לכל אדם יש רגע שמחלק את חייו ללפני ואחרי. למרבה הצער, הרגע שלי היה הרגע שבו ראיתי את הסרט "נוטינג היל". כשנכנסתי לאולם לא היה לי שמץ של מושג, אפילו לא קלוש, שזה יהיה הרגע שיכתיב ויעצב את כל חיי הבוגרים וישנה אותי לנצח.
לאולם הקולנוע הישן בקניון איילון נכנסתי רק מסיבה אחת: כי רדפו אחריי. חבורת בנים שלא מאוד חיבבה אותי, כי הייתי קצת שמן וקצת אחר (אוקיי, הרבה שמן והרבה אחר), איתרה אותי בין המדפים של סטימצקי והחלה לרדוף אחריי ברחבי הקניון. היום קוראים לזה "בריונות", בשנת 1999 זה היה סתם עוד אחר צהריים רגילים.
אחרי כמה דקות טובות הצלחתי לאבד אותם, ומולי זהר בית הקולנוע. התגנבתי למקום הראשון בתור, העפתי מבט חטוף ברשימת הסרטים ובחרתי לפי הפוסטר את הסרט האחרון שחשבתי שבו הם יחפשו אותי. וכשהאורות באולם כבו והסרט התחיל, העולם שבחוץ היה הדבר האחרון שעניין אותי.
התרגשתי יותר מכל האולם. צחקתי יותר מכל האולם. בכיתי יותר מכל האולם. וכשנדלקו שוב האורות, ידעתי בדיוק ובבירור מה אני רוצה לעשות בשארית חיי: להתחתן עם ג'וליה רוברטס. בהיעדר האפשרות הזאת, הבנתי שגם לכתוב קומדיות רומנטיות זה בסדר גמור.
אלא שאז גיליתי את הבעיה הגדולה: נולדתי במדינה הכי לא נכונה לכתוב בה קומדיות רומנטיות. המדינה שבה הז'אנר הזה פשוט לא קיים. המדינה שבה "יבוא לך, דינה, יבוא לך" ו"אני מגמרת" הם התחליפים המקומיים "You had me at hello" ו"I'm just girl standing in front of a boy asking him to love her".
רבע מאה אחרי "נוטינג היל" - וקשה להגיד שהמצב השתנה משמעותית. או בכלל. בניגוד לז'אנר המתח והבלשים שהתאזרח בצורה נפלאה, ולז'אנר הארוטי שעשה עלייה והשתקע יופי - לא רק שהקומדיה הרומנטית לא נחשבת כאן סוגה עילית, היא לא נחשבת סוגה בכלל. איך שלא מסתכלים על זה, הספרות הישראלית נתקעה במשולש הקיבוץ־כיבוש־שואה והיא מסרבת להכיר בסיפורי אהבה כז'אנר, אלא אם כן יש גדר באמצע ולפחות אחד מהצדדים הוא פלשתיני.
וכאן מותר, ואולי גם צריך, לתהות איך במדינה שהכי צריך בה אסקפיזם, ושאהבה בטח לא תזיק לה, עדיין אפשר לספור על יד אחת את מספר הקומדיות הרומנטיות הספרותיות שיצאו פה, ואת הסרבנות הרומנטית שנכפתה עלינו? ולא שיש משהו רע ב"בחורות ערומים זה חולירע" (חוץ מהכל, כמובן), אבל אולי הגיע הזמן שנחלץ את עצמנו מהבוץ הטובעני הזה, ונכתוב אהבה בעברית. אבל האם אנחנו בכלל מסוגלים? ומהי בדיוק קומדיה רומנטית?
מדיניות של פרו ורבו
הקומדיה הרומנטית זכתה לעדנה גדולה, ולשירים גדולים לא פחות, בשנות ה־30. רק שאז החלה ההידרדרות: אחרי שהפסיקו לשיר שירים בגשם הז'אנר הפך נלעג, ואף קיבל מה"ניו יורק טיימס" את החותמת "צ'יק ליט" - יענו, ספרות פרגיות. מי שהחזירה את כבודן האבוד של הקומדיות הרומנטיות היתה נורה אפרון האגדית, שהכניסה לעולמנו, בין השאר, את "כשהארי פגש את סאלי", "נדודי שינה בסיאטל" ו"יש לך הודעה".
עירית לינור: "הקומדיה הרומנטית עובדת על עיקרון של 'סלידה ממבט ראשון', והולכת נגד כל מה שהאישה הנורמלית צריכה לרצות. יש כאן זוג ששונא זה את זה, ועכשיו בואו נראה את זה עובד"
בעוד גל של ספרים וסרטים רומנטיים שטף את העולם בשנות ה־90 ובתחילת שנות האלפיים - אצלנו היתה רק אחת שהעזה להשמיע את סירנת האהבה בקול ולקרוא לספר שלה "קומדיה רומנטית" בק' גלי: עירית לינור, שספרה "שירת הסירנה" - והסרט המבוסס עליו - הפכו ללהיט היסטרי ואותה לתופעה תרבותית. היום, היא דווקא שמחה על כך שלא פתחה את הדלת לז'אנר שלם.
"הקומדיה הרומנטית עובדת על עיקרון של 'סלידה ממבט ראשון'", היא מסבירה. "היא הולכת נגד כל מה שהאישה הנורמלית צריכה לרצות - וזה מישהו שיחבב אותה. הרי כל הסיפור נשען על הספרים שכתבה ג'יין אוסטן, האם הגדולה של הז'אנר, שלקחה מערכות יחסים שמבוססות על התאמה וחיבה - והפכה אותן לתאונת דרכים. 'הו, הנה גבר שמגעיל אלי ומזלזל באמא ובאחיות שלי - זה כנראה יהיה סיפור אהבה נהדר שיוכל לעבוד'. ועל העיקרון הזה מבוססות כל הקומדיות הרומנטיות. זה לא שיש פה זוג והם מתאהבים, אלא שיש זוג שלא סובלים זה את זה - ועכשיו בואו נראה את זה עובד.
"העניין הוא שהישראלים הם עם בריא בנפשו", היא ממשיכה, "וקומדיות רומנטיות לא נכתבות פה כי לא איבדנו את הבסיס הנורמלי של מה שחשוב בחיים ומה שחשוב להשקיע בו. הבסיס של הסיפור היהודי עוסק, בין היתר, בפרו ורבו ומלאו את הארץ. יש לנו דנ"א שונה מבחינה תרבותית ורוחנית משאר העולם. הישראלים רוצים להתחתן, ורוצים ילדים, ולא צריכים תעשייה שלמה שתחנך אותם לזה, בטח כשאלה הרעיונות שהיא מביאה איתה. אם אצל הגויים זה תופס - אז שהגויים יכתבו. אנחנו נתנו להם את התנ"ך, שהם יכתבו קומדיות רומנטיות".
אז את בעצם טוענת שאין אצלנו צורך בקומדיות רומנטיות?
"בדיוק. אצלנו זה מאוד פשוט. אנחנו חריגים בכל העולם המערבי כשזה מגיע לילודה, למשל. אז לא כותבים פה קומדיות רומנטיות, ביג דיל. נראה לי שזה מחיר ממש נמוך לשלם בשביל משפחות וילדים וארוחות שבת. אנחנו לא צריכים תעשייה שלמה שתעודד אותנו להתחתן בדרך העקומה הזו. אנחנו לא סובלים מהבעיה הזאת, ולכן לסוגה הזאת אין מקום אצלנו על המדפים".
התיאוריה של לינור מרתקת, וזה אחד מההסברים הטובים והמקוריים ששמעתי, ועדיין, עם עובדות קשה להתווכח: יש לזה קהל בארץ. או־הו, יש לזה קהל. גם כש"לחוץ חתונה", הקומדיה הרומנטית הראשונה שכתבתי, ראתה אור בשנת 2017, שמעתי מכל מקום את אותם הטיעונים: שבארץ זה לא ילך. שאין לזה מקום על המדף. שאנשים רוצים לקרוא על ג'יין וג'ורג' מניו יורק, ולא על אדם, מאיה וירדן מפתח תקווה. רק שאז "לחוץ חתונה" הפך לרומן הישראלי הנמכר ביותר באותה השנה. "עוד סיפור אחד", הסרט שמבוסס עליו, הפך גם הוא לשובר קופות. אז קהל יש - אבל כותבים אין.
אסקפיזם או ניתוק?
"הבעיה שלנו היא שאין לנו מקום לנורמליות", נאנחת מיכל אבירם, תסריטאית עתירת פרסים שכתבה, בין היתר, ב"פאודה" וב"להיות איתה". "פשוט אין לזה מקום כאן. תראה מה קורה ברחובות ממש עכשיו. אנחנו חיים על חרבנו. אנחנו מדינה במאבק תמידי. אנחנו חיים פה בלחץ נורא, ואהבה היא קצת פריבילגיה. אבל הבעיה היא בנו, היוצרים, כי אילפו אותנו לכתוב את מה ש'חשוב', ולא את מה שבלב שלנו. כשאתה לא מתעסק בנושאים של להיות או לחדול, אתה עלול להיתפס כמנותק, כי אנחנו לא עוסקים עכשיו בכיבוש ובנושאים בסדר הגודל הזה. בסוף הבעיה היא בכותבים הישראלים, שלא נלחמו על זה והפכו את זה לחשוב מספיק עבורם".
אבל למה?
"כי התעשייה היא קצת בעייתית. אין לנו שוליים, ויש פה מעט מאוד כסף שמסתובב. כותבים עושים גם את השיקול הזה. זה משחק של מספרים, וזו פרנסה. מאז הקורונה יוצאים פחות סרטים, פחות סדרות ופחות ספרים, אז אני חושבת שהקומדיה הרומנטית, בצדק או שלא, נזנחת.
"אני חושבת שמהבחינה האישית יש המון יוצרים, כולל שנינו, שהיו מאוד מעוניינים לעשות קומדיה רומנטית. אבל כיוצר, אתה מסכן פה שנה שבה אתה לא מפרנס את המשפחה שלך וכותב קומדיה רומנטית - שהיא באמת ללכת נגד כל הסיכויים פה בארץ. אני לא יודעת כמה כותבים ייקחו את הסיכון המטורף הזה. אתה רואה מה יוצא פה ומה נמצא על המדפים, ורואה שהז'אנר הזה לא נמצא על הרדאר, וזה מרפה ידיים. אבל הכדור במגרש של היוצרים, והאחריות היא עלינו. אנחנו צריכים לכתוב, זו המסקנה היחידה שלי מהשיחה הזאת".
להתנתק מהכאן ועכשיו
היום כבר אפשר לומר בזהירות שהז'אנר הרומנטי הוא המנוע המסחרי של ענף הספרות העולמי. המחזור השנתי של הז'אנר בארה"ב לבדה מזנק משנה לשנה, ועומד היום על כ־1.44 מיליארד דולר - בפער אדיר מז'אנר המתח שמזנב בו.
בשנים האחרונות אנחנו רואים גם שינויים בנרטיב: הנוסחה של גבר יפה ונטול בעיות שמתאהב באישה יפה ונטולת בעיות הוחלפה כמעט לחלוטין, והשנים האחרונות הביאו את הקומדיה הרומנטית להתעמת עם נושאים מורכבים הרבה יותר, כמו הגירה, הפרעות אכילה, זכויות נשים, הטרדות מיניות, אלימות ונושאים קשים אחרים, שהיו מוקצים עד לפני שנים ספורות. יתרה מכך, היום הוא גם פורץ דרך בסוגי האהבות והנטיות המיניות, עם תיאורי מין נועזים בהרבה וסופים שקוראים תיגר על המבנה הפטריארכלי של חתונה וילדים.
אז למה במיינסטרים הישראלי, למעט הבלחות כמו "חג המשק" של שני הדר או "את עוד תתחרטי על זה" של נועה שלו - הז'אנר לא מוצא את מקומו? "זה מורכב משתי בעיות", אומרת נועה מנהיים, ראשת מחלקת ספרות עברית בהוצאת כנרת, זמורה, דביר. "בעיה אחת היא שאין פה קומדיה, והבעיה השנייה היא שאין פה רומנטיקה.
"הכתיבה הקומית בספרות נמצאת בשפל חסר תקדים כבר די הרבה זמן. עברנו למצב שבו הספרות העברית לא מצחיקה. קרנה של הקומדיה הספרותית בארץ יורדת כבר די הרבה זמן. אני זוכרת את עצמי בתור מוכרת בחנות ספרים, כשאנשים חיפשו ספרי פיל־גוד ולא היה לי מה לתת להם".
אבל אנחנו יודעים שהקהל נמצא שם ומחכה לזה. זו עובדה קיימת.
"לא בהכרח. מהזווית שלך זה כנראה נכון, כי אתה מהיחידים שכותבים בז'אנר, אבל אנחנו בשדה נורא דל. יש כאן קושי רב־מערכתי שנובע מזה שאין מספיק כותבים טובים שמתנסים בזה. וזה משהו שצריך להתנסות בו ולשייף את המיומנות בו, כמו סטנד־אפ. כותב שמצליח לעשות את זה על הפעם הראשונה מגיע פעם בדור. אז אין כותבים מנוסים, והקהל לא בהכרח מתייצב בהמוניו בכל פעם, והממסד הספרותי מפנה לזה עורף פינת בז לזה מאוד. הכל ביחד יוצר אווירה שלא מזמינה אפילו קצת".
אז המחסנים שלכם מלאים בכתבי יד רומנטיים ומצחיקים שאתם מפחדים להוציא לאור?
"הלוואי. אנשים לא כותבים, ואנחנו מחפשים. בפירוש. אתה יכול לצטט אותי על זה. אנחנו מאוד מעוניינים למצוא בדיוק את הסוג הזה של הספרות. בעיניי זה חיוני, זה נחוץ וזה חסר. אני לא יכולה להגיד את זה יותר ברור: אם זה טוב - יימצא מי שייקח את זה, ואני מתפללת שגם יימצא קהל שממתין. תמיד קשה לשכנע קוראים לקחת סיכון, אבל כשהגמול הוא שאתה מבטיח להם איזושהי התנתקות לרגע מהכאן ועכשיו, וגם את ההזדמנות לחזור לכאן ועכשיו כשהם מצוידים בכלים שלא היו להם לפני כן - אני חושבת שהקוראים ייקחו את הסיכון".
הבעיה היא בנו, בעצם? כי אנחנו פשוט לא יודעים להתנתק?
"הבעיה היא, שוב, רב־מערכתית. זה ז'אנר שמאוד קשה, על סף הבלתי אפשרי, לכתוב אותו כמו שצריך, ולכן מעטים מנסים, ועוד פחות מכך מצליחים. ומכיוון שאין הרבה שיודעים לעשות אותו, אז מזלזלים בו. מייקל שייבון כתב פעם על אסקפיזם שהוא לא מבין איך אפשר לזלזל בזה. שאם אנשים היו צריכים להתמודד עם הנאצים, הם היו מבינים כמה קשה זה לברוח. זה נשמע אוקסימורון, אבל המציאות שלנו היא כל כך קשוחה וכל כך חודרנית ותובענית, עד שקשה לברוח ממנה. ספר שמצליח במשך ארבע שעות להעיף אתכם למקום אחר הוא כמו קסם. התרחש נס בחייכם עכשיו. אפשר רק לקוות שיהיו לנו יותר כאלה. אני חושבת שלכולנו מגיע עוד מהטוב הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו