"הכבש השישה עשר", "ילד הכרובית" ו"אלימיאו": האוצרות שיהונתן גפן השאיר לנו

את "שירים שענת אוהבת במיוחד", ספר שירי הילדים המופלא (לא פחות) שלו, כתב יהונתן גפן בגיל 19 בלבד. המבקר החברתי הנחרץ, המושחז, הציני לעיתים קרובות, ידע לתרגם את הכעס המריר של כולנו על התרחשויות חברתיות־פוליטיות בישראל לשירה ולפרוזה מצליפות. גפן היה בבסיסו משורר עדין, רך מבט ורגיש להפליא, שמעולם לא איבד את מבט הילד המשתאה בעולם.

ב"שירים שענת אוהבת במיוחד", אסופה שגפן כתב לאחותו הקטנה, הוא כתב על הילד הכי נמוך בכיתה, שהיה גם הילד הכי נמוך בהפסקה ונאלץ להתמודד עם העולם מנקודת המבט הנמוכה הזו, אבל גם על אירועים טריוויאליים לכאורה, כמו גשם או ההיכרות הראשונה עם שמותיהן של חיות, על ההתחבטות מה לאכול בארוחת הערב ועל השאלה איך מציירים איש. בכל השירים, ולאחריהם גם באוסף הסיפורים "סיפורים שענת אוהבת במיוחד", גפן לא תפס לרגע את עמדת המבוגר היודע כל. אלה אינן יצירות שנכתבו על ידי מי שמכיר את העולם, שמנוסה ושכבר לא שואל שאלות. הכותב, המתבונן בענת מן הצד, רואה את העולם מתוך התודעה שלה, שכאילו מגלה לו דברים שאולי נשכחו על ידיו מאז היה ילד בעצמו.

הכישרון הזה של גפן בולט במיוחד, כמובן, בלהיט הגדול שלו - "הכבש השישה עשר". ההצלחה המסחררת של אוסף השירים והסיפורונים הזה קשורה בוודאי גם לכך שהביצוע הבימתי־מוזיקלי הופקד בידי כישרונות כמו יהודית רביץ, יוני רכטר, גידי גוב ודויד ברוזה. אבל בבסיס עומדת הכתיבה הגפנית הצלולה, שיודעת להיות מצחיקה, פגיעה, נעלבת ועולצת בו־בזמן. מ"איך שיר נולד" דרך "הילדה הכי יפה בגן" ועד "ריבים קטנים" ו"גן סגור" - כל קטעי האלבום הזה הפכו ללהיטים שגם המבוגרים של 1978 שמעו ללא הפסקה, ולא מפתיע שהם מתנגנים עד היום.

היכולת של גפן לדבר על ואל ילדים ללא כל התיילדות והתנשאות, בלי להישמע מלאכותי לרגע, ניכרת לא רק בשיריו. כפי שב"כבש" הוא שילב את הסיפור על חסר הבית ("רק האיש העני עם החורים בגרביים לא יוצא לי מהראש") ואת הסיפור על הזר המוזר ("אני? אמר האיש הכחול... אני מסיפור אחר"), בין שירים על שוקולד ולטאות בחצר, כך גם בסיפורים לילדים שנדמה כי הם מתרחשים בעולם אגדי קסום, שבו המציאות מחלחלת פנימה בעדינות שגפן שמר עבור קוראיו הילדים (וילדיו, במקור).

ב"ילד הכרובית", למשל, שראה אור ב־1982, הוא מספר על דניאל, ילד שנולד בכפר קטן וצבעוני, אבל כדרכם של אנשים, מרגע שעולה ממנו ניחוח של חריגות - ובמקרה זה כי דניאל רגיש מאחרים וגם, אבוי, נוטה לחייך - הילדים, ולעיתים גם המבוגרים, מתעמרים בו. דניאל, המספר כי נולד בכרובית, נאלץ למצוא דרכים מקוריות כדי להתמודד עם היותו חריג ובכל זאת למצוא לעצמו מקום בחברה.

ספריו האחרונים לילדים זכו אמנם לפחות חשיפה מ"הכבש" אבל היו מחממי לב לא פחות, בעיקר "ספר שלם על חתול אחד", שהוקדש לחיית המחמד שאין כמעט כותבת או כותב שאינם שומרים כאלה לצידם, ו"אלימיאו" (עם איוריה הנפלאים של אילנה זפרן) על האיש הבודד שהחתולים משנים את עולמו ואת יחסיו עם הסביבה.

ב"הילדים הם הכוכבים של הירח", שכמו רבים מספרי השירה של גפן לילדים זכה למהדורות רבות, כתב גפן שהוא "קטן מכדי להישאר לבד... אבל...אבא כבר מדבר אלי ברצינות ולאט...". כזו היתה כתיבתו, וכאלה האוצרות הגדולים שהשאיר לקוראיו הצעירים.