יואל הופמן, שהלך לעולמו ביום שישי בגיל 86, היה הקאנון הספרותי הישראלי שמחוץ לקאנון. הוא היה כותב חד־פעמי, חלוצי וזוהר בסגנונו ובייחודיותו, ובפני עצמו שטח טריטוריה ספרותית רחבה ומרתקת מחוץ לגבולות הספרות הישראלית - שטח הפקר של טראומות שואה, ומלחמה וגעגוע אל אם, אל מולדת ואל שפות אבודות: אלו היו קירות חדרו. "הזיכרון הוא מלאך העומד וחרבו שלופה, לא נותן לשכוח", כתב פעם אבות ישורון. יש והמלאך הזה היה יואל הופמן.
הופמן, שנולד ב־1937 ברומניה, איבד את אמו בגיל צעיר מאוד ותקופה ארוכה התחנך במוסד ילדים בגבעתיים, עד שאביו התחתן בשנית. כשבגר למד בתיכון חדש בתל אביב, שירת בחיל הים ולאחר השחרור נסע ליפן ולמד ספרות והגות במנזר זן. מאז שנות ה־60 חי בצפת, ולאחר מכן במעלות, ולימד פילוסופיה, ספרות ובודהיזם, בתיכון ולאחר מכן באקדמיה. בערוב ימיו התקרב לחסידות.
הופמן תרגם מבחר חכמים ומשוררים יפנים וסינים, ופתח בקריירה ספרותית יוצאת דופן בגיל מאוחר יחסית, סביב גיל 50. את ספר הפרוזה הראשון שלו, "ספר יוסף" (כתר ומסדה), פרסם ב־1988, והוא כלל ארבע נובלות. החל מספרו השני, "ברנהרט" (1989), דבק במשך עשרת ספריו הבאים בסגנון עצמאי ויוצא דופן - פרקים קצרים, צרים ומנוקדים, בדרך כלל על פני עמוד בודד, שמודפסים על צד אחד בלבד של הדף.
כקנאי לאלמוניותו ולפרטיותו הוא נמנע תמיד מהקדמה או סיכום על גב ספריו, לא השתתף במסעות יחסי ציבור, לא התראיין, סירב להצטלם ומיעט להשתתף באירועים ספרותיים. פה ושם הופעה ציבורית שלו גררה התגודדות של עיתונאים ואנשי ספר סביבו, אך הוא שמר על החידתיות גם במפגש פנים אל פנים איתו.
הפרוזה של הופמן שופעת שימוש בסוגריים, ונמנעת במפגיע מנרטיב מובהק של עלילה סדורה. היא אסוציאטיבית, סוריאליסטית ופרועה בהומור הטרגי שלה, ונושאים מרכזיים שבים ועולים בה: ילדות ויתמות בסביבת מבוגרים גלותיים, הגירה, לידה ומוות כנקודות קצה בחיים שלעיתים עשויות להיפגש. גיבוריו הם תמיד המספר בגוף ראשון, מעין מונוגרף שמתבונן על חייו ועל תודעתו מחוץ לאטמוספרה, לצד קרובי משפחה ומכרים עלומים, גבוליים וקרקסיים. הופמן נדרש, כפי שכתבה פרופ' רחל אלבק־גדרון בספרה עליו, "לראות את כל המסכים בבת־אחת", וזו החוויה העולה מקריאה בספריו.
בספרו "כריסטוס של דגים" מ־1991 כתב: "אני חושב על המראות שהמתים רואים. תחילה הבשר נרגע. ואחר כך, בדממה הגדולה, מתפוגג, לאט לאט, גוף המחשבות הגדול. אני מנסה לצייר בנפשי חידלון מוחלט. אי קיום. לא כלום. אבל איני יכול". ב־"Curriculum Vitae" המאוחר הוסיף: "אֲנִי אוֹמֵר תּוֹדָה לַנְּשָׁמוֹת הַיְּקָרוֹת שֶׁחָבְרוּ לְחַיַּי וּמְשַׁלֵּחַ אוֹתָן מִן הַסִּפְרוּת אֶל הַמְּחוֹזוֹת הָעֲמֻקִּים שֶׁל הַלֵּב שֶׁאָסוּר לָהּ, לְאָמָּנוּת, לְהִכָּנֵס אֲלֵיהֶם". יואל הופמן ישייט בחדרי הלב של קוראיו שנים ארוכות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו