חובות של יותר ממיליון שקלים – וצו מילואים ביד: "אני קורס"

ליאור (לאוניד) מושייב בן ה-39, נשוי ואבא לשני ילדים, משרת במילואים בגדודי הנדסה תחת גולני 51. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" הוא מספר שלקח חלק בשלושה סבבי לחימה, שירת למעלה מ-200 ימים במילואים ("לא עשיתי את כל הימים כי המצב היה ממש קשה, אז שיחררו אותי"), ובימים אלה הוא נמצא בבית – עם צו מילואים נוסף ביד.

"אנחנו בלחימה מתמדת החל מ-7.10 ללא הפסקה, מנוחה או רוגע – פעם על גבולות המדינה, פעם על הפרנסה ועל האוכל לילדים שלנו, ופעם על בירוקרטיה אטומה ולא הגיונית. כל אחד מהם מתיש יותר מהשני", ליאור מספר כעת ל"ישראל היום".

במקביל לשירות המילואים, ליאור מספר שהוא מנהל עסק משפחתי יחד עם אימו ועם אחיו סרג׳י, גם הוא לוחם בגולני. שני האחים גויסו במקביל באותה שבת שחורה בשנה שעברה, כאשר ליאור נותב לעזה – וסרג'י לגבול הצפון.

"היינו מנותקים מהעסק תקופה. אימא שלי והחברים ניסו לנהל אותו – ללא הצלחה. אימא שלי שלוש פעמים הגיעה לטיפול נמרץ, עם שני אירועי מוח, ופעם אחת עם איבוד ראייה עקב לחץ דם. הסופר-מרקט שניהלנו קרס ברגע שחזרנו מהסבב הראשון ונאלצנו לסגור", ליאור מספר בכאב.

"רכשנו שני בתי הארחה בעזרת הלוואה, שהיו סגורים בזמן שהיינו בלחימה ולא קיבלנו פיצוי כלל כי העסק נפתח רק השנה"

אחרי הסבב הראשון ליאור ומשפחתו התחילו לבנות עסק חדש, דרך חוזה שנחתם לפני המלחמה. "העסק נקרא 'מדיקל ספא סנטר' והוא נמצא בעיר העתיקה בבאר שבע, בחודש מאי פתחנו את המתחם לעבודה, אבל הסופר מרקט יצר לנו חובות של מאות אלפי שקלים – אז לקחנו הלוואות, משכנו פנסיות ופיצויים, שמנו משכנתא על הבית של ההורים – ונוצרו לנו חובות והתחייבויות של למעלה מ-1.4 מיליון שקלים", ליאור אומר.

"אני בלי פנסיה, שמנו משכנתא על הבית של ההורים, והמזל שלנו שעוד יש לנו משפחה. יש אנשים שאין להם אף אחד, הם לבד לגמרי, וכל מפעל החיים שלהם קורס – זה אבסורד

"נכון לרגע זה אני לא מקבל משכורת בכלל, מאז שהתפטרתי מהחברה שבה עבדתי בפברואר 2024 כדי למשוך פיצויים ופנסיה", ליאור אומר. "חברת הפרסום שלנו, 'מיקה', עוזרת לנו בהתנדבות, ופתחו לנו בינתיים הדסטארט במטרה לצמצם את החובות, ולתת לנו אופציה להמשיך עוד קצת, עד שבית העסק החדש יתאושש ויתחיל להכניס כסף".

באיזה שלב החלטת שיש צורך במחאה?

ליאור, שהגיע לכנסת בעבר כדי לדבר על הנושא, ובשבוע האחרון החליט שהגיע הזמן לצאת עם שלט ולדרוש סיוע מהמדינה – אומר: "המחאה נולדה מתוך תסכול, ברגע שהבנתי ששום דבר לא הולך להשתנות. חשבתי שאולי הפרצוף שלי יצליח לייצר איזשהו שינוי", הוא אומר. "אני כבר שנה מקבל הודעות ממילואימניקים על כמה שהמצב שלהם נורא, ואין לי מה לעשות עם זה. אנחנו שקופים ולא מעניינים אף אחד. מצד שני, למילואימניקים, בעיקר לקרביים, הרבה פעמים לא נעים לפנות לעזרה. אנשים חוששים להצטייר כמסכנים".

מה המטרה שלך?

"אני מקווה שנצליח להביא אנשים לדבר על הבעיות שלהם. יש אנשים שאפילו לא יודעים שיש פיצוי או לא יודעים איך להגיש בקשה לפיצוי. אני למשל קיבלתי מרואה חשבון שלוש פעמים תשובה שלא מגיע לי פיצוי, ולכן לא הגשתי. רק אחרי שהופעתי בכנסת, פתאום רואה חשבון בשם גינדי פנה אליי והיה מוכן לעזור לי בהתנדבות להוציא פיצויים. יש מלא מקרים שבהם אנשים אפילו לא מגישים בקשה, כי הם חושבים שנפלו בין הכיסאות".

"אני בלי פנסיה, שמנו משכנתא על הבית של ההורים, והמזל שלנו שעוד יש לנו משפחה. יש אנשים שאין להם אף אחד, הם לבד לגמרי, וכל מפעל החיים שלהם קורס – זה אבסורד. אנשים שמגיעים לארץ אחרי שלבי לחימה, עוד לא הספיקו לעכל בכלל את מה שהם חוו – אז למה המדינה מחכה, שאנשים יתחילו לקפוץ מגגות?"

ליאור מספר שלפעמים הוא מוצא את עצמו יושב באוטו לפני שחוזר הביתה, ובמשך שעות מנסה לשכנע אנשים שפונים אליו שהולך להיות בסדר. "זאת המציאות, אבל אני בעצמי לא יודע מה יהיה. יש ביורוקרטיה מטורפת וביזיונית, אנשים מתייאשים. זאת שיטת מצליח על חשבון מילואימניקים עצמאיים, ואני רוצה שנפסיק לרדוף אחרי מה שמגיע לנו".

ליאור גם מביע חשש מהתגייסות מילואימניקים בעתיד. "הם יראו מה קורה איתנו, ויחשבו. אנחנו בינתיים ממשיכים ללכת, אבל מתישהו גם אנחנו נישבר", הוא מבהיר. "אנשים יתחילו לפגוע בעצמם, זה רק עניין של זמן. אנשים גם ככה טראומתיים, והיום גם כשאני יוצא מאזורי לחימה, אני מרגיש שאני נלחם גם פה. זה מצב הישרדותי".

"העסק שלי קורס"

כבר פעמיים שליאור יצא להפגין עם שלט שעל גביו כתב כי העסק שלו קורס. "זה היה בצומת עזריאלי, אבל עכשיו לאנשים כבר פחות מסתדר להגיע, כי הם חייבים לעבוד במהלך היום", הוא אומר, "אז אני מנסה לפנות זמן כדי שנעשה משהו שיאפשר לעוד אנשים להגיע".

"הנשים והילדים שלנו לא ראו אותנו ברוב המוחלט של השנה, וכשחזרנו לא באמת חזרנו, כי נאלצנו לרוץ ולנסות להציל את העסקים שלנו. זה מייצר מציאות של משפחות שמאוד קשה להן להשתקם"

ליאור מסביר כי בשורה התחתונה, המטרה שלהם היא שמילואימניקים ומשרתי הצבא בכללותם לא יאלצו לעבור את כל הבירוקרטיה ("מדורי הגיהינום") על מנת שיזכו לקבל את מה שמגיע להם. "צריך להתייחס לכל מקרה לגופו, במיוחד כשזה נוגע לעצמאיים".

"עד עכשיו שרתתי 237 יום ויש לי צו נוסף ביד לאפריל השנה", אומר גם גרשון שפייכלר בן ה-39, נשוי + 3. "אני משרת בגדחה"ן גולני גדוד 7086 של חייל ההנדסה, ובמקביל מנהל את העסק 'אלבור רהיטים', שבו אני עוסק בעיצוב ובהתאמה של רהיטים, ומוכר את כל סוגי הריהוט בהזמנה אישית", הוא מוסיף.

איך המילואים השפיעו על העסק?

"7 באוקטובר תפס אותי בזמן שהייתי לבד בעסק, ללא עובדים, ולכן ברוב המוחלט של תקופת הלחימה – העסק היה סגור", גרשון מודה. "המשפחה ניסתה לעזור ולפתוח מידי פעם, בעיקר כדי לתת מענה ללקוחות שהזמינו לפני המלחמה, ולתפעל את ההזמנות שלהם. אבל לאחר החזרה היה מאוד קשה להשתקם".

גרשון אומר שכמו אנשי מילואים רבים אחרים, גם הוא נדרש לחזור מיד לעבודה, כדי לנסות ולהציל את העסקים שנותרו. "הבירוקרטיה בהגשת המסמכים כדי לקבל סיוע, הייתה קשה", הוא אומר. "מאז נכנסתי מיד לעבודה וכמעט לא יצאתי מהעסק, והרשויות לא גילו הבנה. העירייה גבתה ארנונה על כל חודשי הלחימה, למרות שהעסק היה סגור ברוב המוחלט של הזמן. התשובה לפניה ששלחתי בנושא, הייתה שזה באחריות המדינה – אבל שמעתי שחלק מהעיריות כן גילו הבנה, ובאו לקראת העסקים".

גרשון מוצא סיבה לאופטימיות למרות האתגר והקושי, ומספר כי דווקא הלקוחות היו אלה שהפתיעו אותו. "למזלי נוכחתי לגלות שהיו לקוחות שהמתינו לי, ואנשים טובים במחלקות רווחה שעובדים איתי בשיתוף פעולה – עשו מאמצים גדולים כדי לעזור. בזכות זה שרדתי ואפילו יכולתי לחזור לסבבים נוספים בהמשך השנה", הוא מסביר. "אבל אני יודע שהרבה מילואימניקים לא הצליחו לשרוד, והרבה עדיין מנסים".

