"אני שחורה גאה"

מה יכול להוציא אותך משלוותך?

"הערות על רקע גזעני".

אני מניח שתשמעי כמה הערות כאלו בתוך הבית.

"למה אתה חושב ככה?"

זה חלק מהקונספט של התוכנית, לא? להכניס לבית אחד אנשים עם ניגודים כדי שיתנגחו זה בזה.

"אם זה יקרה, אני אדע להתמודד עם זה בחוכמה ובתבונה".

(טהוניה רובל שומרת על אופטימיות לפני כניסתה לבית האח הגדול)

צפו בראיון עם טהוניה רגע לפני כניסתה לבית האח הגדול

צילום ראיון: רועי קסטרו, קטעים מהתוכנית: באדיבות קשת וקופרמן הפקות

איכשהו, למרות כל הסימולציות, למרות מבחני הדינמיקה הקבוצתית והצפייה האדוקה בארבע העונות הקודמות של "האח הגדול", תוכנית הריאליטי שמדמה מבחן סוציומטרי בלתי נגמר בקורס קצינים - טהוניה רובל נפלה במלכודת שטמן לה רוני מיילי, האבא של "אורן הקטן". זה לקח בדיוק שלושה ימים עד שהגזענות הישראלית הרימה ראשה בגאווה והסתיימה בהתנגשות חזיתית, דציבלים גבוהים ובמילים "את מכוערת", "סודאנית", "אם יכבו את האור בבית לא יראו אותך" ו"את בושה לעדה שלך". שבוע וחצי לפני, במלון שבו התאכסנו עכברי המעבדה האנושיים של התוכנית בתנאי בידוד קשים, היא עוד היתה אופטימית שלה זה לא יקרה. 

רובל, 176 סנטימטרים של גוף דקיק, ורבליות מרשימה וביטחון עצמי גבוה שיתפורר מול המצלמות ברגע שתיאמר בפעם הראשונה המילה "אתיופית", מעשנת בשרשרת, מנסה לשמור על פאסון ולתרגל פתיחות מול מדובב סקרן שנחת עליה במפתיע. האמת היא ששנינו הרגשנו קצת כמו בפרק הפתיחה של "האח". היא לא ידעה שאני בא לראיין אותה ואני לא ידעתי מי המרואיינת שלי, עד הרגע שהדלת נפתחה. מין מבחן אומץ ביכולת חילוץ תשובות מהירות משבויים.

במיטה שליד שולחן האוכל הקטנטן שלידו אנחנו יושבים נח אחד מעורכי המשנה של התוכנית ומפקח שבתולת התקשורת לא תגיד דברים מיותרים (ודרישת שלום חמה מג'קו אייזנברג), ובעיקר שתיחלץ משאלות לא נעימות. "אני מעדיפה לא להיכנס לזה", "אני לא מרגישה בנוח עם השאלה הזאת" ו"בוא נעבור הלאה" היו לא מעט מהתשובות של מי שתיאלץ כעבור יומיים להתערטל נפשית מול 50 אחוזים מצופי הטלוויזיה בישראל. בשלב ההוא, כאמור, היא עוד היתה אופטימית שלא תיפול בפח.

"בפעם הראשונה שהבנתי שיש בי משהו חריג זה היה בגיל צעיר מאוד, כשמישהו קרא לי 'כושית סמבה'", היא אומרת. "לא הבנתי בהתחלה על מה הוא מדבר ומה הבעיה שלו. לא הבנתי מה הקשר ביני לבין במבה. אחר כך, במהלך החיים, שמעתי כל כך הרבה פעמים את המילים 'כושית', 'שחורה', ועוד מילים בסגנון הזה, שהבנתי שאני אמורה להיעלב. באופן מפתיע, בתור ילדה קטנה לא ממש נעלבתי, והייתי עונה למי שניסה להעליב אותי. דווקא ככל שהתבגרתי התחלתי להיעלב יותר, לא יודעת למה. אולי בגלל שעלבונות הם משהו שאתה מצפה לקבל מילדים חסרי מודעות אבל מסרב לקבל מאנשים מבוגרים, שאמורים להיות נבונים".

מה היה הרגע הכי מעליב?

