עומס מדיני בצומת סואץ

לא רבים מכירים בארץ את החוקר המדיני המתמחה במזרח התיכון, ד"ר מייקל דוראן. מי שנחשף למסות שלו, בעיקר בנושאי איראן וממשל אובמה, איראן וממשל ביידן - וכל זה ביחס לרוסיה ולישראל - יודע שיש בכתביו, המבוססים על מחקר יסודי, מידה של אמינות שלא קיימת בטורי הפרשנות, וחסרה לעיתים גם בספרי המחקר.

לאחרונה סיפק דוראן ניתוחים והערכות על הסכם הגבול הימי בין ישראל לחיזבאללה, הסכם שהלבנונים בציניות שלהם מכנים הסכמי הוכשטיין, כקונטרה להסכמי אברהם. דוראן רואה בהסכם הימי התגלות מוכחת של דוקטרינת אובמה־ביידן ל"שילוב איראן במזרח התיכון". קרי, הכרה במגמות ההגמוניה האיראנית ועידודה תוך כדי זריקת ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס.

ספרו של דוראן, "צומת סואץ", שיצא בארה"ב כבר לפני יותר מחמש שנים, מחזיר אותנו לשנות ה־50, כאשר ממסד יחסי החוץ האמריקני שכולל את מחמ"ד, המועצה לביטחון לאומי והסי־איי־איי, הימר בגדול על הרודן המצרי גמאל עבד אל־נאצר. התקופה הזאת, שהחלה ב־1951 בערך עם חזרתו של צ'רצ'יל לשלטון באנגליה, נתפסת בישראל כתקופה של שלטון רפובליקני מאוד עוין לישראל בראשותם של הנשיא אייזנהאואר ומזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלאס. אך דוראן מוכיח שבשלב מסוים, אחרי שנגרם הנזק הגדול של הנאצריזם, חלה תפנית מהפכנית בגישתו של אייזנהאואר. היא התרחשה אחרי מבצע קדש ב־1958, והוא מגיע לנושא בחלקו האחרון של הספר.

זה מתחיל בטעות העיקרית של הממסד האמריקני לגבי מרכזיותו של הסכסוך הערבי־ישראלי. בעולם אידיאלי, חשב דאלאס, תתייצב ארה"ב לצד הערבים. אבל כאן מצטרף לאתוס של ממסד החוץ היסוד האנטישמי, שבדרך כלל קשה למצוא לו אקדחים מעשנים. והנה, בדיון שנערך במועצה לביטחון לאומי, אמר דאלאס כי "מדינת ישראל היא למעשה יקירת היהדות בכל העולם, ויהדות העולם היא אכן כוח אדיר... כאשר קמה מדינת ישראל, מחלקת המדינה וגם מחלקת ההגנה הסכימו שייסודה, בנסיבות העניין, יוביל בהכרח למצב שעומד מולנו כעת במזרח הקרוב.

"אף על פי כן, האזהרות והעצות של מחמ"ד ומחלקת ההגנה נענו בהתעלמות. ההוכחה הטובה ביותר לעוצמתה של היהדות הבינלאומית היא שבריה"מ, אף שהיא רומזת ללא הרף למדינות ערב שתסכים לעזור לערבים לפרק את ישראל, מעולם לא יצאה בפומבי בהצהרת תמיכה כזאת".

הרוסים יכלו לזכות בפרס הגדול, לפי דאלאס, אם היו תומכים בהשמדת ישראל. "אין סכנה גדולה יותר לביטחון ארה"ב", אמר דאלאס על הסכסוך הערבי.

אלא שדוראן מראה בספרו שהסכסוך הבין־ערבי, המאמצים של נאצר להשתלט על מדינות ערב הפרו־מערביות באמצעים של הפיכות אלימות, הוא זה שהיה המניע העיקרי לחוסר היציבות באזור בעשור הראשון של המלחמה הקרה. שני אירועים מרכזיים בישראל קרו על רקע התקופה הזאת: "עסק הביש" ומבצע קדש. התפיסה של הממסד האמריקני היתה שיש להתנתק מבריטניה, לבדל את ארה"ב ממה שנתפס עדיין כ"אימפריאליזם הבריטי" ומהציונות, ולתמוך בכוחות "המתקדמים", הכוחות העולים החל מהפיכת 23 ביולי 52' של "הקצינים החופשיים".

גם במודיעין הישראלי שררה אופטימיות עם עליית "הקצינים החופשיים", כאשר הגנרל מוחמד נגיב משמש שליט בובה, והקולונל נאצר, שהיה מוכר ליגאל אלון ולירוחם כהן, הוא הכוח האמיתי בחונטה. מוקד העלילה המזרח־תיכונית היה תעלת סואץ. הבריטים נאבקו להיאחז בה, ונאצר חתר להלאמתה. מי שקוראים את הדברים אצל דוראן לא יכולים שלא לחשוב על ראשי אמ"ן בישראל כעבור 20 שנה, שכנראה שכחו את חשיבות התעלה באתוס הקוממיות המצרית. למעשה, הכרזת ההלאמה של נאצר בקיץ 1956 היתה הכרזת העצמאות המצרית לכל דבר. מכאן היתה הדרך קצרה לברית המשולשת בריטניה־צרפת־ישראל.

האבסורד המוכר מתולדות המזרח התיכון הוא שעל אף תבוסת צבאו של נאצר בסיני, האמריקנים בהנהגת אייזנהאואר העניקו לו את ניצחונו הגדול ביותר: תבוסה בריטית וצרפתית ששמה קץ לכאורה לעידן הקולוניאליזם, ונסיגת צה"ל מסיני חמישה חודשים לאחר המבצע שהשיק את מלכות ישראל השלישית (נאום המלך בן־גוריון). דוראן אומר שהשם "יוטבת", שניתן לאי טיראן, עורר אצל אייזנהאואר סלידה ורתיעה. מאחר שיש בעיות בתרגום לעברית, זה מצריך בדיקה.

נאצר עמד בראש גוש המדינות הבלתי מזדהות שלמעשה היו חלק מהגוש הסובייטי. דוראן טוען בצורה משכנעת שישראל היתה פחות חשובה לו מאשר ההשתלטות הפאן־ערבית על העולם הערבי. המערב נתפס על ידו בדמות "ברית בגדד" שבמרכזה עיראק וטורקיה, והוא חתר לקעקע אותה.

אייזנהאואר אימץ את העמדה הבריטית של 1956 בעקבות אירועי 1958: בעיראק התחוללה הפיכה בנוסח הקצינים החופשיים בראשות עבד אל־כרים קאסם; כל ענף המלוכה ההאשמית ושאר המנהיגים נטבחו. מצרים וסוריה כוננו אחדות מדינית בשם קע"ם, ולהבדיל מההנהגות האמריקניות של היום - אייזנהאואר ואפילו דאלאס התחרטו על המדיניות האנטי־בריטית והאנטי־ישראלית הקודמת שלהם.

הסיסמה היתה שיותר גרוע מלעשות מעשה ולהיכשל, זה לא לעשות כלום; אייזנהאואר טען ש"אין סיבה להכיר בנאצר כראש התנועה הלאומית הערבית... אם נעשה כך, נאצר יהפוך לסחטן הגדול ביותר שמדינה זאת התמודדה איתו אי־פעם".

ולכן שולחת ארה"ב כוחות מארינס ללבנון, והבריטים נכנסים לירדן. פה חושף דוראן אירוע לא מוכר, או מוכר ולא מדובר. הרוסים שיגרו אולטימטום לישראל שתסגור את המרחב האווירי שלה, כדי לא לאפשר למטוסים בריטיים ואמריקניים לעבור בשמיה בדרכם לירדן וללבנון. ובן־גוריון החזק, הנועז, נכנע וסוגר את השמיים. אלא שמסע שכנוע קצר של האמריקנים גורם לו לחזור בו מהמהלך.

כל המהלכים האלה מהדהדים אירועים היסטוריים מאוחרים כמו השת"פ בין ישראל, ארה"ב וירדן בספטמבר 1970, כשישראל סיפקה מסך הגנה למלך חוסיין בעודו טובח במחבלים הפלשתינים. יחסה של ארה"ב לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים מלמד, לפי דוראן, שהאמריקנים הפנימו את מקומנו כנכס במלחמה הקרה. נקודה מעניינת היא החזרה הקונספטואלית והאידיאולוגית של ממסד החוץ של הדמוקרטים לעולם של שנות ה־50, בדמות היחס שביידן ולפניו אובמה מעניקים לנציגי ההגמוניה האנטי־אימפריאליסטית החדשה, האייתוללות של איראן.

צומת סואץ, מייקל דוראן, הוצאת שיבולת, 271 עמ'