ערב מלחמת העולם השנייה חיה ברומניה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה, אחרי פולין ורוסיה, שמנתה כ-850 אלף יהודים, מחציתם נרצחו בשואה. רומניה, אחת מבעלות הברית של גרמניה הנאצית, "התנדבה" לבצע ביהודים המקומיים 'שואה משלהם', שראשיתה ב-1940, בגל חקיקה אנטי יהודית. המשכה בפוגרומים קשים שהתחוללו בבוקרשט (ינואר 41) וביאסי (יוני 41), בהם נטבחו אלפים. באוקטובר 1941 החל גירוש יהודי חבל הארץ בסרביה ואזור בוקובינה אל טרנסניסטריה - המקום שהיה לגיא ההריגה של יהדות רומניה. בשנים 41-44 נרצחו בו יותר מ-280 אלף יהודים.
אפרים סגל היה ילד יהודי רומני בן תשע כשפרצה מלחמת העולם השנייה. לקראת סופה של המלחמה, כשהוא כבן 15, עזב ביחד עם אחיו הבוגר ממנו את בית ההורים ואת שלושת האחים שנותרו בבוקרשט, רומניה, והשניים יצאו למסע בריחה רגלי, שבמהלכו חצו את גבולות הונגריה, יוגוסלביה, אוסטריה והרי האלפים האיטלקיים, עד שהגיעו אל מחנה פליטים באיטליה. "היינו בבריחה אינסופית מפני ציפורני הנאצים, גרמנים ורומנים, שרצחו רבים מהיהודים. היינו אומללים, לא היה לנו אוכל ומים, ולא היה מקום אליו יכולנו להגיע כדי שנוכל לנוח מרדיפת הנאצים".
קדימה, לישראל
יצר ההישרדות של האחים רובין ואפרים סגל, סייע להם גם בהגיעם אל מחנה הפליטים במילאנו, והם התפרנסו ממכירת סיגריות, טבק שמילאו וגלגלו בנייר, עד שבנובמבר 1947 עלו בוונציה על אוניית המעפילים "קדימה", שעל סיפונה 947 ניצולי שואה, שעשתה דרכה לארץ ישראל.
אולם מסעם לארץ הקודש לא תם. בחלוף עשרה ימים השתלטו הבריטים על הספינה שהתקרבה לחופי חיפה, והיגלו את כל נוסעיה למחנות המעצר בקפריסין. "בדרך ראינו מהספינה את חופי הארץ את חיפה", נזכר אפרים, "אז רובין אמר בהתרגשות שבארץ ישראל חם ולכן לא נזדקק למעילים. וכך בתמימות של נערים השלכנו לים את המעילים שלנו וקפאנו מקור במחנות בקפריסין", הוא נזכר.
כחודש וחצי לאחר הגעת הפליטים למחנות המעצר בקפריסין, הבריטים שלחו את הילדים והנערים מתחת לגיל צבא לארץ, ובהם גם אפרים סגל שהיה אז כבן 17. רובין, האח הבוגר, נותר במחנה ועלה כשלוש שנים לאחר פרידתו מאחיו. אפרים נחת בארץ ישראל ב-31 בדצמבר 1947. "לא הכרתי אף אחד בארץ. הייתי עזוב ובודד, עד שפגשתי קבוצת נערים שהציעו לי לבוא איתם לקיבוץ גלעד, ונעניתי ברצון. בשנה בה הייתי בגלעד הייתי גם עם חבורת צעירים יוצאי רומניה מעליית הנוער. בקיבוץ זכיתי לעזרה פנטסטית, עבדתי וגם למדתי עברית. זה עזר לי להתעודד".
וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה
שהותו בקיבוץ נקטעה, כשהשחפת בה נדבק, כנראה במהלך נדודיו התפרצה במלוא עוצמתה. "אנשים חושבים ששחפת פוגעת רק בריאות, אבל היא חודרת גם לעצמות. השחפת חדרה לעמוד השדרה שלי ובניתוח חירום שעברתי הורידו לי צלע, חצי ריאה וניקו את עמוד השדרה. לאחר הניתוח גובסתי כמעט בכל גופי ושכבתי מגובס במשך שנה בבית חולים שהיה בדזינגוף בתל אביב. בהמשך התברר לי שגם אחי רובין חלה בשחפת", משחזר אפרים.
במהלך אשפוזו, כשהוא מגובס ונטול יכולת תנועה, איש לא ביקר אותו, למעט רופא קופ"ח שהגיע מדי חודשיים או שלושה לעקוב אחר מצבו. בסופה של אותה שנה נשלח אפרים סגל לשיקום בבית החולים בצפת, לספוג אוויר צלול ונקי, וכמו שבתו מציגה את פני הדברים: "הקלישאה האומרת ש'אין רע בלי טוב' הגשימה את עצמה" – היא מתכוונת בדבריה כי בעת שיקומו בגליל, פגש את מי שלימים היתה אשתו פרימה, אף היא ניצולת שואה מרומניה, שהתאוששה ממחלת השחפת.
