הסיפורים ב"אגדות", ספרו הרביעי למבוגרים של הסופר והמאייר אודי טאוב, כתובים ברוח מעשיות חסידיות ואגדות חז"ל. אלה באות לידי ביטוי לא רק בבחירות הלשוניות ובעולם האסוציאציות, אלא גם בשרירותיות של הגורל, שמתגלה לפרקים באכזריותה .
הסיפור הפותח את הקובץ, "מסע העגלה", נותן במידה רבה את הטון לספר כולו: קשיש בשם גרוּבר, "בטלן של הגות", דוחף עגלה שבה שוכב תינוק, הוא נכדו, בדרכם לברית המילה שלו. אלא שהדרך לאירוע החגיגי הופכת לסיוט. אנשים נופלים סביבם, חיילים יורים עליהם, גלגל לונה פארק מתנתק ומתגלגל אחריהם, העגלה כמעט טובעת בים – ורק באורח פלא הם שורדים. אם לא די בכך, גם בסוף מסעם, יודע גרובר שמסע נוסף לפניו, והוא אינו בטוח שישרוד גם אותו.
"אם זה לא היה טראגי, זה היה מצחיק"
בשיחה עם טאוב אני אומרת לו שלצד ההקשרים הגלויים למסורת האגדה היהודית, יש בעיניי ברדיפות המוגזמות בסיפור הזה (ובאחרים) צד גרוטסקי כמעט. כשגרובר בורח ברגליו הקצרות, כמו דמות מצוירת, מפני פטיש הגורל שרודף אחריו (ומתבקש אולי שיתקיים קשר כזה לאנימציה אצל מי שעוסק באיור כל חייו).
אבל טאוב מבין את הסיפורים בראש ובראשונה כסיפורים טראגיים על נרדפות בלתי מוסברת. "אם זה לא היה טראגי זה היה מצחיק. היהודי שאני מתאר לוקח את הנכד שלו לברית מילה, וכולם רודפים אחריו, ולא ברור למה בעצם. גם אני בתור יהודי מרגיש נרדף. למה האיראנים רודפים אותי?".
זה מבחינתך משל לאומי?
"כמעט כל הספר הוא משל כזה. זה ספר פחות אישי – הוא אישי במובן שהוא מתאר את הסיפור המוזר של העם".
זה מפתיע אותי. אני מצאתי בספר הקשרים ברורים לעולם האגדה אבל לא מצאתי בו ממד לאומי או פוליטי מפורש כזה, ופרשנות פוליטית כזאת מדירה מהספר קוראים כמוני.
"אני לא כתבתי את הספר מתוך מוטיבציה פוליטית, אלא מתוך תחושה של נרדפות. אין בו אמירה פוליטית מפורשת שקוראת לגרובר לקחת סכין או רובה ולהתחיל לירות חזרה. האמירה שיש בו היא נגד הרדיפה שאני מרגיש שאין בה צדק".
ואיך בכל זאת מבחינתך האגדות העכשוויות שכתבת ממשיכות את סיפורי האגדה המסורתיים?
"אגדות חז"ל הן עולם מלא וגדוש, על גבול הספרות. אבל זאת לא ספרות כמו שאנחנו מבינים אותה היום, ובטוח שמי שכתב אותן לא התכוון לכתוב ספרות. ככה זה גם בסיפורי הרבי נחמן מברסלב. אהרן צייטלין כתב פעם שרבי נחמן רצה לספר סיפורים כי זה מחמם את הלב, אבל כדי שלא יגידו שהוא מבזבז זמן, הוא הכניס פנימה סודות. אני לא חושב שזאת האמת. יש איזה חוסר לכידות בסיפורים שלו. אי אפשר לארגן אותו מבחינה ספרותית, אלא אם לוקחים בחשבון רובד נוסף. אני חושב שהסיפורים אצל רבי נחמן הם תמיד כלי למשהו אחר, לכן גם יש בהם תפניות שנראות לפעמים שרירותיות, כי הם נשברים ומתכופפים בנקודות המפגש האלה".
כלומר, הספרות והמסומן החוץ-ספרותי הם כמו לוחות טקטוניים שנפגשים בסיפור האגדה ומערערים אותו.
"בדיוק. אגדה, איך שלא מסתכלים עליה, היא סמל. האמירה והסיפור מתחככים ביניהם, וזה מה שיוצר את השבירות האלה".
כלי בשירות המוסר
בסיפורים נוספים בקובץ "אגדות" עושה טאוב שימוש במדיום הספרותי כדי להתדיין עם רעיונות מקובלים מתוך העולם הדתי-לאומי, כמו למשל רעיון "האחדות הכוללת" של הרב קוק. בסיפור בשם "שלושה קירות" מסופר על אישה שחיה בדירה שאיבדה את הקיר הרביעי שלה, והאנשים מציצים אל תוך חייה ומפקיעים ממנה את פרטיותה.
"בתחילת הסיפור ניתן רמז למיטיבי קריאה, במשפט סתמי לכאורה, שקושר את הסיפור לרעיון בדבר 'האחדות הכוללת', שהוא אמנם גרעין לתפישה אמפתית מרקיעה שחקים, אבל כשהוא מתממש בשטח ובשטחיות – הוא חוטא במקרים רבים בדורסנות שגורסת את הפרט תחת גלגלי האחדות הגדולה".
"זכיתי לראות כיצד הולכת וצומחת דתיות אחרת", הוא מסייג. "עדיין בשוליים, אבל תוססת ומלאת עניין. דתיות רחבה שמבינה כיצד יש קודש גם בחילוניות. דתיות מבחינתי היא יותר מקיום מצוות ולימוד גמרא והלכה. כל אדם שמקשיב לקול בתוכו שקורא לו להיטיב עם אדם אחר בלא תנאים ובלא שמץ רווח, ואפילו בלי הכרת תודה, שיש דברים שהוא לא יעשה בשום מחיר אפילו תחת פיתוי נורא – מבחינתי הוא אדם דתי לעילא".
אז מבחינתך להיות דתי זה לא רק לקיים מצוות, אלא גם לציית לצו מוסרי שהמקור שלו הוא לא תורני?
"יש לי כמה מכרים עם עמדות פוליטיות מאוד רחוקות משלי, הפוכות ממש, ואני חושב שהם דתיים במובן זה שהדת היא כלי בשירות המוסר. התפיסה שנגרם פה עוול היסטורי, גם אם אני לא מסכים לה, היא מבחינתי אקט דתי. יש לי המון כבוד לזה".
כלומר חשוב לך שהמוסר יהיה חלק בלתי נפרד מהיהדות?
"לא חשוב לי שהוא יהיה בפנים, כמו שחשוב לי שהמסגרת שלי כאדם דתי לא תכלא אותי מחוץ למוסר. כי זה עושה עוול איום למשמעות של להיות אדם יהודי. אני חושב שקודם כל אנחנו רוצים להיות בני אדם טובים".
אפשר לומר שהאגדות שלך הן כאלה. הן משלבות את הדתי עם המוסרי ומנסות להרחיב את תחומי ה"דת", ליצור מטריה רחבה יותר.
"כן. אני גדלתי במגזר הדתי, מתוך אווירה מתנשאת, מתוך תחושה שאנחנו 'העגלה המלאה'. היום אני חושב שיש לנו הרבה מה ללמוד. מלבד השטחיות שעשויה להיראות לעין לפעמים דרך מסכי הטלוויזיה, יש בעולם החילוני עומק וערכים שהעולם הדתי צריך להפנים".
"הרומנים שלי הם ספרים של קורא מודאג"
טאוב, המתגורר בהתנחלות חשמונאים שליד מודיעין, פרסם כמה ספרי ילדים, עד שבשנות התשעים עבר לכתיבה למבוגרים. "שלחתי סיפור לסדנת כתיבה למבוגרים בבית אריאלה, וחיים באר קרא אותו ומאוד אהב, ואמר לי שאני חייב לכתוב למבוגרים. היה לו אז טור קבוע בעיתון 'דבר', והוא פרסם את הסיפור שלי במקום הטור השבועי שלו, ואחר כך הזמינו אותי לפינה 'מגלים סופר' בתוכנית 'סוף ציטוט'. מאז אני כותב, ומוציא לאור רק מעט ממה שאני כותב".
עבור טאוב הכתיבה לילדים והכתיבה למבוגרים כרוכות זו בזו. "בעיניי סיפורי ילדים הם בגדר כלים, והכוונה איננה לכלים במובן הפדגוגי, אלא במובן של הרצון לתת באמצעות הסיפור. לכן גם כשאני כותב למבוגרים, אלה בעצם ספרי ילדים. הרומנים שלי רוצים לחולל משהו, הם ספרים של קורא מודאג".
אתה רוצה לפעול באמצעות הכתיבה.
"אני לא כותב לשם בידור. הייתי במחסן של הוצאת הספרים כנרת זמורה (בה יצאו כמה מספריו הקודמים, ק"ד), ראיתי את מדפי הספרים העצומים, מהרצפה עד לתקרה, ואמרתי לעצמי, אתה רוצה להוציא עוד ספר לתוך זה? למה לטרוח? אם להוציא ספר, אז כדי לשנות משהו בקוראים. גם אם יקראו אותו בסופו של דבר רק חמישה קוראים".
אודי טאוב, "אגדות", הוצאת פרדס ומכון הקשרים, 174 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו