מפתיינית ללוחמת: ברוכים הבאים לתור הזהב של המרגלת הישראלית

"'פישמן, כמה זמן את שם? יש לנו דיון, מה, את מחרבנת?' וייס הולם באגרוף על דלת השירותים. הוו החלוד הנועל את התא מזדעזע מכל מכה שמוטחת בדלת. זה תא השירותים היחיד בקומה. הקרמיקות שבורות, הניאגרה דולפת(...) 'לא!' אני קוראת אל מעבר לדלת, 'קיבלתי מחזור! אתה רוצה עדכונים על חוזק הדימום, או שאתה מוכן להשאיר אותי לבד לדקה?'"

כך נפתח "את עוד תתחרטי על זה", ספר הביכורים של נעה שלו, שבמרכזו עומדת אבישג פישמן, סוכנת מוסד. והוא לא היחיד. בשנים האחרונות אנחנו עדים לגל ספרי ריגול שהולכים ומתרבים על המדפים ובהם, במקום אותו ג'יימס בונד מסורתי, או לכל הפחות ג'ורג' סמיילי, מובילות את העלילה מרגלות נשים.

"הסוכנת סוניה" של בן מקנטייר ו"הטובה שבמרגלות" של אלכס גרליס הם רק שניים מהספרים שראו אור כאן בארץ, לצד סנוניות ראשונות בספרות המקור כמו "סוכנת במלכוד" של זיו ביילין וסדרת "בוגד" של יונתן דה שליט - שבמרכזה יערה שטיין, סוכנת מוסד מלאת עזוז.

אלה מתחברים לטרנד אדיר שסוחף את בתי הקולנוע ופלטפורמות הסטרימינג של סדרות וסרטי אקשן מעולמות הביון, כאלה שמובילות נשים - מ"האלמנה השחורה" של מארוול ועד "לב של אבן" הנטפליקסי בהובלת גל גדות.

יונתן דה שליט: "בעולם הריגול, בעבודת השטח, יש יתרון פונקציונלי לנשים. כשגבר מסתובב בפינת רחוב חשוכה - אתה תחשוד בו. באישה פחות. וגם, לנשים יש תכונות מיוחדות שתורמות מאוד לעבודת הביון. בהכללה - יש להן רגישות, יכולת התבוננות, יכולת לעשות דברים במקביל, לקלוט דברים במקביל. הן פחות מעוררות חשד"

"בעולם יש מסורת ארוכת שנים של כתיבה על סוגיות מודיעיניות בהקשר של שימוש בנשים, בעיקר אצל הבריטים והאמריקנים", אומר יוסי מלמן, עיתונאי וסופר שמתמחה בז'אנר. "בישראל יש פחות. עד לעשור האחרון כמעט לא כתבו ספרות ישראלית בדיונית על נשים מרגלות, וגם בתחום העובדתי לא כתבו הרבה, כי היו מגבלות צנזורה. אז הייצוג כאן די מוגבל".

למה, בעצם?

"בכתיבה הישראלית יש בעיה בכל מה שקשור בריגול ובמין. יש פה עכבות שפחות מופיעות בספרות הבינלאומית. הרי ברור שבמשך תקופות ארוכות חלק מתפקיד הנשים במוסד היה להיות הפתייניות, להשתמש במיניות שלהן כדי לגייס יעד. היום זה כמובן שונה, אבל לפחות בשנות ה־70 וה־80 זה מה שהיה. בספרות האמריקנית או הבריטית יש פחות עכבות, אבל כאן, אתה יודע, אני אקרא לזה הפוריטניות הישראלית. זו סוגיה נורא מורכבת, ואתה יכול בקלות להיות מואשם במיזוגיניה, אבל זה היה המצב.

"בסוף המנהלים, שהיו תמיד גברים, ציפו למשהו מהנשים שעבדו איתם, גם אם הם לא העזו לומר להן את זה. היום המצב שונה לגמרי, אבל בתקופה ההיא היתה הנחה מובנית - תשתמשי בכל מה שאת יכולה כדי להגיע למטרה. במקביל, הכותבים הישראלים שכתבו ספרות ריגול היו די מוגבלים ביכולת לתאר סצנות מין. ככלל, המיניות של הכותבים היתה מדוכאת יותר מאשר מושאי הכתיבה שלהם. הרי אם אתה כותב מוכשר ואין לך עכבות מיניות - אתה תיתן לדמיון לעבוד. אם יש לך בעיה - אתה תתקשה לתרגם את זה לכתיבה".

יתרון פונקציונלי לנשים

"בזמנו אחד התפקידים של נשים במוסד היה 'בנות לוויה'" - יונתן דה שליט, מחבר רבי מכר ובכיר לשעבר במערכת הביטחון, מסכים עם דבריו של מלמן. "זה היה כאילו טייטל, כשהרעיון הוא שבמקום שהלוחם יהיה לבד בעיר עוינת - שיהיה עם אישה. זה מרכך את הדמות שלו, מאפשר לצד השני להתחבר אליו. מאז גם הספרות וגם המציאות התקדמו, אבל עדיין, גם כיום, עם כל הקדמה - אנחנו רואים פחות גיבורות שמובילות ספרי ריגול. אולי כי במציאות יש פחות לוחמות, ואולי כי רוב הכותבים בז'אנר הם גברים, ובמשך שנים הכתיבה שיקפה את הדעות החברתיות הקדומות. כשזה נאמר, התפקיד הנשי בספרות הריגול משתנה, גם אם זה קורה לאט. אולי כי הבינו שזה מעניין, ואולי מסיבות של תקינות פוליטית".

ההבדל המגדרי באמת מייצר פער גדול כל כך?

"בעולם הריגול, בעבודת השטח, יש יתרון פונקציונלי לנשים", הוא מסביר. "כשגבר מסתובב בפינת רחוב חשוכה - אתה תחשוד בו. באישה פחות, ולנשים יש גם תכונות מיוחדות שתורמות מאוד לעבודת הביון. בהכללה - יש להן רגישות, יכולת התבוננות, יכולת לעשות דברים במקביל, לקלוט דברים במקביל. הן פחות מעוררות חשד. אם תופעל אזעקה בבית כלבו, נניח, את מי המאבטח יבחר לעצור? את השחור, את הערבי. הוא הרי לא יבחר באישה. בקרטלי הסמים, אגב, כבר מזמן הבינו את זה ומשתמשים בנשים להברחת סמים.

"ועל זה, אם אישה מסתבכת ונחקרת - היא יכולה לשקר, והחוקר יוכל לחשוב שהיא פשוט טיפשה, תכונה שהוא לא היה ממהר לייחס לגבר. ויכול להיות שהוא גם היה מתרכך מולה. גברים יותר ג'נטלמנים כלפי נשים, הם מתאהבים. בסוף, בעולם הביון, כל אחד משתמש במה שיש לו. אחד בגובה שלו, אחד בשכל החריף. ואישה יכולה להיות הכל: גם חכמה, גם מרככת, ולכן יש לה יתרון בעולם הזה".

הדמות שמובילה את טרילוגיית הספרים שכתב דה שליט, "בוגד", היא סוכנת המוסד יערה שטיין. גם בספרו האחרון, "אין הזדמנות שלישית", יש נוכחות נשית בולטת, כשראש המוסד הוא למעשה ראשת מוסד - ענת גנור. "יערה, הגיבורה המרכזית בטרילוגיית 'בוגד', צמחה מתוך הכתיבה", מסביר דה שליט את הבחירה הלא סטנדרטית בגיבורה אישה.

"לא תכננתי שהיא תוביל, אבל פתאום זיהיתי שהיא דמות שמחזיקה טרילוגיה. יצא שהיא הדמות הכי מעניינת. היא ששה אלי קרב - שזו תכונה שמאוד חזקה אצל גברים, אבל שאיכשהו מעוררת התפעלות מיוחדת כשנשים אוחזות בה. אם יש אקשן, יערה מרגישה צורך להיות בפנים. היא מאוד חריפה, לעיתים עד כדי יוהרה, ויש לה קסם מיוחד שמאפשר לה להשפיע על אנשים - והיא מודעת אליו ומנצלת אותו".

מיכאל בר זוהר: "שליש מהמנהלים במוסד היום הן מנהלות, אבל ברור שזה לא תמיד היה ככה. בהתחלה היו עליהן מגבלות, הן לא יכלו להתחתן או ללדת במשך תקופה מסוימת. מי שקם נגד זה היה יוסי כהן, שאמר, 'אם אני שולח את הלוחמים לעשות תואר אקדמי של שנתיים, למה שאישה לא תעדר שנתיים ותלד?"

היתרון הנשי הזה שדה שליט מדבר עליו שימש מרגלות לאורך ההיסטוריה. בספרה של רבקה דונר, "האמריקאית בלב ברלין הנאצית", שמספר את סיפורה האמיתי של מילדרד הרנק - אמריקנית שהקימה מחתרת אנטי־נאצית בגרמניה הנאצית - אנחנו רואים בדיוק את זה: הרנק וחבריה בנו רשת של מתנגדים אידיאליסטים שביקשה לעצור את השלטון הנאצי. אלו הפיצו מידע על הפשעים שנעשו, חילקו עלונים, אספו מודיעין ועזרו ליהודים להימלט. דונר, בראיון ל"ישראל היום", מספרת שנשיותה של מילדרד בהחלט סייעה לה לפעול.

"היו ציפיות מופחתות לגבי יכולותיה משום שהיא אישה", היא אומרת, "זה אפשר לה לבלוט פחות מהגברים". מילדרד אמנם לא פיתתה את יעדיה, אך בשנת 1941 היא הציעה את עצמה כמורה לאנגלית לחייל נאצי, כדי לדלות ממנו מידע על תוכניות צבאיות, ואכן הצליחה במשימה. כל זה עד שהקבוצה נתפסה על ידי הגסטפו. הרנק הועמדה למשפט והצליחה לשכנע שאין לה שום קשר לריגול, בניגוד לחבריה. עם זאת, כשהמידע על כך הגיע להיטלר - הוא דרש להטיל עליה גזר דין מוות, וראשה נערף.

גויה של שבת

אבל עם כל הכבוד לתפקיד בנות הלוויה, בעשורים האחרונים בכל זאת משהו משתנה. גם במציאות וגם בספרות. מהאישה הפתיינית, המורה או המזכירה - הנשים הפכו לוחמות לכל דבר ועניין. "אם המוסד היה חושב שהדרך להגיע לאובייקט מסוים היא אישה, הארגון היה משתמש בנערת ליווי אמיתית ומשלם לה המון כסף, כמעין גויה של שבת. וזה באמת מה שקורה לפעמים", אומר מישקה בן דוד, בוגר המוסד ומי ששירת כקמ"ן כידון (יחידת עילית במוסד, א"ל), והיום אחד מסופרי הריגול המובילים בישראל ("כריש", "אהבה אסורה בפטרבורג"). "אבל לא היו משתמשים בשביל זה בלוחמת כחול־לבן. הגבולות ברורים, וזה נובע מכל מיני איסורים שהמוסד הטיל על עצמו".

ומה עם הסיפור המפורסם על סינדי, הסוכנת שפיתתה את מרדכי ואנונו והצליחה להביאו לדין?

"זה סיפור מעולה, רק שהוא מעולם לא קרה. סינדי עקבה אחרי ואנונו יחד עם צוות של כידון. הם בדיוק חצו גן ציבורי, והוא הסתובב וראה אותה. לא היה לה לאן ללכת אז היא המשיכה אליו, והוא אמר לה משהו כמו 'אני רואה שאת מחפשת משהו, שאת לא יודעת לאן ללכת', ומשם היא שיחקה אותה, ולא בחדווה גדולה. בסוף היא גם הגיעה אליו הביתה. משם תפרו במוסד סיפור שבו היא אמרה לו שהיא מוכנה להיות איתו, אבל לא שם, אלא אצל אחותה ברומא. בשלב הזה כבר היה ברור שהיא לא תשכב איתו, כי כשהוא נכנס לדירה ברומא הם תכננו לחטוף אותו, וזה מה שאכן קרה".

נעה שלו: "אבישג לא מסכימה להיכנס למשבצת 'האישה הגברית', או לחלופין – להיות האישה במושב הנוסע. לכן נגזר עליה להילחם על המקום שלה. בזמן שיש הרבה יתרונות לאינטליגנציה הרגשית והחברתית שמייחסים לנשים, מה שמהללים בספרות הריגול, ובכלל בחיים, אלה תכונות כמו קור רוח, אומץ לב, הליכה ללא חת, קשיחות – שהן תכונות שנחשבות גבריות"

בן דוד, שמרבה לשלב דמויות של סוכנות ומרגלות בספריו, מספר על נקודת המפנה שמבחינתו היתה שובר השוויון ביחס של הארגון כלפי הלוחמות. "הגיוס של גייל, שהיתה הקצ"אית (קצינת איסוף, מי שמגייסת ומפעילה סוכנים במדינות זרות, א"ל) הראשונה, היתה פריצת דרך אמיתית בתפקיד של נשים בארגון. עד אז חשבו, או הניחו, שאישה לא תוכל לגייס ערבי. זו היתה התפיסה, מתוך מחשבה שאם אישה תספר לערבי סיפור על כך שהיא מנהלת חברה - הוא לא יאמין ולא יתייחס אליה. לכן לא היו נשים שעשו את התפקיד הזה. אבל ב־20 השנים האחרונות העולם השתנה, ואנשי עסקים ומדענים ערבים עומדים בקשר עם נשים מהעולם המערבי - מה שפתח צוהר לנשים להיכנס גם לתחום הזה. היום הרבה יותר קל לאישה ליצור סיפור כיסוי מהעולם העסקי - ודרכו ליצור קשר עם יעד מארצות ערב".

דילמת 39 המעלות

"שליש מהמנהלים במוסד היום הם מנהלות", אומר מיכאל בר־זוהר, שכתב, יחד עם ניסים משעל, את "לוחמות המוסד". "בשנה שעברה כ־45% מהמתגייסים למוסד היו נשים. אבל ברור שזה לא תמיד היה ככה. בהתחלה היו עליהן מגבלות, הן לא יכלו להתחתן או ללדת במשך תקופה מסוימת, והיו נשים, למשל ציפי לבני, שהלכו הביתה בגלל זה. מי שקם, אגב, נגד ההגבלות האלה היה יוסי כהן, שאמר, 'רגע אחד, אם אני שולח את הלוחמים לאוניברסיטה, לעשות תואר אקדמי של שנתיים, למה שאישה לא תיעדר שנתיים ותלד?' - וכך באמת היה".

ועדיין, גם אם נפתחו תפקידים מגוונים יותר לנשים בעולמות הביון, וכנגזרת מכך הן עברו לקדמת הבמה גם בספרות הריגול - דרכן לא תמיד סלולה. נשים עדיין סובלות מדילמות, שלא בהכרח מלוות את הקולגות הגברים. דילמות שאפשר לזהות בעולם העבודה בכלל, ובארגוני הביון הן רק מתעצמות.

"ההתמודדות של נשים לוחמות בגופי ביון היא לא התמודדות קלה", מאשר בר־זוהר. "זכור לי מקרה של לוחמת שהיתה בתפקיד בכיר במוסד, שחיה עם בעלה ושתי בנותיה בפריז. היא נסעה בכל יום שני לבריסל ומשם לאנטוורפן, וחזרה לפריז רק בסופי שבוע. הבנות, בשלב מסוים, חשבו שיש לה מאהב וכתבו לה מכתב קורע לב. באחת הנסיעות היא ישבה בקרון הרכבת, קראה אותו ופרצה בבכי נורא. זה מה שגרם לה לקחת את המשפחה ולחזור לארץ. היא הבינה שהיא מקריבה את המשפחה שלה, וזו דילמה שהיא בעיקרה נשית. אצל גבר זה לא היה אותו דבר, גבר היה חושב ונוהג אחרת".

"אני חושב שהספרות יכולה להקדים ולקדם את המציאות: כמו ענת גנור שעומדת בראש המוסד ב'אין הזדמנות שלישית', או M מסרטי ג'יימס בונד", אומר דה שליט. "דווקא היצירה הבדיונית דוחפת את המציאות קדימה. ויכול להיות שהשיח גם יהפוך מורכב ויביא דילמות חדשות. בסוף, נשים עדיין צריכות להתמודד עם התרבות שהן חיות בה, ועם התפקיד שהחברה מייעדת להן. בגופי ביון זו התמודדות מאוד קיצונית. אני קורא לה 'דילמת 39 המעלות'".

שהיא?

"כשאתה גבר, ולבן שלך יש 39 מעלות חום ואתה צריך לנסוע - אתה אורז, לוקח את הטרולי ונוסע - ומשאיר את אשתך לטפל בו. אישה, לעומת זאת, מאוד תתקשה לעשות את זה. גם בעיני החברה: זה לא אימהי, זה לא מה שמצופה ממנה. הגבר, ברוב המקרים, לא יחשוב פעמיים. הוא יתייסר - אבל הוא ייסע. וכל עוד המצב החברתי הוא כזה, נשים ימשיכו להתקשות להשתלב בתפקידים הללו. נשים צריכות להתמודד לא רק על מקומן בארגון, אלא גם מול המוסכמות החברתיות שמחוצה לו, ואז הן באמת עושות בחירות קשות, כמו ללדת בגיל מאוחר או בכלל לא".

