סיפור כאוב, ללא סוף: מדוע אין כמעט ספרי ילדים העוסקים במלחמות ישראל?

ספרי שואה חדשים לילדים מתפרסמים בישראל מדי שנה. נדמה שהמערכת הספרותית לילדים רתומה לכתיבה ולפרסום ספרים העוסקים בזוועות שעברו יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה, ומתארים את סיפוריהם של ילדים ששרדו את התופת.

כתיבה לילדים אודות השואה החלה במקביל להתרחשות שלה. עורכי המדורים לספרות ילדים בעיתונות בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת ראו חובה לכתוב אודות הזוועות, ולתווך את הנושא לילדי היישוב הארצישראלי. באופן זה, החליפה ספרות הילדים את מערכת החינוך בכל הנוגע להנחלת זיכרון השואה.

ואולם, מהי התמונה העולה מתוך בחינת ספרים העוסקים במלחמות ישראל אשר מופנים לילדים? האם תנופת הכתיבה מורגשת גם סביב נושא זה? התשובה שלילית. בעוד מדף ספרי השואה לילדים מונה 104 ספרים בקירוב, מדף הספרים העוסקים במלחמות ישראל מונה כ-30, ובעשור האחרון לא פורסמו כמעט ספרים בנושא. מעניין לבחון את היעדרם של ספרים בנושא, חרף מרכזיותו של האתוס הביטחוני בחברה הישראלית.

סיבה ראשונה להיעדרות היא המסגור שמסביב לסיפור. שני הנושאים קשים לעיכול – הן השואה והן השכול, שמגיע בעקבות מלחמות. עם זאת, הנרטיב של ספרות השואה לילדים אחיד: בעבר התרחשה השואה, אולם המאורע המבעית הסתיים בטוב – בהקמתה של מדינת ישראל. אולם מהו הנרטיב של מלחמות ישראל? הלוא במצב שבו אנו שרויים תחת איום ביטחוני מתמיד מכמה חזיתות, לא נוכל לתאר לילדים סיפור על מלחמה שתמה, וכעת כולם חיים בשלום.

סיבה שנייה לכך היא הפסיכולוגיזם של ספרות הילדים, מגמה שניתנת לאיתור מסוף שנות ה-70. בספרי שואה מוצגים בהרחבה הפחדים והגעגועים של הילד, ואלו מסתיימים כאשר, על פי רוב, הוא זוכה להתאחד עם הוריו ועולה לישראל. ואולם, בספרים הנוגעים למלחמות ישראל, השכול מטלטל את קיומו של הגיבור באופן שמנוגד לתבנית הפסיכולוגית של מרבית "ספרי הבעיה" לילדים – תיאור בעיה, הידרשות לקושי, וכן, תיאור פתירתה באופן מוצלח.

סיבה שלישית נוגעת לאקטואליות של המתואר. ספרי שואה מנציחים סיפורים של אנשים שמרביתם כבר לא איתנו יותר. ספרי מלחמות אינם נתפסים כחלק משימור הזיכרון, כיוון שהמלחמות לא תמו, והן מהוות חלק מההווה הישראלי.

אם נבחן את שלושת האירועים ההיסטוריים המרכזיים שמהדהדת ספרות הילדים הישראלית, נראה כי הכתיבה הדלה סביב מלחמות ישראל מתרחשת סביבם:

• המנדט הבריטי: התייחסות למנדט הבריטי הייתה שכיחה מאוד בספרי ילדים, בייחוד בספרי חבורות, דוגמת הסדרה "ילדים אלמונים" (מלוא, 1972) של גלילה רון-פדר-עמית, שיצאה לאור מראשית שנות ה-70. ספרים אלו תיארו חבורת ילדים בישוב הארצישראלי, שחברה אל חברי מחתרת כלשהי וסייעה לה במלחמתה נגד הבריטים.

נרטיב זה התקבל באהדה כסיפור הרפתקאות בעל אופי לאומי. הוא אף אפשר לכל גווני הקשת הפוליטיים להיות מוצגים – בין אם מדובר באלו שתמכו ב"הגנה" ובין אם אלו תומכי ה"אצ"ל". הבחירה בכתיבה על המנדט נבעה הן מהפוטנציאל הספרותי – שרטוט סיפור מתח; והן מההתרחשות ההיסטורית הגדורה – המנדט תם ב-1948 ומדינת ישראל קמה. מכאן, כי תבנית הניצחון שזורה בספרים אלו.

• מלחמת העצמאות: מלחמה זו מקבלת התייחסויות מידיות בספרות הילדים. למשל, כבר בקובץ "גן-גני", שערכו לוין קיפניס וימימה טשרנוביץ, הניצחון במלחמה בא לידי ביטוי בשירים ובאיור "ניצחנו" (כרך ג', תש"י). "שירו שיר לצבאנו – הנלחם לבלי חת, שכבש את מלוא השטח, מהלבנון ועד אילת" (עמ' 20). ניתן להניח, שמשום שמדובר היה במלחמה הראשונה ובשל היעדר פרספקטיבה היסטורית, האמונה שהדריכה את הכותבים הייתה שזו מלחמה ראשונה ואחרונה, בדומה לכתיבה אודות מלחמת העולם הראשונה, שנתפסה כמלחמה אחרונה שאחריה ישרור שלום.

מתוך הספר "גן-גני, ספר ג'/ספר לאם ולילד"

חשוב לציין כי הכתיבה אודות מלחמת העצמאות שירתה מטרה חינוכית: הכשרת הילדים לתפקידם העתידי כחיילים, בדגש על שילוב הילדות במלאכת הלחימה. כמו כן, בחלק מהסיפורים תוארו ילדים כלוחמים, וזאת על מנת לשלבם בתחושת הניצחון הלאומית. הכתיבה על מלחמת העצמאות הייתה שזורה באזכורים של גיבורים מקראיים דוגמת דוד, דבורה הנביאה ושמשון, כחלק מהאתוס הציוני שיצר קשר בין הלחימה המקראית על הארץ, ובין הלחימה במלחמת השחרור, שהצטיירה כהמשך ישיר של מלחמות העם על ארצו.

• מלחמת יום הכיפורים: זו המלחמה המשמעותית ביותר בנוגע לכתיבה לילדים בישראל. לאחר מלחמה זו, נכנסו לקנון ספרות הילדים שלוש יצירות מופת: קובץ השירים של תרצה אתר "מלחמה זה דבר בוכה" (הקיבוץ המאוחד, 1975), והרומנים "פיקי זה אני" של אירנה ליבמן (עמיחי, 1976) ו"חיית החושך" של אורי אורלב (עם עובד, 1976).

המלחמה הטראומטית שינתה את פניה של החברה הישראלית. מכתיבה אודות ניצחונות, עברנו לכתיבה אודות שכול. המלחמה נטולת הרואיות בשיריה של אתר וברומן של ליבמן מתוארת המשפחה החסרה – אם ושני בניה, לאחר מות האב, שמרחף כצל על קיומו של פיקי, הגיבור. ליבמן מתארת את השכול כנוכח בחייה של כל משפחה ברומן, ולמעשה מותחת קו שתחילתו בשואה והמשכו במלחמות ישראל. יותר מכל, הילדים שאיבדו את אביהם מוצאים את עצמם ככאלה הנאלצים להפוך בין לילה לבוגרים.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, מתפרסמות יצירות שונות שדנות במלחמות. חלקן בוחנות שוב אירועים היסטוריים מתקופת היישוב הארצישראלי, חלקן עכשוויות ונדרשות למשל לירי הקסאמים על יישובי הדרום, דוגמת הסיפור "המטפחד של ירדן" של ליאורה אילון (הקיבוץ המאוחד, 2013). יצירות אחרות נדרשות לשירות המילואים, ומתארות את המתנת הילדים לחזרת אביהם מהשירות.

אם אירנה ליבמן זכתה בפרס למדן היוקרתי לספרות ילדים בשנת 1976, הרי שיתר הכותבים והכותבות לא שחזרו את ההצלחה, ויצירות אודות מלחמות נותרו שוליות. כעת נותרנו עם יצירות "אודות המצב", המתארות את המתיחות הביטחונית מזוויות שונות. אמנון ורנר, סופר ואב שכול, שחיבר את הרומן הנפלא "ניר נגד סאלים" (ספרית פועלים, 2012), מתאר כיצד מגיב ילד ששכל את אביו להגעתו של תלמיד ערבי לכיתתו.

ניתן לסכם ולקבוע, כי היעדרם של ספרים העוסקים במלחמות ישראל, בייחוד אחרי מלחמת יום הכיפורים, מביע ייאוש וחוסר תקווה. זוהי העדות לפיה הכותבים אינם מאמינים שלמלחמה יש סוף, ומכאן שמדובר בסיפור שעודנו ממשיך. סיפור כה כאוב, שעדיף לו לא להיות חלק מספרות הילדים המקומית. או כפי שכתבה תרצה אתר, על מלחמות, ילדים בוכים בשקט:

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַבָּא יָשׁוּב בְּקָרוֹב
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא הָיָה מֻכְרָח לָלֶכֶת
אֲבָל מִלְחָמָה זֶה דָּבָר בּוֹכֶה, 
וַאֲנִי בּוֹכָה בְּשֶׁקֶט.. (מתוך "מלחמה זה דבר בוכה", הקיבוץ המאוחד, 1975)

המאמר מוקדש לזכרה של סמדר פירסטטר, שנרצחה בפיגוע בקו 37 בחיפה ב-5 במרץ 2003

עטיפת הספר "מלחמה זה דבר בוכה" של תרצה אתר // איור של ילדי קיבוץ גבעת חיים (הוצאת הקיבוץ המאוחד)