"המציאות של מילואימניק בעל עסק היא מאוד מורכבת, וזה מייצר פגיעה קשה ומתמשכת במשפחות שלנו", גרשון מבהיר. "הנשים והילדים שלנו לא ראו אותנו ברוב המוחלט של השנה, וכשחזרנו לא באמת חזרנו, כי נאלצנו לרוץ ולנסות להציל את העסקים שלנו. זה מייצר מציאות של משפחות שמאוד קשה להן להשתקם. המשפחה שלי משלמת על זה מחיר כבד".

מלחמת התשה בירוקרטית

"שירתתי 444 ימים ברצף מתחילת המלחמה, ועד לפני פחות מחודש, ואני חוזר בעזרת השם", אומר מתן חלבי בן ה-27 מבאר שבע, שמשרת ב⁠סיירת נחל ובמקביל מחזיק עסק בשם "⁠בומבינו בר" – בר ובית קפה חדש בעיר העתיקה בבאר שבע. "⁠העסק היה צריך להיפתח ב-10.10.23 אחרי שיפוץ מסיבי והמון הוצאות, אבל ב-7.10 הוקפצתי למילואים, ומאז שרתתי ברצף מעל לשנה. העסק היה סגור, בזמן שאני משלם את כל התשלומים השוטפים".

"פניתי לקרן הסיוע כמה פעמים, ואחרי מלחמת התשה בירוקרטית, הצלחתי לקבל בערך 30% מסך ההפסדים על העסק בגלל המילואים, וגם מתוכם לקחו לי 25% מס. ⁠לפני פחות מחודש שוחררתי לתקופה קצרה וסיימתי פינישים, גייסתי מחדש צוות עובדים, וביום חמישי האחרון פתחתי לתחילת הרצה את המקום, באיחור של שנה".

אם היית יכול לפנות לקהל הרחב ולהעביר לו מסר – מה היית אומר?

"חשוב להבין שעם ההתנהלות הנוכחית, עבור מילואימניק לוחם שהוא גם עצמאי, הרבה יותר קשה לשרוד ולהחזיק את העסק שלו. כי בזמן שאתה צריך להיות הכי בראש שקט, על מנת שתוכל להילחם בחזית ולשמור על החיים שלך ושל אחרים – אין שקט נפשי, כי החיים הפרטיים שלך נשרפים מאחוריך", הוא אומר.

"עסק של עשרים שנה שהתאדה – אני עובד בתחושה שחזרתי למעלה מעשור אחורנית"

ש' בן ה-47 מהצפון, נשוי + 3, ⁠משרת בחיל האוויר כבר למעלה מ-300 ימי מילואים בצו 8 וחושש להזדהות. במקביל, הוא עובד כ⁠נגר עצמאי, ומעסיק עובד מתחילת הלחימה. "בחודשים הראשונים קיבלתי השלמה לברוטו, ולאחר מכן כבר לא, כי לא הייתי זכאי", הוא מסביר כעת. "בחודשים ספטמבר ואוקטובר שוב קיבלתי, אבל יחד עם המענק האחרון – קיבלתי גם בקשת תשלום מרשות המיסים ומביטוח לאומי, שעולים פי שניים מהמענק האחרון".

ש' מסביר כי ⁠בכל תקופת המילואים הוא היה מנותק קשר מבחינת העסק שלו. הטלפון היה במצב טיסה והוא כלל לא היה זמין. "⁠כיום העסק רחוק מנפח הפעילות שהיה לו. מדובר בעסק של עשרים שנה שהתאדה – אני עובד בתחושה שחזרתי למעלה מעשור אחורנית", הוא אומר ופונה למנהיגים: "שמדינת ישראל תבצע את הדברים שהיא דורשת ממני. אם הייתי מועסק בשנה האחרונה על ידיה, אז אני מצפה ממנה להפריש לי פנסיה וקרן השתלמות".

אבל שני דברים אלו כמובן לא קרו – ההפך הוא הנכון. שי מספר שבתחילת שנת 2024, התשלום שקיבל עבור כל יום מילואים, פחת במאות שקלים. "לדברי רואה החשבון שלי, זה יתוקן ככל הנראה בעתיד ואולי אזכה לפיצוי, אבל מדובר בעשרות אלפי שקלים שעדיין לא שולמו לי. במהלך השנה הזו נדרשתי לפתוח פעמיים כספי חסכונות שלי כדי שלא להיכנס לגרעון. הפיצוי מסתיים ביום השחרור ממילואים, אבל אני כבר למעלה מחודש 'בחוץ' והעסק לא מתרומם".

ללא שום הגנות

"זה מרגיש שאני לבד מול כל העולם", ש' משתף לבסוף, "והאמת, שאין לי כוח לכל הבירוקרטיה של ההגשות, הן מסורבלות ומתישות – ייתכן שזה נעשה כך בכוונה תחילה". מה לדעתך התפספס בדרך? "אנשים חייבים להבין שאוכלוסיות העצמאיים זו אוכלוסייה ללא שום 'הגנות' כלכליות, וההרגשה היא לא טובה", הוא מסביר. "ובנוסף, גם אין לי רצון לפרסם תמונות – בגלל חשש לשימוש בהן 'לצייד' שלי כחייל מילואים כשאהיה בחו"ל".