"אם הייתי ממשיכה להיות איתו בקשר, יכולתי להיות אחת מאותן נשים"

תתארו לכם ילדה בת 12, פוגשת בחור גם הוא עדיין נער אבל יותר מבוגר, בן 17. היא מתאהבת בו ומאמינה בנפלאותיה של אהבה ראשונה ותמימה. אבל זה לא מה שהיה.

הילדה היא סבינה פישמן - היום צעירה בת 26 תושבת נוף הגליל, סטודנטית בבית הספר "גורן" לתקשורת חזותית באקדמית עמק יזרעאל. בגיל 12 היא הכירה את הצעיר שהתגורר לא הרחק מביתה.

"בהתחלה הכל היה טוב ויפה. הייתי ילדה מאוהבת. אבל ככל שחלף הזמן הוא סגר עלי. הפעיל לחץ, הגביל אותי, אסור עלי להיפגש עם החברות שלי. דרש שאחזור ישר הביתה מבית ספר, שאספר לו כל דבר שקורה לי.

"ואז הגיעה גם האלימות. כשהיינו רבים ברוב הפעמים זה נגרר למכות. כן, כן, ממש מכות וחניקות, אפילו ברחוב. אבל אנשים היו עוברים ומסתכלים ולא אומרים כלום. בבית הייתי מורחת מייק אפ על הסימנים הכחולים שאימא ואח שלי לא יבחינו", משחזרת סבינה פישמן.

זה היה כך כל הזמן?

"כן. ויותר מכך. היינו רבים על דברים שטותיים ואז הוא היה מגיע אלי הביתה, ידע לכוון תמיד כשאימא ואחי לא היו בבית, הוא היה צורח ודופק על הדלת באלימות. פחדתי לפתוח והייתי מעמידה פנים שאני לא בבית.

"כשהיינו רבים בבית שלו, המשפחה שלו לא רק שלא הפרידה בינינו, הם היו מקללים אותי, ככה כתוספת על הדרך. בכל פעם לאחר מריבה אלימה כשרציתי להיפרד הוא היה מבקש סליחה ומבטיח שזה לא יקרה יותר, ואני האמנתי לו. הייתי ילדה מאוהבת והיו גם רגעים יפים".

סבינה פישמן נולדה בארץ להורים שעלו מבלרוס. כשהייתה בת תשע הוריה התגרשו, האב היגר לאוסטרליה והקשר עמו נותק כמעט לגמרי. היא נותרה בבית עם אמה ואחיה שבוגר ממנה בעשר שנים.

מה אמרו בבית?

"כשאימא ראתה אותו בפעם הראשונה היא אמרה לי שהוא לא מוצא חן בעיניה ושהוא לא בשבילי. אבל הייתי ילדה מרדנית ודחיתי אותה עם 'בסדר, בסדר', כאילו מה היא מבינה. עם הזמן התחלתי להסתיר מפניה דברים שקרו לי. הלכתי לבית ספר, אבל בואי נגיד שלא הייתי תלמידה מצטיינת, ותמיד אחרי הלימודים הלכתי אליו הביתה".

בסוף נפרדת ממנו?

"כן. באחד הימים ביקשתי מהחבר רשות ללכת ליום ההולדת של חברה שלי שגרה בבלוק שלי. לאחר תחנונים הוא הסכים, אבל התנה את זה בכך שלא נצא מהבית שלה ואחרי המסיבה אחזור ישר הביתה. אבל בשלב מסוים החברות הציעו שנצא לטייל בחוץ וגם אני הצטרפתי. כשהוא שמע על כך הוא השתולל והתחיל לחפש אותי ברחוב, ואני מרוב פחד נמלטתי והסתתרתי עם חברה בתוך אחד הבניינים החשוכים, שם סיפרתי לה לראשונה מה עובר עלי בשנה האחרונה, כיצד הוא מתנהג אלי וחשפתי גם את הסיבה שבגללה ניתקתי את הקשר עם החברות. כן, הוא דרש ממני.

• האם גם רמי היה צריך לצאת מבית "האח הגדול"?

"למחרת הגיעו אלי הביתה ארבע חברות ואילצו אותי ללכת איתן להגיש נגדו תלונה במשטרה וסרבו לוותר עד שקמתי והלכתי איתן לתחנה. לצערי, בתחנת המשטרה לא התייחסו אלינו ברצינות ודרשו שאגיע רק עם מבוגר. למחרת כשחזרתי עם אימא שלי לתחנה, הרגשתי שהחוקרת כל הזמן מאשימה אותי ואותה במה שקרה. הרגשתי מושפלת. בהמשך שלחו אותי לבית חולים לבדיקות, ובהמשך לעוד 'עשרים אלף פסיכולוגים' ודיונים אין סופיים".

ומה קרה לבחור?

"הוא נעצר. ובהמשך נשלח למעצר בית וגם הוצא נגדו צו הרחקה ממני".

צו ההרחקה לא סיים את הסאגה האלימה. "אימא שלו הגיעה לעבודה של אימא שלי, צעקה וקיללה אותה במלים גסות. היא ואחרים טענו שדפקתי את הבן שלה, וכינו אותי בשמות גנאי. כשהיא ראתה אותי ברחוב היא הייתה מוציאה לעברי אצבע משולשת. זה היה מפחיד. למרות שהקשר איתו נותק לגמרי, חששתי שמא אפגוש אותו ברחוב ומי יודע מה יקרה".

כיצד אימא הגיבה?

"לא היה לה קל לדעת שזה מה שעבר עלי. היא היתה מאוכזבת וכעסה עלי אבל היא גם שמחה שהצלחתי לצאת מזה. אחי היה נסער ממה שעשו לאחותו הקטנה והיינו צריכים ממש להחזיק אוו בכוח שלא יעשה מעשה שלא שווה את המחיר שהוא עלול לשלם. היום אחי הוא החבר הכי טוב שלי בעולם".

זמן תיקון

לאורך 13 שנים סיפורה של סבינה פישמן היה בעיקר אישי ולכל היותר משפחתי. עתה, לרגל יום האישה הבינלאומי, פישמן חושפת את שאירע לה באמצעות יצירה מקורית, ספר בשם "איך את עדיין מחייכת".

ב-37 עמודי הספר פורשת פישמן בקטעי טקסט קצרים את שאירע לה בשנות נערותיה בגילאים 12-13, ומלווים אותם איורים שציירה בצבעי מים בטכניקה חופשית. הספר מוצג בתערוכה ייחודית בשם "תיקון חצות" שמוצגת במשך שמונה ימים (4-11 במרץ) באתר מפתיע - על שרידיו של מועדון החשפנות "הפוסיקט" הידוע לשמצה.

התערוכה עוסקת בשוויון מגדרי, במלחמה נגד אלימות מינית, בהצפת פתרונות יצירתיים לבעיה וקריאה לתיקון חברתי. את התערוכה אצרו נורית יעקובסון ינון וד"ר אפרת גרוסמן. בין המיצגים בתערוכה כרזות, איורים, סרטוני אנימציה, קמפיינים פרסומיים, ספרים ועוד, הקוראים תיגר נגד תרבות האונס. את כולם יצרו סטודנטים מהמחלקות לעיצוב תקשורת חזותית משבע מכללות לעיצוב ברחבי הארץ ובהם כאמור סבינה פישמן מבית הספר "גורן".

• בדרך: עונה חדשה של "האח הגדול"

"להטיל אור במקום בו שולט החושך"

התערוכה היא פרי יוזמה של ד"ר אפרת גרוסמן ראש המכללה האקדמית לאמנויות ועיצוב "אמונה". "הרעיון לתערוכה נולד בעקבות האונס באילת", מספרת גרוסמן. "חשבתי שהגיע הזמן שתיראה גם מחאת המעצבים, שיגידו כיצד צריך לשנות את המצב. התערוכה שיצרנו קוראת לתיקון המרחב החזותי שלנו, מתוך הנחה שכמו ששפה יוצרת מציאות, כך גם שפה חזותית יוצרת מציאות.