מי שנגעה בסוגיה הזו בדיוק היא הסופרת נעה שלו, עובדת שב"כ בעברה והיום פסיכולוגית תעסוקתית. הגיבורה בספר "את עוד תתחרטי על זה", לוחמת המוסד אבישג פישמן, מתחרה עם קולגה על תפקיד נחשק, תוך כדי ניהול מבצע מודיעיני מורכב למניעת פיגוע באיטליה, ובמקביל היא מתמודדת עם שאלות של שעון ביולוגי מתקתק, זוגיות בעד ונגד ותהייה כללית על הקמת משפחה.

"אבישג לא מסכימה להיכנס למשבצת 'האישה הגברית', או להיות האישה במושב הנוסע", אומרת שלו, "לכן נגזר עליה להילחם על המקום שלה. כל הזמן חובת ההוכחה היא עליה, ומה שמעניין הוא שבזמן שיש הרבה יתרונות לאינטליגנציה הרגשית והחברתית שמייחסים לנשים - מה שמהללים בספרות הריגול, ובכלל בחיים, הוא תכונות כמו קור רוח, אומץ לב, הליכה ללא חת, קשיחות, שהן תכונות שנחשבות גבריות. כשאישה מגיעה לתפקיד מהסוג הזה היא תצטרך להתאים את עצמה לפרופיל הגברי, כי אם היא תבוא נעימה ורכה זה עלול להתפרש כחולשה.

"נשים שעובדות בארגונים גבריים מאוד, כמו ארגונים ביטחוניים, נדרשות או לאיזושהי אטימות או לשלם את המחירים של חוסר האטימות. גם בספר, מעבר לעלילת הריגול, ובניגוד לספרי ריגול בהובלת גברים, אבישג נאלצת להתמודד עם הקטנה, שוביניזם. עם ההתלבטות שיש לאישה שרוצה להשתלב בסביבה הזו - אם להיות נאמנה לעצמה או לבלוע את הגלולה ולהיות כמוהם".

בספרי ריגול קלאסיים, שבהם הגיבור הוא גבר מאצ'ו בנוסח ג'יימס בונד, המיקוד לרוב יהיה סביב העלילה. בקריאה ב"את עוד תתחרטי על זה" התחושה היתה מאוד שונה. כאן העלילה היא מעין צלחת פטרי, שמאפשרת לדמויות לצמוח עליה ולספר סיפור שמרכזו הוא דמות הגיבורה.

"זה בדיוק זה", שלו מאשרת כשאני מעלה בפניה את התהייה. "השתמשתי בעלילת המסגרת של הריגול כדי לספר על הדילמות של הדמויות, היחסים ביניהן. הדרמה היא אישית - בעיקר היחסים של אבישג עם הגברים בחייה. עלילת המתח, סביב מניעת הפיגוע, היא לא באמת העיקר".

ובלב כל זה עולה שאלת ההקרבה: מה היא רוצה יותר - משפחה או קריירה?

"היה לי חשוב להציב את השאלה הזו, וגם להראות שהבחירה בקריירה היא אפשרות לגיטימית. אבישג רוצה את שניהם, אבל היא צריכה לבחור, וכדי לעשות את זה היא צריכה להבין עם עצמה מה חשוב לה יותר. העובדה שהיא עובדת במוסד מאוד מקצינה את הדילמה הזאת, כי זה באמת דורש ממנה לקבל החלטה. הרי גם גברים שעובדים מעבר לים מקריבים ומשלמים מחיר. אבל אני חושבת שכרגע, במצב כמו שהוא כיום, נשים משלמות מחיר גדול יותר, כי אם הן בוחרות בילדים הן ילכו אחורה בקריירה, או הצידה לתפקידים פחות מרכזיים, ואם הן בוחרות בקריירה - הן ישלמו מחיר כבד בבית. והמחיר כאן כפול, כי מראש החברה רואה אותן כשוות פחות מבחינת פוטנציאל הקידום.

"אני מרגישה שהספרות במקרה הזה מייצגת את החיים. היסטורית, אלה לא היו הדילמות השכיחות בספרים הללו, כי אותם ספרים נכתבו מנקודת מבט גברית. אבל ככל שנשים יובילו את העלילה, במציאות ובחיים, כך אנחנו נשמע את הקול שלהן, את מה שמעסיק אותן, ואז גם אופי הדמויות והדילמות ישתנה".