בשקט בשקט, מתחת לרדאר שלנו, צמח לו בשנתיים האחרונות קאלט ישראלי מסוג אחר. אם תרצו, "מופע הקולנוע של רוקי", אבל בגירסה הים־תיכונית. 12 פעמים כבר עלה חיים משה על הבמה במועדון רדינג 3 בנמל תל אביב. הקונספט זהה: קצת יותר משעתיים של להיטים ישנים - שמח, שקט, מרגש. באמצע המופע אורח או שניים עולים לבמה, ויותר מ־500 איש שמכירים כל מילה, נותנים תחושה של חפלה ביתית גדולה במיוחד.
הריח הוא ריח נוסטלגי. מתוך שבעת הנגנים, מני אליהו על הגיטרה וניר שלום על הקלידים מלווים את חיים משה בכל מופע כבר יותר מ־20 שנה. השולחנות של שכונת מורשה ושל בכירי עיריית רמת השרון מקדימה, החברים הוותיקים מראש העין בשולחן לצידם.
רק הפלייליסט משתנה לפעמים. פשוט אין ברירה. אין הרבה אמנים בארץ עם כמות להיטים כמו של חיים משה. אז פעם פותחים עם "אהבנו", ופעם עם "כל נדרי". פעם סוגרים עם "עיישה" ופעם עם "נשבע". באמצע מחרוזות. ארוכות, שמחות, שהופכות את הרדינג. אף אחד לא יושב. חוויה של פעם בחודשיים.
בין השורות, אם תקשיבו טוב, אפשר לשמוע גם אכזבה. זמרים ותיקים רבים לא מוצאים את עצמם בשנים האחרונות. הטרנד הנוסטלגי שהביא הפרויקט של רביבו אמנם החזיר אותם לתמונה, אבל פלייליסט בגלגלצ עדיין נשמע כמו חלום רחוק מבחינתם.
אביהו מדינה לא הבין השבוע מדוע הוא לא נחשב "ישראלי", למה שיריו עדיין מקוטלגים כז'אנר מסוים, ולא כקלאסיקה ישראלית. בהקשר הזה חיים משה הצליח קצת יותר. נכון, גם הוא לא ייכנס בקלות לפלייליסט של ימי הזיכרון בתחנות הרדיו, אבל אם הייתם שואלים כמעט כל מבקר בנמל תל אביב ביום המופע, הוא היה מונה לכם לפחות חמישה שירים מהפלייליסט של המופע.
טיפוס מופנם חיים משה. קשה לצאת מהתחושה שהוא לא לגמרי מבין כמה נכסי צאן ברזל יש לו ביד. בשירים הראשונים הוא עוד יושב, מסתכל בביישנות על הקהל, מתרכז בכל מילה. ואז משהו משתחרר. עוד שלום לחבר ותיק, עוד פרח ממעריץ. הבוזוקי שמתחיל את "הקולות של פיראוס" נותן את האות לפתיחה האמיתית של המופע. הזמר הוותיק מתרומם, מחייך, נע בקלילות על הבמה, ואיש לא נותר אדיש.
באחת בלילה, ביציאה מהמופע, זמן הסיכומים מחוץ לאולם. מנסים להיזכר היכן שמעו בפעם הראשונה את "על סף דלתך", ואיך קראו לחברה מהתיכון ששרו לה את "את נערה". אחרי שעתיים של עולם אחר חוזרים לאייפונים ול"אח הגדול". עד הפעם הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו