כבר שנים רבות אייל שכטר משתתף במחאות ובהפגנות, ובשבוע שעבר, בהפגנה שהתקיימה בכיכר הבימה, הוא וחבריו ללהקת אבטיפוס זעקו את מחאתם בדרך היחידה שהם יודעים - המוזיקה.
"אני למוד הפגנות ומחאות. כל החיים שלי אני מעורב, אבל כשהתחילה המלחמה כולנו היינו בסוג של הלם. אני השתתקתי, ובזמן שהיינו בהלם היו מי שניצלו את המלחמה לעשות ביזנס לעצמם ולמקורבים", הוא מספר.
"אני לא פוליטיקאי, ולא נמצא בין מקבלי ההחלטות, אבל המדינה הפרה את החוזה הבסיסי ואת ההגנה שהיא אמורה לספק לאזרחים. היא צריכה להגיד 'אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי להחזיר אותם', ואני לא רואה שזה קורה".
הופעתם לא מעט בהתנדבות בחודשיים האחרונים, כמו רבים אחרים.
"הופענו בפני כל מי שביקש - חיילים, מפונים. היו לנו מפגשים מדהימים. אני זוכר שהגענו להופיע במלון בנתניה בפני מפונים משדרות, ולפנינו היו שני נגנים על הבמה. הם היו אמורים לקום וללכת, וראיתי שהם נגנים טובים, אז אמרתי להם 'בואו, תנגנו איתנו' - וזה היה אחד מהערבים המדהימים שהיו לנו. הקהל היה חם ונפלא, אנשים שמתמודדים עם שגרה קשה, שאין להם בית".
הלהקה מצליחה עכשיו לחזור לעשייה הרגילה?
"תכננו להוציא אלבום חדש והבנו שזה לא הזמן, אבל כן הוצאנו שיר אחד - 'שוב יוצאים למלחמה', שלא נכתב על התקופה הזאת אבל נראה לנו מתאים. זה שיר ישן שלנו שחידשנו. עוד לא היו לנו הופעות רגילות, אבל יש כבר דיבורים על זה".
ועד שיחזור לבמה עם הלהקה - שכטר חוזר לתיאטרון, ובגדול. לצד הפקות ותיקות שחוזרות לבמה, שבהן הצגות בתיאטרון אורנה פורת, בתמונע ובפרינג' באר שבע, הוא מעלה מופע חדש, קברט אינטימי ומנחם, שנדמה שנתפר למידותיה של התקופה הזאת.
מדובר ב"שיחות על אהבות" של אנסמבל אספמיה, שבו מגיעים לבמה לראשונה סיפוריו של אמן הסיפור הקצרצר אלכס אפשטיין, שמצליח במספר מצומצם מאוד של מילים לתאר סיטואציות אנושיות מורכבות עם הרבה הומור ועצב. על הבמה לצידו נמצאים דליה שימקו (שגם ערכה וביימה) והמוזיקאי שי בן יעקב.
"דליה מאוהבת בכתיבה של אלכס, וגם אני עקבתי לאורך השנים אחרי הסיפורים שלו. הוא ברא בהם עבורי עולמות נפלאים בכמה מילים. בעיניי זה קסם אמיתי, ודליה ואני - יש לנו קילומטראז' של עבודה ואהבה משותפת זה לזו, וסוג של חברות שהתהוותה עם השנים. אז החלטנו שעושים משהו. דליה הרימה את הפרויקט.
"לא רצינו הצגה, כי התחושה היתה שאנשים רוצים בעיקר נחמה, להתרגש, ורצינו לפתוח להם את הלב. גם אני צריך בשביל עצמי, ואני יודע שאנשים מחפשים את ההקלה מהדבר הנוקשה הזה שמעך אותנו. אז עשינו מופע שבו אנשים יכולים לשמוע סיפורים קצרים שמדברים על אהבה, על ילדים, על אופטימיות.
אז כן, לכאורה הכל חוזר, ואני שמח, אבל אי אפשר לא לחשוב שיש חיילים לוחמים וחטופים בעזה. זה כאילו שום דבר לא הגיוני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו