האמן הישראלי והבינלאומי מביא לארץ את אלת הפריון והכוח הבורא

במוזיאון ישראל בירושלים נפתח בשבוע שעבר מיצב הסאונד "אלמה מאטר" (המונח הלטיני ל"אם הגדולה" המזינה והמיטיבה) של יובל אביטל, אמן ומלחין ישראלי שמצליח ברחבי העולם וב־20 השנים האחרונות חי באיטליה (אוצרת: טליה עמאר). המיצב נוצר בהשראת סבתותיו של האמן, המייצגות בעיניו את שורשי התרבות והמסורת, ואת הזיכרון המשפיע על העתיד.

זהו פסיפס מורכב ופוליפוני של מאות קולות ודימויים של נשים מבוגרות מתרבויות ומתקופות שונות, ושל צלילי הטבע. במרכז המיצב, שנוצר מחדש למוזיאון ישראל, מוצגת הצלמית מברכת רם, יצירת האמנות הפרהיסטורית הקדומה בעולם), שמייצגת אותה "אם גדולה", אלת הפריון והכוח הבורא, למרות ממדיה הזעירים.

"בתוך העבודה שלי - שעוברת הרבה מדיומים כמו ציור, פיסול, צילום, וידאו ארט ומיצבים גדולים - הדבר שחוזר על עצמו הוא ההתעסקות באדם ובטבע וגם בעניין של הסמל והארכיטיפ. ואֵם כל הארכיטיפים זו האם הגדולה", מסביר אביטל. "הרצון שלי להתעסק באם הגדולה הוא רצון להתעסק בעניין של נשיות עמוקה, והסבתות שלי היו ההתגלמות של האם הגדולה בחיי.

"את הגרסה הראשונה של 'אלמה מאטר' יצרתי ב־2015 באיטליה. רציתי לעשות יער של סבתות. סבתות שמחבקות, שרות, מספרות, נשיות עמוקה מעבר לזמן. עבור הישראלים בני דורי יש לסבתא משמעות נוספת, כגורם שקישר אותנו לא רק לשורשים רחוקים בעבר אלא גם למרחקים גיאוגרפיים. התחלתי את המיצב בהקלטה של סבתא דורית שרה, ועל השכבה הזאת בניתי את היצירה. במשך שנתיים הוספתי עוד ועוד שכבות של שירת נשים, סיפורים ואגדות שהקלטתי ברחבי הים התיכון".

האם היצירה בירושלים זהה לזו מאיטליה, או ששינית דברים?

"זו גרסה חדשה תלויית מקום, שיש בה הרבה מאוד פרטים חדשים. היצירה גדלה, ומעבר לדיאלוג עם הארכיטקטורה של המוזיאון נוספו קולות רבים, שאספתי בעזרת ארכיון הצלילים של הספרייה הלאומית - שירי חלוצות, טקסים שונים, התייחסות גם לגיאוגרפיה של המקום. יש ביצירה 110 רמקולים, וחלק גדול מהם טמונים בכדי בטון שמזמינים את המבקרים לחפש את הקולות ולהתנועע בחלל".

לא מדובר ביצירה סטנדרטית, והקהל שמגיע לתערוכה עובר חוויה של היטמעות בעולמות אחרים וטוטאליים. הוא מוזמן לשוטט, לשמוע ולראות בכל מקום ובכל רגע קולות ומראות שונים.

כשאני מבקשת מיובל לתאר בעצם מה חווים המבקרים, הוא מסביר: "זה כמו בצל, יש ביצירה הרבה שכבות. ילדים אוהבים לחפש את הקולות בין הכדים ובין הרמקולים התלויים. כל אחד יבין אותה לפי המקום שלו. יש כאלה שפתאום ישמעו קולות נדירים. זו לא יצירה שאת באה ונמצאת מולה, אלא את נמצאת בתוכה".