עד היום שומר אפרים את מכתב החיזור הראשון ששלח לפרימה, והוא כבר מקומט מרוב שנים אבל חינו עודנו שמור: "למספר 18 שלום, הרינו להודיע שהגעתי לבי"ח ותכף נוכחתי לדעת שאת מוצאת חן בעיני והייתי שמח להכיר אותך לשם ידידות. בתקווה רבה. מספר 37, אפרים".
הפתק, אתם כבר מבינים, עשה את שלו, ואפרים ופרימה סגל נישאו בתל אביב בשנת 1955. "אגב, שם משפחתה היה סגל, כך שהיא לא היתה צריכה לשנותו עם נישואיה, היא היתה סגל בריבוע", צוחקים אפרים ובתו אופיר. "אשתי אמרה שהגורל הפגיש בינינו. אהבנו מאוד אחד את השנייה ובאמת היו לנו חיים מאושרים יוצאים מהכלל, עד לפני שנתיים, אז היא הלכה לעולמה", משתף אפרים.
ואולם, בניגוד לאשתו ולאם בנותיו פרימה, שנשאה את מוראות השואה בתוכה כמי שהיתה בטרנסניסטריה, אפרים העדיף תמיד את ההסתכלות קדימה אל העתיד. לימים גם הוריו ואחיו שניצלו עלו לישראל ואפרים החל לבנות את חייו. הוא למד הנהלת חשבונות, עבד במדפיס הממשלתי בקריה, ובהמשך עבר לעבוד כמנה"ח בבית החולים אסף הרופא וצמח להיות מנהל המיון.
יצירה מפיגה בדידות
האופטימיות של אפרים והיכולת לבנות את חייו ולבסס את משפחתו נבעה גם מנטיותיו האמנותיות, ואת נפש האמן הרגישה שלו השקיע סגל בציור. הוא למד אצל אמנים רבים, התמחה בטכניקות וסגנונות ציור וגם תחריטי נחושת. לימים היה חבר מן המניין באגודת האמנים, הציירים והמיניאטורות, שימש כאוצר של בית יד לבנים בנס ציונה, והשתתף בתערוכות אישיות וקבוצתיות רבות, כשאחת התערוכות שלו הגיעה לתצוגה ביפן.
"אני זוכרת את הסטודיו של אבא שנמצא במרפסת החדר של אחותי ושלי. לאחר יום עבודה מלא, הוא היה מצייר באובססיביות עד 3 בלילה", נזכרת הבת אופיר. "מרבית הציורים של אבא עוסקים באנשים, והכל פרי דמיונו. דמויות שהיו מעין חברים שיצר על הבד, והם הפיגו לכאורה את כאב הבדידות שנצרב בו. זה עבד תמיד, כמו נוסחה מתמטית כמעט: בציור שבו מופיעה דמות אחת היא נראית כואבת, עצובה, קרועה, והצבעים בציור כהים ואפלים, בעוד שבציור עם כמה אנשים, התמונה מאירה והדמויות שמחות יותר".
"הדמויות שציירתי לאורך השנים הן חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי. דמויות שנקלטו עמוק בתודעתי. אלה דמויות שמתחברות זו לזו במעין פסיפס אנושי שלא זקוק לפירוש מיוחד. אני מצייר מתוך רגש פנימי, ולא על מנת להרשים את המתבונן", מעיד אפרים על אמנותו.
לאורך השנים מיעט אפרים לצייר את דיוקנו האישי ושל בנות משפחתו. "הציור היחידי שאבא צייר אותי היה פורטרט עם חתול. גם לא ביקשנו שיצייר אותנו. זכור לי מקרה בו הגעתי כנערה לתערוכה של אבא וראיתי מדבקה אדומה על אחד הציורים, שהעידה שהציור נמכר, ופרצתי בבכי מר כי רציתי את הציור. אבא ניגש לקונה התנצל ואמר לו שלא יוכל למכור את הציור. זה הציור שתלוי עד היום בביתי", מגלה אופיר.
לאורך 45 שנים, ועד שנת 2015, היה הציור חלק בלתי נפרד מחייו של אפרים סגל, עד שמחלת האלצהיימר בה לקתה פרימה אשתו ואהובת לבו הנצחית גדעה את תשוקתו לציור, ומעיין יצירתו יבש בבת אחת. את כל זמנו ומאודו הוא הקדיש כדי לתמוך בה. מדי יום היה מגיע להיות איתה במחלקה הסיעודית ושהה לצדה שעות ארוכות, עד מותה בשנת 2019.
אלא שדווקא הבדידות שכפו עליו מות רעייתו האהובה, ומיד אחר כך התפרצות הקורונה ואיתה הסגרים והבידוד, החזירו את אפרים בגיל 90 לשוב ולצייר, על אף שכוחותיו התדלדלו עם השנים. "קנינו לו מחברות והוא ממלא אותן בציורים ורישומים בעזרת טוש שחור. הרעד בידיו עזר לו באופן מפתיע, לפתח טכניקה חדשה של רישום. הוא מרבה לרשום הרבה אנשים בציוריו, ואני מפרשת זאת כפתרון אופטימי שלו לימי הבדידות שנכפו עליו", אומרת הבת, והאב חותם בחיוך ואומר: "אנחנו קוראים לרישומים האחרונים שלי 'סגנון קורונה'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו