אמריקה החדשה, גירסת אובאמה

בנאום שנשא ביום חמישי שעבר בוושינגטון, שירטט נשיא ארה"ב ברק אובאמה את המסגרת שבה הוא מבקש לפעול במהלך המנדט השני שקיבל מהעם האמריקני. המסר ברור: אין מלחמות נצח. אובאמה ציטט את ג'יימס מדיסון, נשיאה הרביעי של ארה"ב ("אף אומה לא יכולה לשמר את חירותה כשהיא מנהלת מלחמת נצח"), כדי לחזק את הטענה שלו כי המלחמה בטרור הגיעה לקיצה, לפחות במתכונת שאנחנו מכירים מאז פיגועי התאומים. 

"ההיסטוריה היא זאת שאומרת לנו את הדברים, הדמוקרטיה אף מחייבת זאת", הצהיר אובאמה. הנשיא אף בחר לחזק את דבריו כשהביא לדוגמה את הפיגוע במרתון של בוסטון לפני כחודש וחצי. הטרור מבחינתו הוא כבר לא באפגניסטן או בעיראק. הטרור הוא בבית, ולכן המלחמה צריכה להיות שונה.

אובאמה לא לגמרי טועה. הטרור הג'יהאדיסטי חוצה גבולות והיום הוא כבר "מייד אין מערב" (בריטניה, צרפת ומהומות בשבדיה והפוטנציאל שלהן - כל זאת רק החודש), אלא שה"הארד דיסק", האידיאולוגיה והרשתות עדיין קיימים במדינות שבהן החל לפעול פס הייצור (תימן, אפגניסטן, עיראק, לבנון והיום גם סוריה). 

הנשיא האמריקני רוצה מאוד לקבור סופית את דוקטרינת בוש, למרות שנדמה שהוא קצת שוכח באיזו מציאות אנחנו נמצאים. ואולי בתוך תוכו אובאמה מקווה כי הנאום שלו ישכיח את הפיגוע והמחדל בבנגאזי, שבו נהרגו בספטמבר 2012 ארבעה אזרחים אמריקנים, ובהם השגריר האמריקני. מצד שני, הנאום מסתדר לא רע עם הקביעה הראשונה של ממשל אובאמה כי האירוע בבנגאזי לא היה פיגוע טרור, ועל פי אותו היגיון, אמריקה באמת הכניעה סופית את הטרור במדינות האיסלאם.

בנאומו, אובאמה רצה בעיקר להראות לאמריקנים, וגם לעולם כולו, שהוא לא ג'ורג' בוש, כי הרי במהלך הקדנציה הראשונה שלו, מתקן הכליאה של גואנטנמו לא נסגר והחיסולים הממוקדים באמצעות מל"טים, בתימן ובאפגניסטן, נמשכו. לבית הלבן היה קשה מאוד לא להודות כי נעשה שימוש בדיוק באותם אמצעים של ממשל בוש, ממשל שספג קיתונות של ביקורת אך המשיך את המלחמה בטרור.

צריך לזכור, נאומו של אובאמה באוניברסיטה לביטחון לאומי בוושינגטון, שבו שירטט מפת דרכים חדשה למדיניות הביטחון הלאומי של ארה"ב, לא רק מאפשר לו לחזור לשורשים האידיאולוגיים שלו, אלא גם נועד להשכיח, עד כמה שאפשר, את שלוש השערוריות הקשות שבהן הסתבך הממשל שלו: פרשת התנהלות שלטונות המס נגד רפובליקנים; האזנות סתר לעיתונאים; וכאמור, הניהול הכושל של הפיגוע בקונסוליה האמריקנית בבנגאזי. קשה להתעלם מסמיכות התפוצצות הסקנדלים והנאום של הנשיא לפני שבוע.

אובאמה למעשה חושב קדימה. הוא בעיקר חושב על המורשת שיותיר אחריו. הוא לא רוצה שיזכרו אותו רק בגלל שהיה הנשיא ה־44 של ארה"ב, ובעיקר הנשיא השחור הראשון, אלא בגלל שהותיר חותם. בינתיים זה לא מצליח לו. אובאמה, שהיה משיח לפני בחירתו, הפך מהר מאוד לנשיא בשר ודם, נשיא פוליטי מאוד, שהוביל את עצמו פעמיים לבית הלבן אבל את המחנה הדמוקרטי שלו בקונגרס לאופוזיציה, כשנחל תבוסה קשה בבחירות אמצע הקדנציה ב־2010.  

מכוון לדפי ההיסטוריה

אין ספק שכעת מה שעומד למבחן הוא המאזן והמוניטין של אובאמה כנשיא, והוא מתחיל להיכנס ללחץ. המפקד העליון של הצבא אמנם השיב הביתה את הכוחות הצבאיים מעיראק ואף החל בתכנון השבת הבנים הביתה מאפגניסטן עד סוף שנת 2014, אולם המלחמה בשלט רחוק, שאותה מנהלת אמריקה באמצעות מל"טים המופעלים מבסיס בנבאדה, פגעה בתדמיתה של אמריקה דווקא בקרב אלה שתמכו באובאמה, בבית ובעולם. 

השימוש השכיח במל"טים, שהתגלו קטלניים בייחוד באפגניסטן, בפקיסטן ובסומליה, נתפסים על ידי תומכיו של אובאמה כבלתי חוקיים. במועצה לזכויות אדם בז'נבה מודאגים מההגדרה המאוד לא ברורה של לוחם חמוש בעידן ממשל אובאמה. ארגוני זכויות אדם טוענים כי דווקא בעידן אובאמה היה מספר הקורבנות האזרחיים, כתוצאה מהתקפות של מל"טים שמפעיל ה־CIA, גדול. 

על פי נתונים של ארגונים בלתי ממשלתיים, בין 800 ל־900 אזרחים חפים מפשע נהרגו כתוצאה מפעילות אותם מל"טים. היה גם מי שטען כי השימוש במל"טים לא מבטיח את ביטחונה של אמריקה, אלא להפך - הוא רק הגביר את כמות האויבים שלה. עוד נאמר כי לפחות עם בוש הדברים היו ברורים. 

אפשר להסכים עם הדברים, אפשר גם לא, אבל אובאמה, חתן פרס נובל לשלום, המשיך הלכה למעשה במלחמה שאותה החל קודמו, אם כי קצת אחרת. זאת גם הסיבה שבגללה אובאמה, בנאומו ביום חמישי שעבר, ביקש לנסח מחדש את המסגרת שבה נעשה השימוש במל"טים. כמה אירוני זה שחתן פרס נובל לשלום יכול דווקא להיזכר בהיסטוריה כמקדם המל"טים הקטלניים.

ואולי בגלל זה אובאמה החליט להעביר את האחריות על השימוש במל"טים מסוכנות הביון המרכזית לצבא הסדיר, העובד על פי כללים נוקשים יותר ובעיקר תחת בקרה גדולה יותר. הנשיא אובאמה, המבקש גם לרצות יותר את הקהל שלו ואת האני מאמין שלו, החליט להחמיר את רמת "הסכנה הברורה והמיידית" הנחוצה כדי להפוך חשוד בהשתייכות לארגון טרור ליעד חיסול. בנאומו התייחס אובאמה גם להגברת כללי הזהירות, כדי למנוע פגיעה באזרחים.

הנשיא נשא את נאומו מול האומה האמריקנית, שצפתה בו בטלוויזיה, ומול הצמרת הצבאית של אמריקה, שישבה באולם. אבל די ברור שאובאמה כיוון את נאומו בעיקר לעבר דפי ההיסטוריה. הוא רוצה שיזכרו לו את הדברים שאמר ולא את המעשים. אלא שאובאמה היה צריך כבר להבין, אחרי ארבע שנים בבית הלבן, שהרטוריקה הוורודה מאוד שלו לא תמיד תואמת את המציאות, וכי הדברים שמועמד מבטיח לא בהכרח תואמים את המחויב מנשיא ארה"ב, שאמור לדאוג לביטחון אזרחיו. 

סגירת מתקן הכליאה בגואנטנמו היא דוגמה טובה להבדלים שבין המילים למציאות. במהלך הנאום קטעה שלוש פעמים את דברי הנשיא הנציגה של ארגון השמאל "פינק קוד". אחת הפעמים היתה כשדיבר על גואנטנמו. הוא היה אמור לפעול להעברת כל האסירים למדינות זרות, ואף לפעול להקמתו של מתקן כליאה בארה"ב, אך בפועל, מאז נכנס לתפקידו, רק שבעה אסירים הועברו מאותו מתקן כליאה. 

יתרה מכך, מאז ניסיון פיגוע הטרור שתוכנן בתימן, הוא זה שהטיל אמברגו על העברת אסירים. ארגוני זכויות אדם מזכירים לאובאמה כי 86 עצירים מתוך 166 בגואנטנמו זוכו מכל חשד לפני שלוש שנים, אך עדיין כלואים שם במה שארגוני שמאל מגדירים כ־No Man's Land קפקאי. אגב, ה"ניו יורק טיימס" הזכיר כי כל עציר בגואנטנמו עולה למשלם המסים האמריקני מיליון דולר בשנה. 

"דמיינו לכם את העתיד, בעוד עשר או עשרים שנה: אמריקה עדיין מחזיקה במעצר בני אדם שנגדם לא תלויה כל אשמה, על חלקת אדמה שלא שייכת לנו. האם זו אמריקה שאנחנו מייחלים להעביר לילדים שלנו?" שאל אובאמה והוסיף כי גואנטנמו הפך להיות היום סמל לאמריקה שמפירה את החוק הבינלאומי. אובאמה בנאום הזה היה גם למומחה לדיפלומטיה ציבורית. 

"בעלי הברית שלנו לא ישתפו איתנו פעולה אם הם חושבים שסופו של טרוריסט בגואנטנמו", אובאמה הוסיף, וכעת הוא מתכוון להסיר את האמברגו על העברת האסירים. 

הוא אף הינחה נציג מטעם הפנטגון וכן נציג מטעם מחלקת המדינה לטפל בהעברת האסירים למדינות המוצא שלהם, אלא שהוא ייאלץ לשכנע את הקונגרס לעשות כן - בקונגרס בעל רוב רפובליקני לא יעשו לאובאמה חיים קלים.

למעשה, הקונגרס כבר חסם בעבר כל אפשרות של הנשיא לממש את הרצון שלו לסגור את מתקן הכליאה בגואנטנמו, כשגם מערכת המשפט הפדרלית די התקשתה למצוא את הנוסחה שאיתה יהיה אפשר לטפל בעצירים המאוד לא קונבנציונליים האלה. מצד שני, לאובאמה היה מספיק זמן כדי לטפל ברעיון הזה. הוא כבר היה צריך למצוא מקומות אחרים כדי להעביר או לשפוט את אותם אסירים, אבל בינתיים, הוא רק חזר על הבטחה שבה לא עמד.   

שיבוט של בוש

אין ספק כי עבור אוהדיו של אובאמה, והם רבים בעיקר בקרב הפרשנים, מדובר בעוד אחד מנאומיו המופלאים של הנשיא, אלא שכדי שהוא יהיה באמת טוב, יש צורך מן הסתם במימושו. אובאמה צריך להבין שכדי להוציא את הנאום אל הפועל, הוא לא רק יהיה צריך להתמודד עם קונגרס רפובליקני, שכמובן אינו אוהד את מדיניותו, אלא עם מציאות שלא כל כך תואמת את נאומו. אבל בינתיים אובאמה, שתמיד היה חסיד גדול של Wishful Thinking, הוא לא יותר מאשר שיבוט של בוש - לא במילים, אבל בטח ובטח במעשים.

בינתיים חתן פרס נובל לשלום מבקש, לפחות במילים, להצדיק את התואר, וכך אמר בנאומו: "אנחנו לא יכולים לעשות שימוש בכוח בכל מקום שבו השתרשה לה אידיאולוגיה רדיקלית". המלחמה, לדבריו, תימשך, אך היא תשנה פנים. מלחמה תמידית, מלחמת נצח, היא חסרת סיכוי, לדבריו. 

אובאמה מבקש פעם נוספת לשקם את תדמיתה של אמריקה בעולם, ובעיקר בעולם המוסלמי שבו כשל. אובאמה עדיין לא הבין עד כמה השנאה לאמריקה מושרשת בקרב פלגים שונים ורבים בעולם שאליו הוא מנסה להתקרב. 

אובאמה לא חיפש רק התייחסות היסטורית רחוקה לנאום שלו (מדיסון), אלא השתמש גם במונח האקטואלי יותר של הסוציולוג האמריקני רייט מילס, שהתייחס אף הוא ל"מלחמה התמידית" או מלחמת נצח, כשהוא עשה זאת כדי למחות נגד הכוחנות והמדיניות הצבאית של אמריקה. מילס הוא אחד מאותם "מטיפים" שזוכים להערצתם של אותם פרוגרסיביים שהצביעו לאובאמה. 

אבל כדי לנצח בבחירות של 2012 נזקק אובאמה לקולות רבים יותר מאלה של אותם פרוגרסיביים, ולכן הוא המתין לאחרי הבחירות כדי לשאת את אותו נאום שנשא לפני שבוע. 

לפני הבחירות הוא דווקא בחר להבליט את חיסול אוסאמה בן לאדן, כי לפני הבחירות הטרידה את אובאמה רמת הפופולריות שלו יותר מאשר האידיאולוגיה שלו. לפני הבחירות אובאמה גם דאג שאנשיו יבליטו את "רשימת החיסולים" של הממשל, אבל כעת הגיעה העת להצניע. אובאמה, כזכור, הוא נשיא של שלום, לא של מלחמה. נוסף על כך, יש להניח כי לא רק בשם המוסר נשא אובאמה את נאומו - הוא גם מודע למחיר הכלכלי של המלחמה.

אל־קאעידה עדיין כאן

הרפובליקנים, כמובן, לא המתינו הרבה זמן כדי לתקוף את נאומו של הנשיא. כבר ביום ראשון, שלושה ימים אחרי, ביקשו הנבחרים הרפובליקנים להזכיר כי איום הטרור של אל־קאעידה במעוזים שלו על האומה האמריקנית שריר וקיים. 

הסנטור מדרום קרוליינה, לינדזי גרהאם, ביקש להזכיר גם את האיום האיראני על ארה"ב כחלק מהמלחמה בטרור: "דווקא בעת שאנחנו צריכים לפתור בעיות, אנחנו נסוגים", אמר הסנטור האמריקני לרשת פוקס. "אנחנו מדברים על סיום המלחמה. מה אתם חושבים שהאיראנים חושבים? אובאמה הוא הנשיא הכי חירש שיכולתי לדמיין", הוסיף גרהאם עקיצה.

גם המועמד לנשיאות ג'ון מקיין, שעליו גבר אובאמה ב־2008, התייחס לנאום, כשאמר כי המלחמה נגד אל־קאעידה רחוקה מאוד מסיום. מקיין טען כי נאומו של אובאמה מאוד לא ריאלי, כיוון שאיומי הטרור מחוץ לגבולות ארה"ב עדיין חיים ובעיקר בועטים. האיומים מבית, שעליהם הודה אובאמה, רק התווספו לאלה מחוץ. 

מקיין אף יצא למסע מפתיע בסוריה, שם הוא היה יכול לראות מקרוב עד כמה באמת הטרור חי ובועט, ואפילו מאיים להשתלט בקרוב על מדינה ערבית נוספת.

לסיכום, יש להכיר בכך שאובאמה, מה לעשות, הוא נשיא המעצמה מספר אחת בעולם. לתפקיד יש אחריות מעבר לגבולות אמריקה, וכדי לנהל מדינה וגם להיבחר פעם שנייה, לא הזיק לו להיות לפרקים, מי היה מאמין, שיבוט של בוש. וזה, רבותיי, מבחינת אובאמה, הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד עליו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו