכו קטעים שלמים. זהו גם שיעור הכתיבה הראשון שלי – ההבנה שלא להכניס דמויות לסיפור בלי סיבה ממש טובה ושלא לחשוף יותר מדי פרטים כבר בהתחלה.
מאירה ברנע־גולדברג, סופרת
"אייכם, יהודים גרומים ומוצקים עם מגפיכם הכבדים, עם סוליותיכם המרובעות ועם חוטמיכם הרחבים והשזופים, כשל אריות? אתם - עגלונים, טבחים, סבלים, בנאים". "פנדרי הגיבור", זלמן שניאור
כך פותח זלמן שניאור את הנוסח העברי לרומן "פנדרי הגיבור", במילות געגוע ציוריות אל המחוספס, אל המרושל, אל היהודי הלא־ספרותי שאפו מדומה לאף של אריה, כמדומה, רק כדי לא להיות מדומה לאף של חזיר. "שיר־מזמור לעמי־הארצות", זו כותרת הפרק הפותח, הפיוטי הזה. זלמן שניאור מתגעגע ליהודי הפשוט, שכנראה לא קורא ספרים. ואני מתגעגע לזלמן שניאור ולחבריו. ליהודים הלא פשוטים, אנשי מפנה המאה ה־19, שאהבו את היהודים הפשוטים, וקראו בלי סוף, והמציאו את העברית הספרותית היפה הזאת, הכי יפה שיש לנו עד היום.
צור ארליך, משורר, מבקר ב"מקור ראשון" והמשנה לעורך כתב העת "השילוח"
"ראיתי צללי בני־אדם שלא הכרתי, ידעתי שאני אחד מהם אך לא ידעתי מי אני בתוכם". "התגנבות יחידים", יהושע קנז
זה היה בתחילת שנות ה-90. הייתי מה שקראו אז "ביזון" ונשלחתי לאבט"ש בבסיס שהיה ב"אמצע שום מקום". היה שם ערבוב בין פז"מניקים וחיילים בוותק שלי, והפז"מניקים שלטו. במיוחד אחד, זיו, שהיה במרחק כמה חודשים משחרור.
אני זוכר שהוא מאוד אהב לצטט מ"חגיגה בסנוקר", מה שהיה נחמד, אבל גם לצחוק על אחרים, מה שקראו לו אז "להסתלבט", מה שהיה פחות נחמד. היתה לו לשון חדה והוא ידע לפגוע. כולם מסביבי אמרו לי לשתוק, כשהוא תופס מישהו הוא לא מרפה, וש"הירידות" שלו על אחרים "מעבירות ת'זמן". את "התגנבות יחידים" מישהו השאיר מהסבב הקודם. למרות השנים שחלפו אני זוכר איפה הייתי כשקראתי את המשפט הזה. הרגשתי כאילו נכתב בשבילי, קורא לי. ואחריו פחות התאים לי לשתוק.
ליעד שהם, סופר
״עדיין היה חם, הרחובות היו מלאים באנשים שלא תרו אחר גוויות ורוצחיהם״. "מוות בחוג לספרות", בתיה גור
"מוות בחוג לספרות" נראה כמו ספר מתח רגיל. יש גופה, טוויסטים עלילתיים, פושעים, קורבנות. אבל גור הצליחה לעשות משהו שהוא כמעט בלתי אפשרי. היא מיקמה את הרצח בחוג לספרות באוניברסיטה העברית. מיקום שמכתיב את אופי הדמויות, העימותים ביניהן, ומקנה לסיפור המתח עומק רב. גור הצליחה לגעת דווקא בסיפור מתח, שנראה פשוט - בסוגיות מורכבות של תיאוריה ספרותית, ובשאלה מה זה להיות אדם שעוסק בספרות, ולנוע ללא הרף בין הגבוה לנמוך, תוך יצירת רומן שעוסק בסוגיות היסוד של החברה הישראלית עד היום. בזכות יצירתה של גור הבנתי שספרות מתח טובה יכולה לשלב בין העולמות ולהיות גם מותחת ומבדרת וגם משמעותית.
יפתח אשכנזי, סופר
''עומדת עירומה על חוף הירדן, בין עצי האיקליפטוס, כשזהרורי השמש הראשונים המפציעים בין הצמרות המעורפלות שיחקו על גופה התמיר, הזהוב". "על מצבו של האדם", פנחס שדה
בתיאורה של אביגיל, דימיתי את פניה בדמות פניה של ונוס של בוטיצ'לי, שהופיעו על עטיפת הספר. שדה פתח לי את השער אל הכתיבה האישית, החשופה, אל הבדידות הקיומית, ואל האהבות הספרותיות - הייתי נער והתאהבתי בנשים הדומות לאביגיל ולגיבורות האחרות שלו. שדה השפיע מאד על תפיסת העולם ועל הכתיבה שלי. הוא היה אהוב על צעירים אקזיסטנציאליסטים, אך לא התקבל על ידי הממסד הספרותי ולמרבה הצער נפלט מה"קנון" של הספרות העברית.
מישקה בן דוד, סופר
"לכל ספר יש את הרגע שלו. הרגע שבו הוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יכול לשכוח לעולם. הרגע שבו ספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון קבע בנשמתו". "תמיד פלורה", יובל אלבשן
הקטע הזה מ"תמיד פלורה" נוגע בצורה מדויקת ואפקטיבית בנושא שמעסיק אותי מאוד - המניעים לכתיבה. אני חושב שבליבת המוטיבציה של כתיבה נמצא הרצון לגעת בלב ובראש של קוראים, לא רק ליטוף רגעי וחולף, אלא להישאר שם, להשאיר משהו קטן ממך. בקטע הזה, אלבשן מיטיב לתאר את רגע "ההצלחה".
דניאל שנער, סופר
״לא כל מי שלועג לכבלים גם משתחרר מהם״. "למאטיס יש את השמש בבטן", יהודית קציר
אין הרבה סופרים ישראלים שמצליחים להכניס לך אגרוף בבטן באמצעות ליטוף. למעשה יש אחת. ואני לא חושב שיש סופרת עם תובנות יפות יותר שכתובות בדרך ישירה אך מתוחכמת יותר בישראל מאשר יהודית קציר. הספרים שלה הם לא רק מופלאים, הם גם סדנת כתיבה מענגת שכותרתה היא ״כך עושים זאת נכון״. וגם אם אי אפשר - ואי אפשר, ניסיתי - לכתוב כמוה, בהחלט אפשר להודות על הגלגלים שהיא מפעילה בראשך, ועל הדרך שבה היא גורמת למוח להתעורר לחיים כמו שרק היא יודעת.
עומר ברק, סופר
"לקחתי סכין והתחלתי חותכת פה ושם. שרטטתי לו על הגב את מפת ארץ ישראל כפי שזכרתי אותה מתקופת התנ"ך, וסימנתי את כל הערים האלה של הפלישתים, כמו גת ואשקלון, וציירתי בלהב את הכינרת והירדן שנשפך לים המוות שמתאדה נון־סטופ. טיפות דם זעירות החלו להיקוות בערוצי הנחלים החרוטים לרוחב הארץ. מראה מפת ארץ ישראל המשורטטת בחובבנות על גבו של תינוקי העביר בי צמרמורת של עדנה. סוף־סוף הרגשתי שאני חותכת בבשר החי". "דולי סיטי", אורלי קסטל־בלום
קשה לשכוח את רושמו של הרגע שבו דולי, שהיא ספק אישה ספק אלגוריה למדינה, חורתת את מפת הארץ על גבו של בנה. זו פסקה שנצרבה בזיכרוני כי האכזריות שלה מחוללת אפקט של התנפצות; של שבירת טאבו.
דולי היא אמא שמתעללת בבנה, ובה בעת, היא עושה לו את מה שהמדינה עושה לאזרחיה: מעמיסה על גבם את גורלה. בשיח הלאומי בישראל, המדינה מדומה למשפחה ואילו המשפחה היא תא הגידול של חיילי העתיד, שאם ייהרגו, יצרפו בכך את קרוביהם ל"משפחת השכול" – ביטוי מחריד שנועד לעטוף במשפחתיות מדומה אובדן של חיים.
כשקסטל־בלום מקצינה את מה שהשיח הלאומי מנרמל, היא קוראת תיגר על המטפורות השקריות והחלולות שמערבבות בין חיים למוות ובין מדינה למשפחה. החריתה בבשר החי היא רגע בלתי נשכח שבו מתנפצת התמונה היפה של המדינה כאמא גדולה שדואגת לילדיה־אזרחיה, ונחשפת הדינמיקה האכזרית שמאפשרת לסדר הלאומני והמיליטריסטי להוסיף להתקיים כאילו היה הכרחי ובלתי נמנע.
ד"ר דנה אולמרט, חוקרת ומרצה לספרות ומגדר, אוניברסיטת תל אביב
"בחור אחד, חולה נצחי, אהב נערה, והיא רק חיבבה אותו. זמן־מה נפגשו ואפילו התנשקו. איך זה קרה? לגבי החולה הדבר מובן, הוא אהב אותה אהבה עזה. לגבי הנערה האהובה ניתן להסביר שהיא הכירה את הבחור בתקופת־ביניים שלה, בין שתי אהבות, והחולה הנצחי ניצל את האתנחתא הקטנה בחייה ונכנס לתוכם כאוהב מבלי שהאהובה תכהה בעדו. והחולה נכנס ונכנס, דוחק עצמו פנימה לתוך חיי הנערה האהובה, תחילה מכניס אצבע, אחר־כך יד, כתף, ראש, מזמן עצמו לשרבב את כל כולו, והאהובה מסתכלת בו בקצת חיבה וקצת השתוממות וצוחקת צחוק עדין שהחולה הנצחי מפרש אותו כהנאה מבודחת למראהו הפיקנטי המשתוקק. ״החולה הנצחי והאהובה״, חנוך לוין
נער הייתי כשנחשף לפני עולם האומללים המצחיק עד דמעות של חנוך לוין. חבר לספסל הלימודים, ירון טרץ׳ שמו, לקח אותי ועוד כמה אפרוחים לראות את החזרה הכללית של ״הג׳יגולו מקונגו״ במרכז סוזן דלל, שבנייתו טרם הסתיימה. בדרך הוא חזר וביקש מכולנו: ״תצחקו, לא משנה אם לא מצחיק. תצחקו מכל דבר.״ מיותר לציין שבקשתו היתה לגמרי מיותרת. מאז ועד היום הזה לא צחקתי כמו שצחקתי במופע הזה. באותה תקופה גיליתי את ״החולה הנצחי והאהובה״, שנותר בעיניי מופת לכתיבה וצוהר להבנת טבע האדם, כי כמו שאמר מונטיין, ״יותר משאנחנו רשעים, אנחנו נלעגים״.
ארי ליברמן, סופר
"באותו רגע ממש הציצה מבין קרעי העננים הכבדים קשת יפה, צבעונית, נפלאה. אבא לא אמר לי, אבל ידעתי שזה קרשינדו עשה, בשביל לשמח אותי. הוא פיזר את העננים ופקד על הגשם שיחדל תכף ומייד. מספיק ודי! ואני יודעת שקרשינדו עשה את זה. וכבר ידעתי שקרשינדו הגמד הזה הוא כל־יכול. והוא יישאר איתי, ויהיה כל הזמן שלי. יהיה לי גמד פרטי. רק שלי. לאף אחד מהילדים אין גמד כזה. רק לי יש. שלי. קרשינדו". "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי", דבורה עומר
כמה רציתי שגם לי יהיה גמד פרטי, רק שלי. גמד סודי, שישמח אותי ויצחיק אותי וינחם אותי כמו שקרשינדו עשה לחנה'לה. חנה'לה, הגיבורה של הספר הנפלא הזה, שהיתה בודדה ודחויה והתגעגעה לאבא שלה שנסע לצבא. כל כך התרגשתי איתה כשהיא יצאה עם קרשינדו למסעות בחלל. כל כך פחדתי איתה כשהיא התקרבה אל הכוכב השחור, וכל כך שמחתי איתה כשהגיעה סוף־סוף אל כוכב החלומות. רציתי להיות כמוה, כשהייתי ילדה. וכשגדלתי, רציתי להיות כמו האישה שכתבה אותה.
דנה אלעזר־הלוי, סופרת
"סבורה הייתי שדרכה של אהבה שהיא גדלה עם כל אחד ואחד". "סיפור פשוט", ש"י עגנון
במשפט יפהפה שמוביל לסיומו של "סיפור פשוט", עגנון מהפך את יצירת המופת שלו על פיה. אם לאורך הרומן הזדהינו עם הירשל המיוסר שנאלץ להינשא למינה העשירה על אף אהבתו לבלומה הענייה, הרי שהדיאלוג הסופי בין בני הזוג הספק־מאושר נותן את המילה האחרונה למינה - שכונתה לאורך השנים על ידי חוקרי עגנון כ"כסילה" ו"פשוטה". ובעוד הירשל מתגלה בשיחה זו כ"חנווני בן חנוונים" שממשיך לכלכל רגשותיו כמשאב נדיר באומרו לאשתו כי "אין אהבה מתחלקת לשניים", זוהי דווקא מינה שמציעה לבעלה כי האהבה אינה מתנהלת תחת חוקי השוק והמסחר. טיבה של אהבה הפוך הוא, אומרת מינה. ככל שנעניק אותה לאלו שמולנו, כך גם היא תגדל עוד בקרבנו.
יונתן שגיב, סופר
"זהו סיפור על אישה שאהבה יותר מדי, זה סיפור על אישה שחלתה יותר מדי. זה סיפור על אישה שאין לה מושג איך מטאטאים את תא הכלא הסיוטי שלה. זהו הסיפור. אהבה גדולה ומוות או כמעט". "האחרון", תמר גלבץ
במילים חדות שנבחרו בקפידה והשאירו אותי חסרת נשימה, במשפטים קצרים וקצובים כשכל משפט הוא מכה חזקה יותר, נפתח הספר האחרון של סופרת מיוחדת במינה, שידעה בבירור כי אלו מילות פתיחה לסוף בלתי נמנע. זאת פתיחה שנבנתה בתבונה, של יוצרת חכמה שיוצקת את המילים בפתיחות מדהימה, ובזהירות של כותבת שיודעת שלמילים יש הרבה כוח.
"זהו סיפור על אישה שאהבה יותר מדי", היש דבר כזה? ומתוך המשפטים הקצרים עולה ונשמעת זעקת הבדידות. השורות הראשונות של הספר לכדו אותי מייד ולא הניחו. התחברתי אליו באהבה מהולה באימה מהדבר שמחכה לכולנו. ככותבת, אני יודעת כמה קשה ומחייבת פתיחה לספר. זוהי הצעה לקורא, מעין הבטחה, הכרזה, צעד ראשון בעולמה של היצירה. וכאן עולה הפרדוקס הגדול: פתיחה מדהימה לספר שהוא הסוף.
אדיבה גפן, סופרת ויו"ר מכון גנזים
"יצאתי למרפסת לחכות שם לדודי וראיתי את אבי הנערה מהבית שממול חוזר לביתו, עגמומי וקודר כתמיד, עיתון ערב תחת בית שחיו ושתי לבניות בידו. מלוח המודעות ניקרה את עיני, כתמיד, מודעה צבעונית של סרט חדש ואני ידעתי פתאום שלא אהיה אף פעם כותב תסריטים לקולנוע או מחבר ספרים, אף אם ישבור הדבר את ליבו של דודי". "קולנוע" ("שקיעה כפרית"), יצחק בן נר
העולם שנאגר בטיפה אחת מתואר כך בסיפור "קולנוע". זוהי תמונה נעה, שמורכבת ממעשים קטנים ומפרטי מציאות זעירים כמו עיתון ערב וצנצנות לבן (לבניות), מציאות הקרובה מאוד אל הקרקע. ואת המראה הזה רואה ומתאר המספר הצעיר שמחכה לדודו הטוב, הדוד שאהב קולנוע יותר מכל דבר אחר והחיים היכו בו באכזריותם. וגם האחיין, שותפו של הדוד לצפייה בסרטים, מעיד על עצמו שלא יעשה סרטים ולא יכתוב ספרים. היעוד המוחמץ, האכזבה, מתגלים על רקע המודעה המבשרת על קיומו של עולם אחר, צבעוני כמו כרזת קולנוע. ודומה שהאנושיות בסיפוריו מתגבשת ככזאת דווקא מן הפיכחון, מן האכזבות והבגידות המרות. ובתוך אלה, עדיין מהבהב אורו של מסך הקולנוע. ואפשר שזה שהחמיץ את ייעודו, הוא אולי, כמו פרוסט ב"בעקבות הזמן האבוד" גם זה שכתב את הסיפור.
יערה שחורי, סופרת, משוררת ועורכת ספרות המקור בהוצאת כתר
"הגיבורה שלי - רות - עלולה לחיות כמוני בזמן התלוי על בלימה. יודעת היא שעליה לנסוע והדרך חסומה בפניה. ולפי שעה הכל נעשה עבר והולך והיא נאחזת בנסיעה ספרותית. רות אינה עלמה סנטימנטלית. היא כותבת מכתבי אהבה לא כדי לשורפם אחר כך בתנור. יש לה מטרה ספרותית. מכתבים אינטימיים באמת אי אפשר לפרסם. על כן בחרתי בגיבורה, ששמה אינו שמי ושם אהובה אינו שמך. אם רות דומה לי וזה אשר היא פונה אליו - לך, הרי הם, בכל זאת, לא אני ולא אתה. הם דמויות מדומות כמו הנסיעה". "מכתבים מנסיעה מדומה", לאה גולדברג
גיבורת רומן המכתבים החד־צדדי הזה, רות, כותבת לאהובה, עמנואל. השנה היא 1934, היטלר מטפס אל השלטון, אירופה מתפוררת, "זמן תלוי על בלימה". התוצאה היא מסע אינטימי, אינטלקטואלי וחושני של עלמה לא־סנטימנטלית, אישה צעירה עם לב רועד מאהבה ומוח בוער מסקרנות. שנתיים לאחר שפרסמה את ספר שיריה הראשון "טבעות עשן", חבשה המשוררת את כובע הקסמים והפליגה אל עולם הפרוזה. לימים התנכרה לספר, חשבה לרכוש את העותקים הנותרים ממנו על מנת להשמידם וקיוותה להעלים אותו מהביבליוגרפיה שלה. מזלנו שלא עלה בידה.
רועי חן, סופר ומחזאי הבית של תיאטרון "גשר"
"רק ממנה חששתי שתראה אותי בשגיונותיי, ואף על פי שהיתה כולה שגיאה של אישה לא אימהית, לא רציתי את ההתמודדות עם הקול והמילים שלה, את ניסיונה להסדיר אותי במערכת מתוקנת כלשהי, כי ידעתי שאצלנו הבית אינו חלק מקהילה, ואינו שותף בקבוצה מצומצמת, אלא מייצר מנגנון שאפשר לדרוש רק את החרמתו, את אסונו, שערורייה משפחתית שבוגדת במוסר של העולם העברי. כך היה וכך עכשיו והנה אני שוב מול שני בלוני הגז הגבוהים, מיכלים של אמישראגז בעלי תכולה של ארבעים ושמונה קילו כל אחד עומדים על אבן רעועה". "זה הדברים", סמי ברדוגו
״זה הדברים״ של סמי ברדוגו הוא אחד הרומנים הכבירים שנכתבו פה. ברדוגו מספר בו שני סיפורים, אחד מפי האם, ואחד מפי הבן. אם ובן הוא מודל ששב ועולה בספריו, וב״זה הדברים״ ישנו סיפור שלישי ועקרוני לא פחות, על האפשרות לספר סיפור, למי היא נתונה ובאילו תנאים. ברדוגו מספר כאן את סיפורו של המקום הזה, ועל העברית השבורה. הספר הזה הרעיש אותי, ונסחפתי אחרי האם בעוד הבן הוביל אותי אליה, נסחפתי אחרי העברית של שניהם, האם והבן גם יחד. ״זה הדברים״ הוא מהספרים שקריאתם השפיעה עלי עמוקות, כקוראת, ככותבת, אני שבה אליו כל הזמן.
תהילה חכימי, סופרת
"כמוכה ברק אתה, לפתע נפגשת פנים אל פנים עם חצייך השני, שגדל ובשל אפל ונפלא אי שם. למענה המנגינות שהסעירו אותך, קשוב וכבד בלילות הבהירים. היא היתה בגבעולים שמוללת בפיך". "חתונתה של גליה" (כל הסיפורים), א.ב. יהושע
הקטע הזה, שבו שתי ההתגלויות - התגלות האישה מן החלומות והתגלות האהבה במלוא עוצמתה, הוא אחד מתיאורי מכת האהבה במבט ראשון הנפלאים ביותר שהזדמן לי לקרוא במהלך חיי. בעיקר נחרט בזיכרוני המשפט האחרון, "היא היתה בגבעולים שמוללת בפיך". המשפט הזה מלווה אותי כצל, כמו גם הסיפור עצמו. כמו מנגינה שהסעירה וחוזרת ומתנגנת בראש, כך גם אני מוצא עצמי חוזר אליו. אני מצייר נגד עיניי דיוקן שזוף של צעיר, אשר עיניו יוקדות תשוקה ובפיו גבעול של צמח נוטף טל. הדימוי הארוטי של פה חצי סגור שמתוכו מבצבצת שארית גבעול נגוס ולח, מהווה ביטוי לירי של שירה בתוך הפרוזה הטעונה של הסיפור.
צביקה ניר, סופר ומשורר, יו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל
"קול צעדיה: לא טפיפות עקבים, גרירת רגליים, נקישת כפכפים, או חיכוך של הסוליות באבני המדרכה המוליכות לבית, לא. האין־קול של צעדיה, התפשטות החרדה שלקראת בואה, ה'כניסה' שלה, השקט המוחלט, המלא תוכן, שנמדד ביחידת זמן של שתים־עשרה דקות, שבישרה אותו עצירת האוטובוס הלפני אחרון, זה של אחת־עשרה בלילה, שממנו ירדה. היא לא צעדה, האמא, היא החליקה. במהירות שיא, בשקט מוחלט, אופקי, שפילח את השקט המאוזן של הרחוב". "קול צעדינו", רונית מטלון
זו פסקת הפתיחה של הרומן הפלאי הזה, שמאז קראתיו, חמש או שש פעמים, לא נותנת לי מנוח. מדובר בגילוי עבורי, מורה ספרותי ורגשי. איך הבינה רונית מטלון את הישות האמהית כמיתית ונשגבת ובה בעת – טורדת נפש. איך היא חודרת אל הליכותיה האינטימיות ביותר באמצעות תיאורי MRI של גופה והליכותיו. יכולתי לשמוע את הנקישות, לדמיין את הילדה מקשיבה להן בחשכת החדר, לדמיין את גופה של האם. הגוף הזה, והשפה האינדיבידואלית של האם שנמסרה בספר במהימנות מוחלטת, בראו את האם המתה בכתובים. הצעדים כמטונימיה לביטוי הפראי השתוק של האם. ואחרי הצעדים, חלל הבית - שהפך בספר לדמות כמעט אנושית, שאיתו מתעמתת האם כל חייה המרים.
ריקי כהן, סופרת ומשוררת
״הרבה אנשים חושבים (והסיפורים תורמים לאשליה) שברגע שגוברים על דרקון מרושע, הכל בא על מקומו בשלום. אבל החיים, למרבה הצער או השמחה, הם הרבה יותר מורכבים. חיסולה של בעיה אחת אינו פותר בהכרח את כל הבעיות האחרות. לפעמים הוא אפילו מוליד בעיות חדשות. מרתה לא הספיקה להתענג על ניצחונה... אחרי שהמשימה הושלמה, עדיין לא מצאה מנוחה. הדרקון המשיך לפקוד את חלומותיה. באמצע הלילה היתה מתעוררת בזעקה ורואה את הפגר העצום מכחיל לאור הירח״. "בנות הדרקון: ספר האבות", מרית בן ישראל
קשה להוסיף, אולי אסור אפילו, על המילים החותכות האלה של מרית בן ישראל. אולי רק להזכיר שם של ספר אחר שלה, ״סיפורים יכולים להציל״. הספר הזה יכול להציל, ולו בכך שכל מי שצריך לדעת, יידע שהוא לא לבד עם הפצעים והחתכים שנשארו שם, מדממים, אפילו אם הפוגע כבר נוצח והושפל והוכה עד עפר.
יובל אביבי, עורך ומגיש ״מה שכרוך״ בכאן תרבות
"כשהרומן הזה נולד נאחזנו בקץ. לקץ היה ריח של עיניים משתאות מצידך, אימה אטומה מצידי, וחנק של סתיו. פתאום נוקב בי מבט, תבעת, לאה, אני רוצה שתכתבי עלי! ושבת וחזרת על תביעתך. לשוני יבשה. שנים אפשרת לי לכתוב מבלי לבקש דבר בעבורך. ואף שתכננתי לספר פעם, בעתיד, את סיפור ילדותך, הייתי אנוכית. אמרתי כן, התכוונתי, עירד, אבל אתה היודע שאינני כותבת הספדים. לאה, אמרת, אני רוצה להיות ספר שלך!" "הילד של לגיון הזרים", לאה איני
הבחירה בלאה איני היתה טבעית עבורי: היא מהסופרות העבריות הבכירות החיות בינינו, שלא תמיד קיבלה את המקום הראוי לה במדף הספרים הישראלי. הבחירה בספר חדש, טרי, שאך יצא מבית הדפוס, גם היא היתה ברורה לי: הגיע הזמן שננער כולנו את ערימת הספרים שאנו מכנים ״קלאסיקות״, נשמיט מהם, ונוסיף להם. מספיק לקרוא את קטע הפתיחה ברומן החדש של איני, כדי לחזות בשידור חי בלידתה של קלאסיקה מודרנית. ״אני רוצה להיות ספר שלך!״, מעידה איני שאמר לה בעלה המת, שאת תולדותיו וקורותיו היא כותבת בספר הזה. ״אני רוצה להיות ספר שלך״ - האם יש משפט אהבה גדול יותר שיכול בעל לומר לאישתו הכותבת? האם יש הצהרת אהבה גדולה מזו?
ואמנם, איני, שבספר נעה בין אמת היסטורית לבדיה סיפורית, כשהיא מספרת את קורותיהן של שתי הנשמות נטולות הבית שהתחברו למשפחה אחת, מעידה כי המשפט היפה הזה אינו שלה, אלא של בעלה, ולו מגיע הקרדיט על המשפט המבריק הזה, אבל רק סופרת גדולה תדע לזהות את המשפט הזה, להבריק אותו מבין כל משפטי האהבה שאי פעם זכתה להם, ולהעניק אותו לנו, הקוראים, במתנה.
גואל פינטו, סופר ומשורר
"שרידיו של המפרץ הגדול היו ברורים וגלויים בשכונה של סבא יוסף. הפירורים, האנשים שחיים סגורים מאחורי תריסים. האנשים החולים, המוזרים. גרשון קלימא, שהוגדר כמטורף בתמיכת חוות דעת של פסיכיאטריים מחוזיים, אבל בעיננו היה הטוב שבידידים. והירש המשוגע, שלא הוגדר, וחי בצריף מפחיד בחורשו, וחלקים מהאמת היו חייבים להיות אצלו. ורחלה קמפלר. ואווה לנצ'ר. ואדלה גרונר. ואשר שווימר. הכרנו את אנשי השכונה מחופשות הקיץ שהיינו מבלים אצל סבא יוסף. כמעט מדי קיץ, חצי חופשה, אחר הגורל הבלתי נמנע של קייטנה - רכיבה על סוסים ועבודות יד וקרמיקה וברכה וכדורגל ומשחקי קבוצה. באנו לשכונה, תאבי אמת, להכיר את האנשים והפלאים". "שואה שלנו", אמיר גוטפרוינד
"שואה שלנו" השפיע עלי באופן עמוק, משום שהוא גרם לי לקרוא את ילדותי שלי מחדש. המשונים והמטורפים, וגם "הדודים" והקרובים הלא ברורים, המבטאים הזרים שלא זיהיתי כזרים אלא לאחר שבגרתי - כל אלה היו בעיניי נורמליים לגמרי, וחלק מילדות שאני מתקשה לדמיין יפה ממנה. והנה, 25 שנים אחרי כן, קראתי את הספר והבנתי את המובן מאליו: כמעט כולם היו ניצולים, איבדו משפחות, או גם וגם. חיינו הראשונים היו חייהם השניים, ובין לבין השתרע אובדן שאין לו שיעור. "שואה שלנו", והאנשים שהתגוררו בשכונה הקטנה - שלא היתה שונה בהרבה מנהריה שגדלתי בה באותן שנים - האירה את עיניי.
אורנה לנדאו, סופרת, מו"ל שותפה בהוצאת שתיים
"ואז נשתררה דממה. נשמעו גניחות אחרונות והשעה היתה רק שלוש אחר־הצהרים. רוח החלה לנשוב. במעלה הגבעות נשמעו הדי הרוח כמו נהמה, חולף בתוך חריצי ואדיות. שוכות צבר ומאחוריהן סוכה זנוחה, כמה עצים סוככים עליה, דרך עפר משתרכת מעלה, והיריות האחרונות שלנו נשמעו כאילו היו נורות כבר בהיסוס. התחמושת אזלה וכל אחד נותר לעצמו. כאשר תמרן המפקד את הנהג שלו צעק מישהו, אל תברח! וידעתי. הכל היה ברור, השעה הזאת ציירה תוואים בהירים שעדיין לא נתמלאו עגמומיות של צללים, והמתים שכבו בשורה בלתי־מסודרת, בחולצות קרועות שקודם עשו מהם תחבושות, בעיניים פקוחות או עצומות ומן הצד שמעתי קול: דפקו אותנו". "עיטים", יורם קניוק
זה קטע הפתיחה של הסיפור "עיטים", הסיפור הכי טוב של יורם קניוק, ואחד מסיפורי הקרב החזקים ביותר שנכתבו מעולם. אני נדבקתי אליו כי אני יודע, בתוואים בהירים, שהפריזמה של החייל הזה, שהוא בן דמותו של קניוק, בקרב על נבי מוסא במלחמת השחרור, הכשירה אותי לשרוד בכמה מצבים שאליהם נקלעתי כחייל בגדוד שריון שנכנס למארב סורי, בסולטן יעקב, ב"מלחמת לבנון הראשונה". זהו, לדעתי, אחד מתפקידיה של ספרות גדולה, לטוב ולרע – ואני יודע, זאת טענה איומה – היא גורמת לך לסקרנות, מופרעת מיסודה, גם להיכנס למצבים שבחיים לא חשבת שתיקלע אליהם, משום שהם כבר "מוכרים" לך מסימולציות אמנותיות. והיא גם מאפשרת לך לשרוד, כי יש לך כבר מסגרת נרטיבית מוכנה, מטריצה, שעכשיו אתה חייב לעצב אותה על פי טבעך.
פרופ׳ יגאל שוורץ, ראש המכון לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, אוניברסיטת בן־גוריון
"אם צריך להסביר אז אין טעם, ואת אפילו לא חייבת לענות, כי כנראה טעיתי בך. אבל אם זאת את שראיתי שם, שחיבקת את עצמך והיה לך חיוך קצת שבור, אני חושב שתביני". "שתהיי לי הסכין", דויד גרוסמן
אני שונא ואוהב את "שתהיי לי הסכין", הספר שדפק לי מערכות יחסים שלמות ובה־בעת נתן לי את התחושה שרואים אותי, שגרם לי לשקוע בדיכאון למשך חצי שנה ובמקביל שלף אותי מהדיכאון שנתיים אחר כך. הערצתי אותו פעם, ואז תיעבתי אותו. על העותק שיש לי בבית יש הקדשה מחוקה לאקסית; אשכרה נתתי לה את העותק שלי בתקווה שתראה דרכו אותי ואת הבדידות הקיומית שלי, במקום לדבר איתה כמו בנאדם. איך כותב יאיר בתחילת הספר? "אם צריך להסביר אז אין טעם". בדיעבד אני מבין כמה פאסיב־אגרסיב יש במשפט הזה, אבל בגיל הנעורים זה היה כמו מכת חשמל, ישר ללב שלי שהשתוקק נואשות שמישהי תאהב אותו.
יהודה גזבר, סופר
"לפני השיעור, הוא ניגש אלי בכניסה לכיתה. הוא אומר: אל תדאג, אני לא אפריע היום, לקחתי את הכדור. הוא יושב בדממה, אדיש וכבוי, אינו מוציא הגה במשך כל השעתיים הבאות". "שנות לימוד", גיש עמית
האנקדוטה הזאת היא אחת מני רבות ומרגשות שמתאר גיש עמית בממואר היפהפה שלו על ימיו כמורה וכמנהל בית ספר. בחרתי דווקא בה לא רק משום שהתלמיד הזה, כמו רבים אחרים, נאלץ לקחת כדור ולהתאים עצמו לדרישה הגלויה של בית הספר להתנהגות שקטה ורגועה; אלא בעיקר משום שבדברים שהוא מפנה אל המורה שלו ניכר שכבר הפנים את הדיכוי, והצייתנות שהובילה לנטילת הכדור הפכה אותו מראש למי שנידון להיות אדיש ושותק. בדמיוננו אנחנו רואים כיתות מלאות תלמידים שופעי שמחת חיים, תאבי דעת וסקרנים. אבל במציאות, רבים מדי מהם נדרשים לכבות את עצמם. כשהם אינם מוציאים הגה מפיהם כמו התלמיד הזה, הם הופכים את חיי המורים לקלים. אין ויכוחים, אין התנגדות ואין הפרעה לסדר הקיים.
ד"ר סיגל נאור, מייסדת ארגון "דרך רוח" בישראל
"וכל הדם גועש געגועים וכל המעיים הומים געגועים וכל הלב גועה געגועים וכל השמיים מרטטים געגועים וכל האוויר רווה געגועים וכל הרחובות נמתחים געגועים וכל המכוניות צופרות געגועים וכל החתולים בוכים געגועים וכל הצעדים נוקשים געגועים וכל העיתונים מרשרשים געגועים וכל הטלפונים מצלצלים געגועים וכל העמודים מחושמלים געגועים וכל הים גואה געגועים וכל החול כבד געגועים וכל הציפורים צווחות געגועים וכל העלים רועדים געגועים וכל השירים מזייפים געגועים וכל החלונות משחירים געגועים וכל הרוח מצליפה געגועים ואין לה, אין לה רגע מנוחה". "למאטיס יש את השמש בבטן", יהודית קציר
הפרס הגדול, במונחים של אהבת אמנות, קורה כשמתמזל מזלו של אדם לפגוש ביצירה בשלב המתאים ביותר להתרשם ממנה. כשהמפגש בין מה שיצר אדם אחד, בחלבו ודמו, מתאים בדיוק למי שיצלול לתוכה ויטבע בה ורשמיה יטמעו בו. כנראה זה מה שקרה לי כשקראתי את "למאטיס יש את השמש בבטן", ספרה המופלא של יהודית קציר. משהו במקצב המילים, לא פחות מסיפור האהבה שסופו ידוע מראש, היה מהפנט. ובתוך "למאטיס יש את השמש בבטן" ישבה הפסקה הזאת, שצריך היה לקרוא שוב ושוב כי העיניים היו מעורפלות במסך דמעות. ריבי ויגאל נפרדו וזו פרידה שהיתה ידועה מהפרק הראשון, אבל יהודית קציר ניסחה את כאב הקריעה כמו שאף אחד לא ידע שאפשר.
גילי איזיקוביץ, כתבת ספרות, מוסף גלריה, "הארץ"
"אני קם מהשולחן ואומר כבדרך אגב: "ומה יהיה אם מחר לא אקום עוד ויישׂאו אותי פשוט רגליים בעד הפתח ויקברו אותי ויכסוני ברגבי עשב? ואם הלילה יקפוץ סַמוּר אל גרונך, ולא אמצא אותך מחר עומד על הגדר אלא מוטל בגן, לאחר שיכרסמוך העכברושים והנמלים יסירו כל שמץ בשר מעצמותיך? האם גם אז יהיה היום הזה יפה מאתמולו?" לא ציפיתי לתשובה. דיברתי כדי להוכיח לו כי טעות בידו. רק כדי שיֵדע כי לא ניצח בוויכוח. אבל פּדרוֹ, כאילו היה מוכן זה כבר לשאלתי, אינו מהסס אף רגע, עף מאדן החלון וחוזר אל הגדר ומשם קורא אלי: "כן, דוקטור, גם אז יהיה היום יפה. היום יהיה בלעדינו, אבל יום יפה". והוא פותח בזמרה רמה יותר מהרגיל, וכל תרנגולי הכפר מצטרפים אליו למקהלה האומרת שבח ותהילה". "בינת השכווי", אביגדור דגן
בינת השכווי הוא ספר שכוחו דווקא בהרגשה שמקבלים לאורך הצלילה לתוכו, פחות מציטוט כזה או אחר. הרגשות העדינים שהוא מצליח להעביר ללא התלהמות, הניואנסים הנפשיים שאתה מגלה בעצמך בתוך הקריאה, הם היופי שמתחבא בספר הקטן־גדול הזה. אך אולי הציטוט הזה מסוף הפרק הראשון מגלה מעט מהלך הרוח של כל הספר - ההכרה בכאב שהחיים נושאים בתוכם לצד שיר הלל ליופי הפשוט שטמון בהם.
יואב בלום, סופר
"בשר כבשרה לא במהרה ישכח". "שירה", ש"י עגנון
ש"י עגנון תמיד היה מוחזק אצלי גדול הסופרים העבריים של המאה העשרים, ואחד מגדולי הכותבים של המאה ההיא, המתרחקת והולכת. בילדותי ונעוריי עגנון היה הסופר שכתב בשפה המופלאה של המשנה: עברית עם כוח עצום של מועט המחזיק את המרובה. שפה של יחסים סמנטיים ודקדוקיים מרתקים בין מילים לבין עצמן, ובינן לבין הדמיון. הוא גם היה הקול הבולט של היהודים שעלו לארץ מאותם מקומות באותן שנים: הוא הפך בעצמו מיהודי גלותי ליהודי ישראלי וציוני.
אבל כל הדילמות ההיסטוריות והלאומיות הישנות, ואפילו השפה הישנה עצמה, כמעט נעלמות ברומן “שירה", שעגנון לא באמת סיים ואפילו לא ממש רצה לפרסם כמו שהוא. ב"שירה" יש תשוקה, נשים יפות, משבר נישואים, מכוניות מהירות, וערימות של ארוטיקה, הכל על רקע התחדשותה של ירושלים בשנות השלושים והארבעים. הספר הלא לגמרי מכוון הזה מאפשר הצצה לחלק אחר לגמרי של עגנון, מרתק וחכם להפליא גם הוא. סוג של פלא, או הכוח הגדול של היוצא דופן.
אלון מזרחי, סופר
"בקיץ הראשון שלו בקיבוץ, אחרי שכתב לו אביו שהוא עומד לבקרו, עלה לגבעה וקטף לכבודו ארגז משמש בלדי, וכשנשם אביו את הריח התפשטה נהרה על פניו. בירך 'פרי העץ' ו'שהחיינו' והתמוגג מהטעם ומן הזיכרונות". "נער האופניים", אלי עמיר
לפני שקרע אותו מהקיבוץ, נהג אביו של נורי, בן דמותו של אלי עמיר ב"נער האופניים", לבקרו במשק. בכל ביקור היו מתהלכים יחד בין חורבות הכפר הנטוש אבו־שושה, שהזכיר לאב את כפר הולדתו צ'פל, בעיראק. הגעגוע של המספר לקיבוץ נמזג בגעגוע של האב לכפר ילדותו, ושניהם נמזגים לגעגועי עמים נודדים ומהגרים. השניים ממלאים את ריאותיהם בניחוח המקום שאליו ודאי מתגעגע הנעקר ממנו, ושוב אי אפשר להבחין בין געגוע לגעגוע. והלוא כולנו בני אותו הכפר. וכך ניחוח העמק וטעם פירות הבלדי שנקטפים בו מבן לאב, מכופפים את הבד הספרותי והלאומי גם יחד.
איתן אורקיבי, עורך המוסף הפוליטי, "ישראל היום"
"תשמע, מחמוד, סע לאט, חפש פינה בדיוק לפני סיבוב חד ושם תעצור. ועוד משהו, מחמוד. אני יודע שעכשיו יש לך נשק. אבל אסור לך להשתמש בו. זאת לא המלחמה שלך. עכשיו הוא סוף־סוף מגחך. לילה שלם כמעט חיכיתי לגיחוך הזה. אבל עכשיו אין בי כעס על הגיחוך שלו. תהרוג אתה את שלך, הוא אומר". "הדרך לעין חרוד", עמוס קינן
מפעם לפעם אני חוזרת לספר הקצר הזה, של עמוס קינן. כל פעם אני מוצאת בו משהו אחר. פעם נסחפת עם השפה, פעם עם הדיסטופיה. פעם מבינה למה דווקא עין חרוד, פעם דופקת את הראש בקיר, מה לעזאזל. ואיכשהו, ברוח התקופה, אני תמיד מוצאת בו איזה עניין חדש. "תהרוג אתה את שלך" מחמוד אומר, ומזקק את כל מה שהולך פה. גם אז, גם היום. מדינה של אלה באלה באלה. במקום אחר, קינן כותב: "אדמה, אדמתי, שר מחמוד. ואני ידעתי שכאשר הוא שר על אדמתו, שהיא אדמתי, הוא שר על אדמתו, שאינה אדמתי", וכך מסכם אלפי שנות סכסוך, במשפט חד אחד.
שירלי גל, עורכת מוסף הספרים, "ישראל היום"
"האיש החי על כוכב, שתי ידיים לו, שתי רגליים, ראש. העיניים חסרות: שני חדרים ריקים. דרש רב שמלאי: למה הוולד דומה במעי אמו? מקופל ומונח כפנקס. שתי ידיו על שתי צדעיו ושתי אציליו על שתי ארכובותיו וראשו מונח לו בין ברכיו ופיו סתום. ונר דולק מונח על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם עד סופו. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. לו קירבתי לחיי אל לחיו, לו טלטלתיו, לו התחננתי: האיש החי על כוכב, נר חלש, מי אתה. גלה לי את סודך. ואקבל עלי, נעשה ונשמע". "אם נא מצאתי חן", עמליה כהנא־כרמון
את הפתיחה של "אם נא מצאתי חן", שמעתי לראשונה באוניברסיטה לפני 25 שנה. לא זוכרת באיזה שיעור, רק את המילים זוכרת, מוקראות בקולו הרך של המרצה, ואת התחושה. כמו מכת חשמל. פתיחה לא מכאן ולא מעכשיו. מתחילה חייזרית וממשיכה במסכת נידה וכולה כחלום באספמיא: סתום כדרכם של חלומות ואפקטיבי כמותם – וסופו בהתעוררות פתאומית, פרוזאית ומרה כנפילה מגובה על אספלט. זהו שער הכניסה לסיפור התאהבותה המשובשת של גברת אמסטרדם, המורה לקורספונדנציה, באברך צעיר.
הוא שתקן ומוזר, עב"ם; היא מדמיינת מלאכים עולים ויורדים בסולם. כרוניקה של אכזבה ידועה מראש שהגיבורה צועדת לתוכה בעיניים קרועות. היא יודעת שכלום לא ייצא לה מזה ובכל זאת, לאורך ערב אחד ברחובות ירושלים הגשומה, היא מתדפקת על עשרות דלתותיו הלא קיימות.
רק בקריאה חוזרת מתחוורת עוצמת הפתיחה במלואה: מילים משונות, יפות וחסרות פשר כשפת חוצנים, שבעצם החזיקו את הסיפור העתידי כולו באופן כמעט אלגורי. כמו אותו עובר חייזרי, מקופל ומונח כפנקס וצופה ומביט מסוף העולם עד סופו. כמו כתב יפני: חשבת שזה ציור. זה באמת היה ציור. אבל הציור הזה הוא בעצם טקסט.
תמר קפלנסקי, סופרת ועיתונאית, "הארץ"
"הדוד פרץ לא היה דוד. הוא היה קומוניסט, וחוץ מסבתי ניבאו לו הכל סוף רע". "הדוד פרץ ממריא", יעקב שבתאי
יעקב שבתאי מערער במשפט בודד את שיווי המשקל. הוא מרוקן את התא המשפחתי ומציב כתחליף את התא האידיאולוגי. הוא דוחה את קשר הדם ומעצים את גאולת האדם. אבא סטלין, אמא רוסיה - עולם ישן נחריבה. שבתאי מפורר את תקופת הילדות והנערות ומציב תחתיה אידיאולוגיה קשוחה החותרת לשחרור האדם מכבליו. הדוד פרץ הפך לקומוניסט, אזרח העולם, חבר במשפחת העמים.
אלא שזה לא נגמר בזה. אי אפשר להפסיק להיות דוֹד, והאדם אינו קומוניסט, אלא בדרך להיות כזה. בדומה לאותנטיות, קומוניזם הוא תהליך שאינו מגיע ליעדו. בשני משפטים, שבתאי הצליח לדחוס את הדוד פרץ לכדי ראש סיכה. סופו של המשפט השני הוא לב ליבו של הסיפור. סבתו של הסופר, הלוא היא אמו של הדוד פרץ, עומדת במנותק מעל לכל המשפחה. האֵם הזו הביאה את פרץ לעולם וכל עוד היא חיה פרץ יהיה בנה המוצלח והיפה, ולא משנה אם הוא חוזר בתשובה, קומוניסט, או בסופו של יום ניצב על ראש העץ ומנסה לעוף כציפור. בן זה בן.
חגי ליניק, סופר
"בכל מעשיו של אביו, הטובים והרעים, היתה חבויה אלימות שחיפשה לה פורקן ומשהו עריץ". "זכרון דברים", יעקב שבתאי
התיאור הזה, של אביו של גולדמן ב"זכרון דברים", אומר הרבה. הוא תפס אותי בגלל המעשים שאנחנו צופים בהם וחווים לאורך השנה האחרונה. שבתאי עם המשפטים הארוכים והמדויקים שלו, תיעד קו אופי בתרבות הישראלית בתקופה ההיא. את העריצות הגלומה גם בנסיונות לעשות מעשים טובים, ואת אותה צדקה שנועדה להפגין את העליונות המוסרית ואת עוצם היד. שבתאי מיצה את האופי הזה במשפט האחד על "אביו של גולדמן".
אמנון לורד, עיתונאי "ישראל היום"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
