ספרו החדש של צבי אבינר וַפּני מתרחש אמנם בירושלים, אך כמעט כולו נכתב במנילה, על רקע הנופים הטרופיים של בירת הפיליפינים. ככה זה כשהכותב הוא דיפלומט ישראלי ומי ששירת במשך ארבע שנים בתפקיד שגריר ישראל בפיליפינים. עם זאת, לירושלים, שבה עובד כיום ופני, יש "נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה", הוא מסביר, "זו עיר מורכבת, מסובכת, יש ימים שבהם אתה מאוהב בה, ויש ימים שבהם אתה לא יכול לסבול אותה".
ירושלים משמשת תפאורה מושלמת לסיפור האהבה הנוגה המסופר ב"כל שאר התביעות מוגזמות" (הוצאת בבל). זהו ספרו השני של ופני (קדם לו קובץ סיפורים קצרים בשם "אמרי שאת זוכרת" מ־2010), והוא מתמקד במפגש מקרי בין איש לאישה בחנות ספרים ירושלמית, המציף מחדש אהבת נעורים מוחמצת ובצילה זיכרונות, סיוטים, פחדים וטעויות.
הספר נע בין נקודות מבט שונות, ובהן גם זו של כלב, מדלג בין כמה אירועים בזמן, וכך חושף את הקורא בהדרגה אל מטעני העבר, המאיימים לחסל את הסיכוי של בני הזוג לזכות זה בזה מחדש, ולו לרגע קצר של חסד. מעבר לעיסוק המורכב של ופני בסוגיות כגון הווה מול זיכרון או חשד מול אמון במערכות יחסים, קסמו של הרומן החדש הוא במחווה היפה שלו לעולם השירה, ובעיקר לשירה העברית.
שירי מופת מאת יונה וולך, ת.ס. אליוט, דליה רביקוביץ, יהודה עמיחי, מרגרט אטווד ואחרים נארגים בצורה שובת לב בתוך אירועי העלילה, בדילמות של הגיבורים, בפחדיהם ובתקוותיהם. ברוח זו, שמו של הרומן לקוח מתוך שורה בשירו של נתן זך "תודה".
"השיר של זך מתאר מפגש בין שני אנשים. מישהו מגיע, מישהו הולך, משהו קורה ביניהם, וכל שאר התביעות מוגזמות", מסביר ופני את הבחירה בשם הרומן, "מהרגע שהיה לי גרעין עלילתי, די מהר הופיע בתוכו השיר. חשבתי לעצמי איך אפשר לבנות משהו סביב המפגש הזה בין שני אנשים שמוליד משהו לרגע, ושחוזר ומופיע רק אחרי שנים רבות".
מדוע השירה מקבלת תפקיד מרכזי כל כך ברומן?
"אני מאוד אוהב שירה, וכבר בשלבים הראשונים של הכתיבה היה לי עניין להדגיש את הכוח של השירה ולשלב אותה. יש לשירה היכולת לתמצת ולזקק דברים - שלפעמים קשה להסביר אותם במשפט אחד - בכמה מילים שמכילות את הכל".
תרמה לכך העובדה שיערה שחורי, שערכה את הספר, היא משוררת?
"ליערה, כמשוררת, היתה כמובן רגישות מוגברת לתפקיד האינטגרלי של השירה בספר. מעבר לכך, היא עורכת פשוט מצוינת, בעלת רגישות מאוד גבוהה לטקסט ואוזן מוסיקלית".
"לדיפלומט יש ריחוק"
ופני נולד ב־1963 בפתח תקווה, כיאה לצאצא של יואל משה סלומון, אך גדל בירושלים. הוא נשוי ואב לשניים, חובב היסטוריה נלהב ובעל שני תארים בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. לפני כשני עשורים הצטרף לשורות משרד החוץ ושירת במסגרת תפקידיו בסופיה, באטלנטה, בלוס אנג'לס ובפיליפינים. כיום הוא מנהל את מחלקת הקונגרס באגף צפון אמריקה במשרד החוץ בירושלים.
בעל כורחו, ופני הוא חבר ברשימה מכובדת של סופרים שהם גם דיפלומטים, ובהם יוסי אבני־לוי וגד יעקבי הישראלים, המשורר הצ'יליאני וחתן פרס נובל פבלו נרודה ומחבר רב המכר "נער החידות ממומביי" ויקאס סווארופ. "חשבתי על זה לא מעט, והסבר אפשרי לכך שדיפלומטים רבים כותבים ספרות הוא שלפעמים כדי לכתוב על המקום שבו אתה נמצא, אתה צריך ריחוק. כדיפלומט, מתוקף תפקידך אתה נמצא כמה שנים במקום זר, ואם יש לך את הנטייה לכתוב, פתאום גם נוספת לך פרספקטיבה אחרת".
אתה מרבה לעסוק בכתיבתך במערכות יחסים שבורות ובבגידות. מדוע?
"זוגיות היא נושא מאוד מעניין בעיניי, כי היא הקשר היחיד בחיינו שאנו בוחרים אותו. בספר הקודם התעסקתי בזוגות שיש בחייהם משהו שיכול לפרק את הזוגיות שלהם, אבל הם בוחרים להישאר יחד למרות האתגרים. בספר החדש ההסתכלות היא שונה מעט, מנקודת המבט של איך אתה חי עם הילדות שלך ואם אתה יכול להתנער ממנה".
בהקשר הזה, האם העובדה שאתה מצאצאי יואל משה סלומון הותירה עליך רושם מיוחד?
"אני מאוד גאה בעובדה הזאת, מכיוון שלאנשי התקופה היה הרבה אומץ לשנות דברים. הם חיו בתוך עולם דתי חרדי, אבל רצו לשנות, להפוך יצרנים, להיות חקלאים, וכל זה עוד לפני החזון הציוני. סלומון גם ייסד את העיתון העברי הראשון בארץ, 'הלבנון', וסבי עוד ניהל והיה הבעלים של דפוס סלומון. הביקורים שלי בבית הדפוס כילד בוודאי השפיעו על אהבתי לספרים. ראיתי את המכונות הרעשניות והניירות היוצאים והרחתי את הדיו. הבנתי כמה עמל נדרש כדי לייצר אותם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו