ביום השני ללחימה סימסתי למלכה, אחות של גיסי שחיה בקיבוץ מגן שבדרום, ודרשתי בשלומם. מלכה עדכנה שהם בסדר ושיש אצלם מחבלים. שתי המילים "בסדר" ו"מחבלים" לא הסתדרו לי יחד, והסתובבתי מודאגת ולחוצה.
בנותיה חיות במגן ובבארי (השמות שכולנו מכירים מהצבע האדום), והם מורגלים שם למצב. אך איך מתרגלים לסיטואציה כל כך בלתי אפשרית?
יומיים לאחר מכן מלכה שלחה לי הודעה לקונית: "הנכדה שלנו ירין, הבת של טל, נרצחה בצבא". מחנק בגרון, תחושת כעס ועצב תהומי.
ניסיתי לברר בעדינות והבנתי שהם פונו למלון בהרצליה. נסעתי לשם כדי לחבק והתפרקתי מול האם השכולה ובתה הצעירה, שאיתה שהתה בתוך ארון בממ"ד בבית שבבארי כשקולות המחבלים מחוץ לדלת, בתוך הבית.
אחרי יום שלם הן חולצו דרך חלון הממ"ד על ידי טנק צבאי וגילו שהבית שלהן שרוף, שכל בתי השכנים מסביב שרופים. שכל השכנים נרצחו או נחטפו, כולל ילדים.
איך אפשר להמשיך לחיות? למה איש לא בא לעזרתם במשך שעות? איך הפקירו אזרחים להילחם על חייהם ללא סיוע? ואחרי שישקמו את הקיבוצים ההרוסים - מי יחזור לגור שם?
רק השבוע שחררו את תמונות הזוועה מהקיבוצים, והתמונות הללו התחברו לסיפורים של המפונים. אני שבורה לרסיסים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו