"ראיתם את הקיסוס? לא? לכו הביתה, השיעור נגמר"

את יואל הופמן לא הכרתי אישית. כלומר, הוא היה מורה שלי, בלימודים לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת חיפה אי־אז בשלהי שנות ה־80, בקורס המבוא הפופולרי שלו "זן בודהיזם וטאואיזם" ובשורה של קורסי המשך, שבהם אפשר היה פתאום לשוחח על דברים שלא הוזכרו בשיעורים אחרים: על הקשר בין המלך הפילוסוף ב"פוליטאה" של אפלטון לשפת הקוביזם של פיקאסו ובראק, על תרגום מסינית לעברית - שנאלץ לעבור דרך תרגום ליפנית, ועל הסיבות שבגללן מסע למזרח בחיפוש אחר חכמי זן דומה לניסיון למצוא נביאים בתל אביב.

משרדי החוג לפילוסופיה שכנו בקומה ה־19 של המגדל הצופה אל הכרמל, וחלקו את הקומה עם החוג למחשבת ישראל. אלא שלנו, התלמידים, לא היה כל מגע עם הפילוסופיה האחרת הזו. מחשבת הזֶן שהופמן הציע - שגם היא היתה שונה לגמרי מכל הטיעונים הלוגיים, הליניאריים, הכבולים בקטגוריות וזמן ושפה שלמדנו בכל השיעורים האחרים - היתה אקזוטית וסקסית ומלהיבה פי כמה מן המחשבה היהודית, אבל באופן מפתיע הובילה אותי, ובוודאי גם תלמידים אחרים, להבין שהכל מעניין, שהכל ראוי למחשבה, ואם לא למחשבה אז לאמנות, לציור או לשתיקה.

להופמן המורה היו לא מעט מניירות. הוא לא היה שונה בכך מהמרצים האחרים בחוג שהיה אז כל־גברי (למעט מרצָה אחת!) והוריש גם לתלמידיו איזו זחיחות של היות מעבר לארציות האמפירית, המלוכלכת, העמומה, של תחומי מחקר אחרים, טהורים פחות מפילוסופיה.
לא אחת קרה שבאמצע השיעור, ולפעמים אפילו באמצע המשפט, הופמן היה ניגש לחלון ואומר "ראיתם את הקיסוס? לא? לכו הביתה, השיעור נגמר", או שהיה משתתק פתאום, עוצם את העיניים ומכריז "השיעור מת מוות טבעי", ומשחרר אותנו.

אין שום דבר קריפטי בכתיבה הזו. הופמן אומר בה דברים נכוחים על מוות וזקנה ומין ותאווה, על יחסי כוח ורשעות ועל כך שמותר לראות את העולם אחרת

פגשנו אירועים כאלה לא מעט בסיפורי הזן - מורים שנשאלו על משמעות החיים ובמקום תשובה שלחו את תלמידיהם לשטוף כלים או לעסוק במלאכה ארצית אחרת. האם זה אמור היה להיות שחזור של אותה חוויית לימוד מטלטלת? או רק עייפות החומר? ואולי האשם היה בכלל בדעתו המוסחת של פרופסור, שבעצם אותם ימים שקד על "ספר יוסף", קובץ הסיפורים הראשון והיפה מכל כתביו?

התואר "גורו" הוצמד להופמן מאוחר יותר, לא כמורה דווקא אלא כסופר, אחרי "כריסטוס של דגים" ו"ברנהרט" ו"גוטפרשה" ו־"Curriculum Vitae", כשהכתיבה הפרגמנטרית המהורהרת שלו, שהיתה ספוגה למרבה השמחה גם בהומור רב, נראתה למי שהתקשו לפענח אותה כצופנת סודות עמוקים.

האמת היא שהסודות הגדולים נכתבו על ידי הופמן לגמרי בגלוי דווקא בספר הילדים האחד והמיוחד שכתב. "בפברואר כדאי לקנות פילים" (שראה אור ב־1988 ושוב ב־2018) הוא יצירת המופת שלו - ספר שהיה ונותר חתרני דווקא בפשטות שבה הוא מכריז "שאפשר לצייר את בנו של אלוהים על מפית אוכל" או ש"בני אדם הופכים בלילה לחיות", "שאפשר לשבור חלון בחורף שהקור ייצא" או ש"לכל אדם יש שתי אימהות".

אין שום דבר קריפטי בכתיבה הזו. הופמן אומר בה דברים נכוחים על מוות וזקנה ומין ותאווה, על יחסי כוח ורשעות ועל כך שמותר לראות את העולם אחרת, מחוץ לתבניות החברתיות. בזכות הספר הזה שמור לו מקום חם בליבי, וללא ספק בליבם של קוראים רבים.