"העבודות בתערוכה אינן תלויות על קירות הגלריה אלא משתלבות בחלל עצמו, כמו מבקשות להטיל אור במקום בו שולט החושך. זהו מעשה אקטיביסטי הקורא לתיקון במרחב הציבורי" אומרת ד"ר גרוסמן.

זו הפעם הראשונה שמחלקות מכל המכללות לתקשורת חזותית משתפות פעולה. כ-400 סטודנטים תלמידי שנה ב' ו-ג', בחיבור נדיר של נשים וגברים, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, אנשי מרכז ופריפריה, נענו לאתגר, ומתוכם נבחרו כ-60 יצירות המוצגות בתערוכה. יתר העבודות מופיעות באתר של התערוכה.

התערוכה תיפתח מסורת רב שנתית ומדי שנה תוצג בחלל אחר ובמיקומים שונים במטרה ליצור מרחב לשיתוף פעולה אמנותי ואקדמי עם המחלקות לתקשורת חזותית באקדמיות השונות לאמנות בישראל: בצלאל, שנקר, ויצו, חולון, מנשר, גורן, המכון הטכנולוגי חולון ואמונה.

• דניאל תור נובל בטור מיוחד ליום האישה

"מי שעושה מעשים כאלה הוא זה שצריך להרגיש בושה"

"כשהמרצה שלי בקורס 'תרבות, חברה ועיצוב' הציגה בפנינו מצגת לקראת התערוכה המתהווה לרגל יום האישה הבינלאומית, היא דיברה על נושאים כמו אלימות מינית נגד נשים, תנועת מי טו, שיח על מעמד האישה, העצמה נשית, דימוי גוף ועוד. שקעתי במחשבות והתלבטויות האם אני רוצה ובשלה לחשוף את המקרה שלי. בשיחה עם המרצה ענת סאקס התגבשה בתוכי הנכונות לחשוף את הסיפור שנושא בחובו גם מסר מרפא לבנות ונשים אחרות".

מה עבר עליך במהלך העבודה?

"העבודה על הספר נמשכה כחודשיים וחצי ובמהלכה עלו זיכרונות קשים שהציפו כאב, כעס והתבוננות פנימית. כעסתי על עצמי ושאלתי 'מה חשבת לעצמך'?".

והיום?

"אני מסתכלת על הדברים בצורה אחרת. אני נמצאת במעמד פי אלף טוב יותר. אני יודעת שמי שעושה מעשים כאלה הוא זה שצריך להרגיש בושה.

"לשמחתי הצלחתי לצאת מזה, בזכות המהלך הראשון של החברות שלי, שעד היום אני אומרת שמגיע להן שאפו גדול על ההתנהגות שלהן. לכל אחת מהן יש פינה חמה בלב שלי.

"לא פעם כשאני נחשפת בתקשורת לסיפורי אלימות נגד נשים, כמו מיכל סלה ודיאנה דדבייב ז"ל, או שירה איסקוב, אני חושבת לעצמי, שאילו הייתי ממשיכה להיות איתו בקשר יכולתי להיות אחת מאותן נשים.

"הייתי רוצה לשכוח את מה שקרה אבל הצלקת עדיין קיימת. פחדתי מפני זוגיות חדשה אחרי מקרה זה, חששתי שאולי כל הגברים אלימים.

היום סבינה נמצאת בזוגיות עם גבר שאותו היא מתארת כ"בן אדם טוב, אוהב ומכבד, שאכפת לו ממני. הוא נותן לי להביע את עצמי, ואני מרגישה שלווה וביטחון איתו. עם כתיבת הספר ואיורו אני יודעת בוודאות שהתפתחתי. בחרתי בחיים ולמדתי לאהוב".

"תיקון חצות" תוצג עד ה-11 במרץ, בשיתוף פעולה עם תנועת "אמונה" ועיריית תל אביב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו