אירועי בית הזוועות שבו תלמידים עונו ונרצחו עובדו לספר זוכה פוליצר

כש"נערי ניקל" ירד לדפוס, ב־2019, עדיין לא הסתיימה חשיפת הגוויות בחצר בית הספר "דוזייר" במריאנה, פלורידה, שעליו ועל הזוועות שהתרחשו בו לאורך שנים מבוסס הספר. הסופר קולסון ווייטהד אמר שגילה את הסיפור רק חמש שנים קודם לכן. להבדיל ממנו, הרשויות קיבלו פניות כבר שנים רבות קודם, מארגונים שונים ומבוגרי המוסד, בדרישה לחקור את הנושא באופן מעמיק.

אלא שחקירות כאלה מתקשות מטבען לפרוץ את חומות הביורוקרטיה, האינטרסים ולעיתים קרובות גם ערלוּת הלב, ואחרי כמה סבבים של בדיקות שטחיות, הדחה של בעלי תפקידים והבטחות לשינוי - רק ב־2009 החלה חקירה רשמית של משרד המשפטים האמריקני ושל מושל פלורידה. הסיפורים, מתברר, היו נכונים: יותר מ־80 קברים אנונימיים התגלו בשטח בית הספר, ובדיקות שונות איששו את מה שמאות תלמידים לשעבר סיפרו.

במקום, ששימש מוסד לעבריינים צעירים, התבצעו במהלך 111 שנות קיומו פשעים מחרידים: תלמידים עונו, נאנסו, נפצעו ונרצחו, ואז נקברו בחשאי. איש לא נתן את הדין על כך.

"נערי ניקל" לא עוסק בתיעוד היסטורי של ההתרחשויות בדוזייר, אלא נכתב בהשראתם. ווייטהד מניע את העלילה הלוך ושוב בין שנות ה־60 של המאה הקודמת לבין ימינו אנו, ומציב במרכז את אלווד קרטיס: צעיר שחור, תלמיד שקדן ומי שנאומיו של מרטין לותר קינג מעוררים בו המיה של גילוי עצמי ושאיפה לחירות - אך בשל טעות גורלית הוא מוצא את עצמו במוסד לעבריינים צעירים ניקל בטלהאסי, פלורידה.

שני העולמות, זה שבו גדל אלווד והעולם שבו הוא חי כיום, כאיש עסקים ניו־יורקי, נחשפים במקביל. ווייטהד, בווירטואוזיות של כתיבה נטולת כל פאתוס, במבט ענייני ועם זאת טורד נפש, אומר לקוראיו ללא הרף: בעצם, דבר לא השתנה. את מקום מטעי הכותנה והשוטים - החליפו בתי מעצר גדושים להתפקע בשחורים ובשוטרים לבנים שדמותו של צעיר שחור עדיין גורמת להם ללחוץ בקלות על ההדק.

הספר הצנום הזה העניק לווייטהד את פרס הפוליצר השני שלו, אחרי "מחתרת המסילה" (מ־2016), ואפשר בהחלט לראות בו סוג של המשך, הן מבחינת הענייניות שבה ווייטהד מתעקש לספר את הסיפורים שאמריקה הלבנה מעדיפה לשכוח, והן מבחינת השימוש בנקודות מבט שונות.

גם כאן, ווייטהד מספר את סיפורו של קרטיס דרך עיניים נוספות, בעיקר אלה של סבתו של קרטיס ושל חברו למוסד, ג'ק טרנר. נקודות המבט הללו מאפשרות לחרוג מהאופטימיות התמימה־כמעט של אלווד, ולסדוק את הציפוי הדק של השוויון וזכויות האזרח, כדי להציג לעולם תמונת מצב עכורה: מהותו האידיאולוגית נותרה כשהיתה.

אלווד נולד לעולם שבו העבדות אמורה היתה להיות זיכרון רחוק. עולם שבו בתי המשפט ביטלו בהדרגה את חוקי ההפרדה הגזעית. אבל כל אלה אינם מספיקים, אומר ווייטהד, כדי לאפשר לו לפרוץ מהדרך שמועידה לו מראש החברה, שמאמינה בעומק ליבה בעליונות הלבנה.

אמו, שהיתה מנקה במלון, הואשמה בגניבה ופוטרה. אביו, שנלחם בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה, מגלה שעברו הצבאי אינו מגן עליו מפני אפשרות של לינץ' בחסות הקו קלוקס קלאן.

כשהוריו יוצאים לחפש את מזלם, הם נוטשים את אלווד בן ה־6 אצל סבתא הארייט - מנקה במלון, בת לאב שנכלא אחרי שהואשם בכך שלא פינה לאישה לבנה דרך על המדרכה בעיר, ואלמנתו של גבר שנרצח בקטטה. עבור אלווד המוצא היחיד אמור להיות ההשכלה, אבל למרות מאמציו האפשרות הזו נגזלת ממנו כשהוא נתפס, כנוסע מזדמן, במכונית גנובה.

החיים במוסד אינם שונים מהותית מחיי העבדות של הדורות הקודמים. אנשי הצוות עושים בנערים כרצונם, עם התעללויות קשות במבנה מרוחק שקירותיו מכוסים נתזי דם, ואת הצרחות העולות ממנו בולע רעש המאוורר העצום המותקן בו.

ווייטהד אינו מתעכב על תיאורי האלימות ומעשי הרצח, ודווקא החסכנות המילולית שלו מעצימה את האימה ואת תחושת האין־אונים. אלווד וטרנר, חברו הטוב, מנסים להימלט מניקל, ולמעשה שלהם יש תוצאות הרות גורל.

ווייטהד, המשקיף עליהם ממרחק שנים וגילויים היסטוריים, יודע שלא היתה לאיש מהם ברירה. הגזענות, כך הוא חוזר ואומר בין השורות, אינה תפיסה אקראית של מורה כזה או אחר, אלא ראיית העולם האמריקנית השלטת, מח העצם של האומה המפוארת, הממשיכה לנצל כלכלית את השחורים. אומה המדברת על סליחה ועל תיקון עוולות אבל בעצם כמהה לשכחה המונית (ואין לו ספק, לווייטהד, שהיא תשכח בקרוב גם את הסיפור האמיתי שעליו התבסס ספרו).

נערי ניקל, קולסון וייטהד, מאנגלית: עפרה אביגד. הוצאת ידיעות ספרים