השוק הדו-גלגלי בישראל אמור לפרוח. עם כבישים עמוסי עבודות ופקקים. רכבת קלה שמבוששת ומזג אוויר אידיאלי, שוק הדו”ג כאן צריך לצמוח בעשרות אחוזים. אבל החסמים השונים, אם זו דעת קהל או מחירי הביטוח, תוקעים אותו במצב דומה כבר הרבה שנים. קצת עולה, קצת יורד, לא רושם שינוי משמעותי.
על הפתרון, לתת מענה בטוח ומרגיע יותר למי שמבקש לנוע בחופשיות, חשבו בפיאג’ו. ה-MP3 עשה בדיוק את זה – להיות קטנוע יעיל ושימושי, עם תוספת ביטחון ובטיחות שמעניק עוד גלגל מלפנים. יש מקומות באירופה (צרפת לדוגמה) בהן הפתרון הזה תפס. אין פינת רחוב בה לא תראה תלת-גלגלי כזה וזה אכן אחד השווקים המשמעותיים לסגמנט הזה.
כאן השוק הזה מתפתח בצורה איטית יותר, נח בחלקו הגדול על שוק מוסדי ועושה רושם שלא תמיד מצליח למשוך את הלקוח הפרטי. מעבר לים התקנות מעודדות את השימוש בכלים כאלו, כאן עדיין לא. כך או כך, לפיאג’ו יש תחרות כעת, משמעותית מבעבר ולכן לקחנו אותו ואת הנציגים מבית ימאהה ופיג’ו למבחן השוואתי.
עניין של גישה
הכלי החדש והמסקרן ביותר כאן הוא הימאהה טריסיטי 300. ימאהה נמצאת בתנופה כללית, מציגה להיט אחר להיט דו-גלגלי. כשהיא מחליטה להציג כלי חדש, היא יודעת בדיוק לאן לכוון, ובד”כ פוגעת. הטריסיטי מגיע אחרי דרך לא פשוטה שעברה החברה בתחום התלת-גלגליים. הטריסיטי הקטן והנייקן הגדול, לא רשמו הצלחה, ועכשיו עם הטריסיטי ,300 ימאהה מכוונת בדיוק ללב הקטגוריה הזו.
ובלב הקטגוריה הזו, נמצא מי שהמציא אותה. פיאג’ו MP3 נמצא בשוק מאז 2006. במשך שנים רבות, הוא היה הקטגוריה הזו. עם נפחים שנעו (ונעים) מ-125 סמ”ק ועד 500 סמ”ק, הוא ידע לתת מענה לכל מי שרצה לנוע בצורה יעילה ובטוחה. כמובן שהוא גם חולש על הקטגוריה הזו בצורה די ברורה כאן ומעבר לים. בשנה שעברה נחת כאן הדור החדש של ה-MP3 ששופר בכל אספקט.
ואם הזכרנו את צרפת וחיבתה לתלתנועים הללו, אז יש גם נציגות של פיג’ו, כמובן. צירפנו אותו למבחן למרות שדגם חדש כבר הוצג מעבר לים ועתיד לנחות כאן בתחילת 2021. הוא כאן בכדי לראות האם בכלל שלושה כלים שמכוונים למקום כל-כך דומה, יכולים בכלל להיות שונים.
אז נתחיל מהסוף – כן, הם שונים מאוד. המטרה דומה, אבל הביצוע והתחושות של כל אחד מאלו שונה לגמרי. לכל אחד מהם יש יתרונות ברורים מצד אחד וניחוח שונה מהצד השני. בתום המבחן, התרשמנו מאוד, אהבנו מאוד אלמנט מסויים כאן, ותהינו על הביצוע החסר שם, וגם נותרנו עם מנצח ברור אחד. בואו נצא לדרך.
היכרות ראשונית
כבר במבט ראשון כל אחד מהכלים האלו תופס פינה משלו. ה-MP3 הוא המוכר ביותר כאן, עם העיצוב האלגנטי שלו, שקיבל עוד כמה נגיעות מודרניות בגלגול האחרון. הטריסיטי זוקף את חלקו הקדמי גבוה יותר משני האחרים, משדר מראה טכני יותר. הפיג’ו הוא בקלות האלגנטי ביותר, ארוך, נמוך עם עיצוב ששואל אלמנטים מהמכוניות המוכרות של היצרנית. כל הכלים הללו מאובזרים היטב וכל אחד מהם מציע משהו ייחודי משלו. לפיג’ו יש משקף קדמי מתכוונן, לו ולימאהה יש אפשרות תפעול ללא מפתח, לפיאג’ו יש תא קדמי חכם לסלולרי עם חיבור USB. ולכל אחד מהם חסר משהו שיש אצל האחרים. לימאהה אין תא מלפנים וגם לא וו תלייה אבל תאורת ה-LED מלאה לעומת חלקית בשאר הכלים. לפיג’ו אין שקעי טעינה כלל. לפיאג’ו יש מפתח רגיל ולא חכם כמו אצל שני האחרים. הבדלים קלים.
גם תאי המטען (הנפתחים חשמלית בכל השלושה) מציעים הרבה מרווח אבל באופן שונה. לפיאג’ו ולימאהה תאי מטען גדולים, אבל זה של ה- MP3עמוק וגדול יותר. הפיג’ו מציע תא מטען ארוך, עם חלק אחורי שנפתח גם כן, אבל הוא רדוד למדי. לוחות השעונים של השלושה מעוצבים בצורה שונה מאוד אבל נותנים את אותו המידע. בפיג’ו לוח שעונים יפיפייה, עם שני צגים אנלוגים וצד מידע דיגיטלי נאה במרכב. לפיאג’ו סידור דומה והטריסיטי מציג את המידע שלו על צג מלבני עדכני.
עדיין לפני יציאה לדרך שולף הפיג’ו הפתעה, רצפה שטוחה לחלוטין. וזה יתרון משמעותי כאן. לא בגלל יכולת העמסת ארזים כזו או אחרת, לא צריך להגזים. פשוט הרבה יותר קל לעלות ולרדת ממנו. לפיאג’ו ולימאהה הגבוהים יותר ועם הגבנון לאורך הרצפה שלהם, קשה יותר לטפס. מהבחינה הזו, הטריסיטי הכי פחות נוח מהשלושה. זה הזמן לצאת לדרך ולבדוק איך השלושה מתנהגים ומרגישים בעיר ומחוצה לה.
מה שדומה
יחידות ההנעה של כל השלושה שונות למדי. שלושתם משתמשים במנועים בעלי ציל’ בודד כמובן אבל כל אחד מהם משתמש בנפח שונה. הימאהה מקבל את המנוע של ה-XMAX300 שכאן צריך לסחוב יותר מאסה. עם נתון משקל של 239 ק”ג הטריסיטי מעמיס יותר על המנוע הזה. הפיאג’ו מצויד במנוע בנפח 350 סמ”ק. הוא כבד יותר (256 ק”ג) אבל גם חזק יותר. הכי כבד והכי חזק הוא הפיג’ו, עם מנוע בנפח 400 סמ”ק ו-265 ק”ג על המאזניים הוא מציג את המספרים הכי גבוהים כאן. בזכות המנוע החזק ולמרות נתון המשקל, הוא מציג יחס הספק/משקל עדיף על הפיאג’ו ולשניהם נתונים טובים יותר מהימאהה שצריך לסחוב הכי הרבה ק”ג לכל כ”ס.
הדיון התיאורטי סביב דף הנתונים נשכח במהרה שמסובבים את ידית המצערת. לשלושת הכלים ביצועים טובים ודומים למדי. הפיג’ו מרגיש חזק והוא היחיד כאן שיכול לאתגר באמת את בקרת האחיזה (שמצויה בשלושת הכלים). עם הטייה מכובדת על אספלט עירוני חלקלק הכוח שיש כאן בהחלט מאתגר את אחיזת הצמיג האחורי (והבקרה מטפלת בזה בקלות). הוא מרגיש חזק יותר לאורך קשת הסל”ד משני האחרים. הוא גם רועש וגס יותר מהם.
הימאהה מרגיש נמרץ למדי, כיול חכם של הואריאטור נותן כאן תגובות טובות והמנוע מטפס בחופשיות לסל”ד הגבוה. המנוע מרגיש הכי רזה כאן, אבל יחידת ההנעה היעילה נותנת ביצועים טובים. המנוע חלק יותר מזה שבפיג’ו והתחושה טובה. מבחינת הכוח ה-MP3 ממוקם באמצע. הוא חזק יותר מהימאהה וחלש יותר מהפיג’ו. הוא באופן בולט חלק ונעים יותר משני המתחרים ומייצר ביצועים זמינים וטובים. כיול מערכת ההעברה משובח, לא פחות וזה מייצר תגובות מיידיות וחלקות בכל מצב.
על שעון העצר הציגו השלושה יכולת דומה למדי. הימאהה מהיר בקצת משני האחרים עד ל-50 קמ”ש. בתאוצות בין 50 ל-80 קמ”ש היתרון הקל עובר לפיג’ו כששני האחרים מקבילים מעט מאחוריו.. בתאוצת ביניים בין 80 ל-120 קמ”ש הפיאג’ו פותח פער קטן על הטריסיטי ומשמעותי יותר מול הפיג’ו. מכאן הוא ממשיך להאיץ בצורה מרשימה ורושם גם את המהירות המרבית הגבוהה ביותר (151 קמ”ש) כשאחריו הפיג’ו (147 קמ”ש) ואחרון הטריסיטי (143 קמ”ש). מבחינת ביצועים אבסולוטיים, למרות ההבדלים, התוצאה דומה למדי אם כן.
עם הק”מ וההחלפות בין השלושה מתגלים עוד הבדלים, קלים, אבל קיימים. המושב של הטריסיטי מרגיש גבוה למדי, הוא גם מרגיש שטוח וקשה. הוא נוח כשלעצמו אבל פחות מאלו של השניים האחרים. הטריסיטי גם מרגיש שונה, עם חזית וכידון גבוהים מאוד, כאלו שעומדים ממש בין הרוכב לבין הדרך. אנחנו לא אהבנו את ההרגשה הזו. זה מייצר אשליה של גודל מלפנים וחוסר שליטה ודיוק. בעיקר בתוך תנועה צפופה. מיגון הרוח כאן עושה עבודה טובה מאוד.
גם ה-MP3 נהנה ממיגון רוח טוב אבל הוא מוסיף בנסיעה כמה יתרונות ברורים. המושב שלו מרגיש קצת נמוך יותר, יותר קל להגיע עם הרגליים לרצפה גם בזכות מבנה המושב. האוכף כשלעצמו נוח מאוד, הכי נוח מהשלושה ותנוחת הרכיבה כאן הרגישה לנו כטיבעית והנכונה ביותר. הוא מרגיש כמו קטנוע גדול רגיל, לא מאלץ אותך להבין שיש גלגל נוסף מלפנים. החזית נמצאת בגובה נורמלי והיחס בין גובה המושב לכידון ולמיקום הרגליים מייצר את המקום הכי ניטראלי ושולט כאן. גם למורכב ה-MP3 מציע את המושב הטוב ביותר עם משענת גב נוחה ויעילה.
הפיג’ו מציעה מושב נמוך יותר משני האחרים, ומציע נוחות טובה כשלעצמו. גם הכידון ממוקם נמוך יחסית והתוצאה היא תנוחת ישיבה דומה לשל הפיאג’ו גם אם לא ממש טיבעית כמוה. את היתרון הגדול הוא רושם עם מיגון רוח עדיף, לפיג’ו יש מיגון רוח מתכוונן ובמצבו הגבוה הוא מבודד לחלוטין את הרוכב באופן ששני האחרים לא יכולים להציע.
מה ששונה
ההבדלים העיקריים והמשמעותיים ביותר בין שלושת הכלים מתגלים בהמשך הדרך. והם מתגלים במקום שהוא בגדול זכות קיומם – תחושת הביטחון שהם מייצרים. כל אחד מהם נותן יותר שקט נפשי מקטנוע רגיל עם תוספת האחיזה מקדימה. אבל כאן פחות או יותר נגמר הדמיון. הפטנט שרשמה פיאג’יו על המנגנון של שני הגלגלים מלפנים, חייבה את ימאהה ופיג’ו להמציא פתרונות יצירתיים משל עצמם. וזה מעניין מאוד לגלות, איך מתפקד כל אחד מאלו.
הפיג’ו מטרופוליס 400 מראה כאן את גילו. דגם חדש הוצג באירופה וכאמור צריך להגיע לארץ בקרוב. הדור הנוכחי הציג יכולת טובה בסה”כ אבל יש כמה נקודות שדורשות שיפור. ההיגוי קל מדי בכל מהירות ולא מצליח לייצר הרגשה טובה משני הגלגלים הקדמיים. החיבור מרגיש אלסטי, בייחוד במצבים של נעילה מלאה בין מכוניות בפקק לדוגמה. הגלגלים הקדמיים של המטרופוליס לא מצליחים להתמודד עם פני כביש לא שווים ומעבירים רעד לידי הרוכב.
מנגנון הנעילה עובד מצויד ונועל את החלק הקדמי לחלוטין וגם בלם היד החשמלי נוח מאוד לשימוש. גם עבודת המתלים של הפיג’ו דורשת עבודה, הוא נעים רוב הזמן אבל על כביש משובש לא מצליח לספוג היטב את התוואי. במהירות גבוהה יש תחושה של חוסר ריסון. יחד עם התחושות המעורפלות מהגלגלים הקדמיים מקבלים כאן חבילה דינאמית לא מבריקה. הבלמים מצויינים בכל הקשור לעוצמת הבלימה אך תפעולי המנופים עצי.
הטריסיטי עושה עבודה טובה יותר בכל הקשור לצד הדינאמי. אבל אינו חף מטעויות. המנגנון של ימאהה, הכולל לא פחות מארבעה בולמים מלפנים, מציג סה”כ יכולת נאה. אם המטרה היא תוספת בטיחות לעומת קטנוע מהשורה הוא לגמרי עושה את זה. ההיגוי כאן מרגיש קל מאוד, הכוונה היא לא לזריזות, אלא לתחושה קלה מדי בכידון. זה לא נוסח ביטחון, בטח שלא במהירות גבוהה. המתלים מכויילים לצד הרך יותר ובזמן שזה מייצר נוחות טובה במהירות נמוכה, זה מוסיף ערפול בהטיות בכביש המהיר.
חלק מהיתרונות של תלתנוע זה החופש מלהוריד רגליים בזמן עצירה. מגיעים לרמזור, לוחצים על מתג שנועל את פעולת המתלה הקדמי וזהו. הקטנוע עומד בכוחות עצמו. זה נוח, קל להתרגל לזה וזה אפילו קצת ממכר. בטריסיטי, מנגנון הנעילה עוצר את פעולת הנטייה אבל לא את בולמי הזעזועים. כך שהוא נעמד בצורה לא ישרה תמיד, ונע על המתלים. גם בזמן חנייה, במקום שבו שני האחרים עומדים יציבים ובטוחים עם הנעילה של המנגנון מלפנים ובלם חנייה, בטריסיטי התחושה לא יציבה כל-כך.
הרגשנו בטוחים יותר לשים אותו על המעמד האמצעי בכל חנייה. עם כלים ששוקלים רבע טון, לא תמיד קל להניף אותם על הג’ק, על קרקע לא ישרה או בירידה. חבל. הבלמים גם כאן מראים יכולת משובחת והמנופים מרגישים לינאריים מאשר במטרופוליס כשהטענה היחידה הופנתה לפעולה חסרת התחושה של המנופים.
וזה משאיר אותנו עם ה-MP3. בהיבט הדינאמי, אופן התפקוד של הפיאג’ו מרגיש שונה לחלוטין משל המתחרים. המתלה הקדמי שלו, מציב רף גבוה למדי. הפתרון של ימאהה עם זרועות האקרמן או של פיג’ו עם עצמות העצה הכפולות פשוט לא משדרים ומתנהגים כמו המנגנון של פיאג’ו. ההיגוי שלו כבד משל האחרים והוא מרגיש טבעי ומדויק מאוד. לא משנה אם מדובר בנעילה נגדית במהירות הליכה בין טורי מכוניות, או הטייה במהירות גבוהה על כביש משובש. שני הגלגלים הקדמיים של הפיאג’יו מייצרים יציבות אדירה ומשדרים טונות של בטחון. המנגנון הקדמי של פיאג’ו מראה שוב ושוב, שלא מטריד אותו מצב הכביש ומצליח להפריד את פעולתו של כל גלגל מלפנים. באופן ששני האחרים לא משתווים לו.
אם מוסיפים על זה את המיתלים הכי מוצלחים כאן, עם שילוב מעולה בין ספיגה לריסון, מקבלים כלי שלא מתרגש בשום תנאי רכיבה. זו לא רק היציבות, אלא תחושת הביטחון המופגן שהוא משדר לרוכב. יחד עם בלמים יעילים ומנופים לינארים ומדוייקים מתקבלת חבילה שלמה ומרשימה.
משלוש יוצא אחד
בסופו של יום הפיג’ו הפתיע אותנו מאוד. מדובר בכלי שנמצא בסוף חייו, הניצב ראש בראש מול קטנוע חדש לחלוטין (טריסיטי) ודור חדש וטרי יחסית של הקטנוע הכי מצליח בסגמנט (MP3). למרות זאת, הפיג’ו שולף כמה קלפים חזקים. יש בו סטייל ומחשבה שאין בשני האחרים, משהו בלתי מוגדר שרק הצרפתים יודעים למהול לתוך התערובת הזו. יש לו גם יתרונות ברורים כמו מיגון הרוח או הרצפה השטוחה. הדור החדש, עם עיצוב מרהיב ויחידת הנעה עדכנית, ייתן פייט קשה לשני האחרים. בתנאי שהתמחור הגבוה הנוכחי, ישתנה כמעה.
בימאהה עשו עבודה מצוינת עם כניסה מרשימה לתוך הסגמנט. הטריסיטי מציע ביצועים דומים לשני האחרים, מתפקד היטב סה”כ ומציע עיצוב שונה וחריג בנוף. אפשר בהחלט להגיד שאחרי הטריסיטי הקודם והנייקן, ימאהה כיוונו לשוק הקיים ולא ניסו להמציא אותו מחדש. התוצאה מרשימה למדי.
אבל זה לא מספיק. לא מול ה-MP3. כל ק”מ שעבר הראה לנו שהפיאג’ו עושה את העבודה כאן בצורה הטובה ביותר. הוא לא נכשל בשום פרמטר ומראה עליונות ברורה בנושא הדינאמי. התלונה האמיתית היחידה שהיתה לנו כלפיו זה על המחסור במפתח חכם, כמו שיש בשני האחרים.
בכל פרמטר נבדק – המתלים, מנגנון ההיגוי, איכות החיים במושב, הביצועים – ה-MP3 מראה יכולת גבוהה מאוד. הוא יודע להרגיש כמו קטנוע גדול ויעיל מצד אחד ולספק את הביטחון הדרוש הנוסף מצד שני, וכל זה בצורה טבעית, עגולה ושלמה. לכל אורך המבחן המשיך להציג את היכולת המאוזנת והבשלה שלו, צובר נקודה אחר נקודה ופותח פער משמעותי בפרק הדינאמי. וכך בסוף היום, ההכרעה חד משמעית, הפיאג’יו MP3 הוא קטנוע שלושת הגלגלים הכי טוב בשכונה. עדיין.
פיאג’יו MP3 350: 330 סמ”ק, 30.6 כ”ס, 3.3 קג”מ, 19.8 ק”מ/ל’ (מבחן), 256 ק”ג, 42,795 שקלים
ימאהה טריסיטי 300: 292 סמ”ק, 28 כ”ס, 2.95 קג”מ, 20.7 ק”מ/ל’ (מבחן), 239 ק”ג, 41,985 שקלים
פיג’ו מטרופוליס 400: 399 סמ”ק, 35.6 כ”ס, 3.9 קג”מ, 19.3 ק”מ/ל’ (מבחן), 240 קמ”ש, 42,903 שקלים
תודה לא.ש על עזרתו לקיום המבחן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
