נתן נחלה במתנה, הסתכסך עם הבת והתחרט: מה בית המשפט קבע?

מערכת היחסים המיוחדת שבין הורים לילדים, מייצרת דינמיקה משפטית השונה מזו המתקיימת במרחב המסחרי הקלאסי. לשם כך, בין השאר, יצר המחוקק את "חוק המתנה", המעניק משמעות משפטית להעברת בעלות על נכסים ללא תמורה בין אנשים, בדגש על בני משפחה.

השאלה הנשאלת היא, מה קורה כאשר הורה העניק לאחד מילדיו מתנה, אך ברבות הימים והשנים, מערכת היחסים התערערה והתדרדרה, וההורה מעוניין לחזור בו מרצונו להעניק את המתנה?

השאלה הופכת להיות מורכבת יותר, כאשר מדובר בהענקת מקרקעין עם יפוי-כח בלתי חוזר, המעניק למקבל המתנה הרשאה בלתי חוזרת לרישום הקרקע על שמו. האם העברת הבעלות על רקע מסירה ללא תמורה יכולה לגרור התייחסות שונה לעסקאות במקרקעין?   

המקרה שנדון בו היום: אב שגר בביתו עם בת-זוגתו השניה ויחד עם שלוש בנותיו מנישואיו הראשונים, החליט להעניק במתנה לאחת מבנותיו את הנחלה הרשומה על שמו, וזאת תוך מתן אפשרות לאב להתגורר בנחלה למשך שארית חייו.

הסכם המתנה דווח לרשויות המס, והצדדים אף חתמו על יפוי-כוח בלתי חוזר, המייפה את כוחו של העו"ד שטיפל בהסכם לבצע את הפעולות הנדרשות לשם השלמת רישום הזכויות. בעקבות הסכם מתנה זה הבת נטלה משכנתא לצורך בניית ביתה בנחלה, בסמוך לבית אביה.

כשנתיים לאחר עריכת הסכם המתנה, פרץ משבר חמור ביחסי האב והבת, משבר שהגיע לאירוע של הטחת דברים קשים של הבת באביה. האב פנה לבית המשפט לענייני משפחה וביקש לבטל את הסכם המתנה. במסגרת טיעוניו, תיאר האב שכבר בסמוך לאחר החתימה על ההסכם, החלה בתו לנהוג כלפיו באופן מחפיר, תוך כדי שהיא מתנהגת כלפיו באלימות מילולית ופיזית, לרבות השלכת חפצים. מבחינה משפטית, הוא הוסיף לטעון שהליך רישום המקרקעין טרם הושלם, ולכן קיימת האפשרות של ביטול ההסכם. 

הבת הכחישה את טענות אביה בדבר התנהגותה המחפירה. לעצם הטענה על כך שהמקרקעין טרם נרשמו על שמה, טענה הבת שייפוי כח בלתי-חוזר מעיד כאלף עדים שאין כל יכולת לחזור מההסכם.

בית המשפט לענייני משפחה קבע שהסכם המתנה איננו מעיד על מתנה מוגמרת שהעבירה את הבעלות על המקרקעין, אלא רק מבטא התחייבות להעניק מתנה. סעיף 6 לחוק המתנה קובע ש"בעלות בדבר המתנה עוברת... במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו". וכך התרחש במקרה זה, תוך העברת מסמך הסכם המתנה מהאב לביתו. עם זאת, החוק מסייג כלל זה וקובע - "והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

בענייננו, בעסקת מקרקעין, סעיף 7 לחוק המקרקעין נכנס לתמונה וקובע ש"עסקה במקרקעין טעונה רישום, אך עסקה שלא נגמרה ברישום - רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה". הרי אם כן, לפנינו התחייבות של אב להעניק מתנת מקרקעין לביתו, אשר מתנה זו לא תתממש עד אשר המקרקעין  ירשמו על שמה של הבת בפנקס המקרקעין.

בית המשפט לענייני משפחה הוסיף כי פסיקות קודמות של בית משפט קבעו שיש לראות במינוי "בן ממשיך" או בהסכמי מתנה משום התחייבות לעסקה במקרקעין, עד לקבלת אישור רישום ברשות מקרקעי ישראל.

יתרה מכך, בית המשפט הסתמך על התנהגותם של הצדדים שהתייחסו להסכם המתנה כאל התחייבות לעסקת מתנה ולא מתנה שהושלמה. כמו-כן, עורך הדין שטיפל בהסכם העיד אף הוא כי סוכם בין הצדדים שרישום העברת הבעלות יעשה רק לאחר אריכות ימים ושנים של האב.

אם כן, השאלה המשפטית שעמדה לפתחו של בית המשפט היא האם בנסיבות של התחייבות להעניק מתנה, יכול האב לחזור בו.

כיבוד אב ואם – כתנאי לקיומו של הסכם מתנה מהורה לילדיו 

בית המשפט לענייני משפחה קבע שהאב אכן יכול לחזור בו מההתחייבות להעניק את המתנה, בנסיבות האמורות. אפשרות חזרה זו קיימת לא רק במקרה דנן, אלא בית המשפט הוסיף לציין שאף במקרה בו הסתיים הליך רישום המקרקעין על שם מקבל המתנה, "עדיין ניתן היה לבטל את המתנה מכוח דיני ההגינות והצדק".

סעיף 27 לחוק החוזים קובע שיתכן וחוזה יהיה תלוי בהתקיים תנאי. בהתבסס על הוראת חוק זו, בית המשפט ראה בהתנהגות הבת משום אי-עמידה ב"תנאי מכללא": "בן המקבל בחיי הוריו את משקם החקלאי, מחויב לכבדם ולהימנע מלנהוג כלפיהם באופן מחפיר. ברי לכל הצדדים לעסקת מתנה בנחלה חקלאית, כי הנחלה ניתנה לאותו בן משפחה, על מנת שזה יתמוך בהוריו לעת זיקנתם ויכבדם. אינטרס הציפייה וההסתמכות של ההורים, הוא האינטרס המשמעותי שיש לדאוג להגנתו".

לאור דברים אלו, קבע בית המשפט שנדרש אקטיביזם שיפוטי, ויש לקבוע שגם במקרה שבו מתנה הושלמה, קיים "תנאי מפסיק מכללא" בדמות חובת כיבוד אב ואם. בית המשפט התרשם באופן מובהק מעדויות שונות ששמע, שהבת התנהגה כלפי אביה "באופן מחפיר, פרובוקטיבי ומקניט על מנת להוציא את אביה משלוותו, ואף נהגה באלימות מילולית כלפי בת זוגו". בהתאם, נקבע כי הסכם המתנה בוטל כדין.

ערעור לבית המשפט המחוזי

הבת ערערה על הכרעת בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי בנצרת. היא טענה שנוסח לשון המתנה היה בלשון הווה, ולא היתה דחייה מוסכמת של העברת הבעלות לאחר אריכות ימים ושנים של אביה. מעבר לכך, טענה הבת שנטלה משכנתא לצורך בניית ביתה בנחלה, וכי משמעותו המשפטית של  יפוי הכח הבלתי-חוזר, הינה כמשמעותו הלשונית, קרי הענקה "בלתי-חוזרת".

הבת הוסיפה לטעון שהכרעת בית המשפט לענייני משפחה "פוגעת אנושות באינטרס ההסתמכות של המערערת, אשר נטלה משכנתא וממשיכה לפרוע את תשלומיה, שעה שהנכס אינו עוד בבעלותה".

האב מצידו, חזר וטען שהתנהגותה המחפירה של ביתו לא עומדת בציפיות ה"תנאי מכללא" ומהווה עילה לביטול המתנה.

בית המשפט המחוזי לא שינה מהכרעת בית המשפט לענייני משפחה. השופטים קבעו כי לא היה ספק לעניין הקביעה העובדתית של בית המשפט לענייני משפחה בעניין התנהגותה המחפירה של הבת, וכי התנהגות זו לא עולה בקנה אחד עם התחייבותה של הבת לאפשר לאב להתגורר בנחלה עד אריכות ימים ושנים שלו, כפי שסוכם בהסכם המתנה. נקודה זו מתחדדת לאור רצונו הכנה של האב לסייע לביתו ולמצוא לה קורת גג. לראיה, מתנה זו ניתנה בד בבד עם רישום המשכנתא דווקא על שם האב, נקודה אותה לא ציינה הבת בפני בית המשפט לענייני משפחה. 

בפני בית המשפט המחוזי בנצרת הוגש ערעור כנגד החלטת

אין לראות באמור לעיל ייעוץ משפטי, ויש לפנות לקבלת חוות דעת משפטית בכל סוגיה קונקרטית. בשיתוף משרד עורכי דין גדעון פישר ושות'. עו"ד רם תורן הוא שותף בכיר במשרד ומנהל המחלקה המסחרית.