"כשלמדתי בתיכון בירושלים, ויום אחד נכנסה לכיתה רכזת השכבה, ראתה שהכיתה מטונפת ואמרה לי, 'קומי ותנקי את הכיתה'. הסתכלתי עליה ואמרתי לה: 'יש עשרים תלמידים בכיתה, למה דווקא אני?' והתשובה שלה היתה: 'כי את הכי בולטת'. הייתי בשוק ועניתי לה שלא בא לי לקום. סילקו אותי מבית הספר והישעו אותי בטענה שהתחצפתי, כאילו היא לא אמרה שאני בולטת כי אני שחורה. זה היה אחד הרגעים היחידים בחיי ששברו אותי והשפילו אותי, והוכיחו לי כמה אנשים יכולים להיות מגעילים. לא מדובר כאן בילדה או בנערה, אלא באישה מבוגרת שלא התביישה.

"לא מזמן נתקלתי באישה שגרמה לי להישאר בלי מילים. זה קרה כשהייתי אצל אחותי בדירה והיא רצתה לאחסן כמה דברים במקלט של הבניין. נציגת ועד הבית, בערך בת 50, התנגדה בטענה שהמקלט צריך להיות פנוי למלחמה, אבל היא עצמה איחסנה בו חפצים שלה. אמרתי לה, בשיא הנימוס, 'גברתי, אחותי משלמת ועד בית כמו כולם, למה שהיא לא תשתמש במקלט בזמן שאחרים משתמשים בו?' והיא פשוט התפרצה עלי ואמרה לי: 'למה שלא תחזרו למקום שבאתם ממנו?' זה היה עצוב ומגעיל במיוחד לשמוע את זה מאישה מבוגרת. היא לא ילדה חסרת מודעות למילים הפוגעות שלה. עמדו לי דמעות בעיניים.

"עברתי במהלך החיים הרבה לילות של בכי, כשהייתי בוכה לאלוהים ושואלת אותו למה אני צריכה לעבור את זה, ולמה הייתי צריכה להיוולד למשפחה שחורה ולא למשפחה לבנה. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שמה שתפסתי בהתחלה בתור המכשול שלי זה בעצם גם הכוח שלי, זה מה שהפך אותי לאישה חזקה".

"היו לי שנים קשות של מרד"

נדמה שכל רגע בחיים של טהוניה רובל (25) הפך אותה לאישה החזקה שהיא מייחלת להיות. הילדות שהיא לא זוכרת בכפר הדל באתיופיה, שבו גרה עד גיל 3, המגורים בשכונת הקרוואנים הצפופה בגבעת המטוס בירושלים, ואפילו השם שהעניקו לה הוריה. באופן לא מפתיע, ביונסה ומסרי ההעצמה הנשיים האינסופיים שלה הם מקור השראה עבורה.

ניצני הדעתנות שלה ביצבצו כבר כשהיתה בבית הספר היסודי ונאלצה לסבול השפלות בגלל שמה החריג. ביום אחד החליטה, על דעת עצמה, לברוא את עצמה מחדש ולקרוא לעצמה מיכל. זה החזיק מעמד עד לפני שלוש שנים, כשהחליטה לחזור לשם המקורי, מתוך השלמה וגאווה במורשת העדה.

"כשיצחק שמיר יזם את העלאת יהודי אתיופיה ב־1991, במסגרת 'מבצע שלמה', אבא שלי מיהר לקחת את אמא שלי ואת עשרת האחים והאחיות שלי ולעלות איתנו לארץ. במשך שנים הוא חלם להגיע לירושלים. זו לא היתה עלייה ממניעים כלכליים או מתוך תקווה לעתיד טוב יותר, אלא בגלל עצם היותנו יהודים. לעדה האתיופית יש זיקה חזקה מאוד ליהדות ורצון אמיתי להיות על האדמה של העם שלנו.

"שתיים מהאחיות הגדולות שלי נשארו באתיופיה ותיכננו לעלות בהמשך. אחת מהן הצליחה לעלות עם בעלה. השנייה ניסתה כמה פעמים בכוחות עצמה, עם בעלה, אבל הם נקלעו למלחמה בסודאן ותפסו אותה. בפעם הראשונה שחטפו אותה היא ברחה מהאנשים שרצו להפוך אותה לשפחה, אבל בפעם השנייה או השלישית היא לא הצליחה לברוח, ומתה. אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה לה ואיפה היא קבורה. אבל מעדויות שהגיעו אלינו אנחנו יודעים בוודאות שהיא מתה".

איך התמודדת עם האובדן שלה?

"הייתי קטנה מכדי לזכור אבל תמיד היינו אנשים חזקים. אבא שלי, שהוא היום בן 72, תמיד היה אדם חזק וחינך אותנו להתמודד עם כל מצב. ואני מדברת איתך על בן אדם שנולד עם רגל אחת קצרה ורגל אחת ארוכה ומוכר כנכה, ומצד שני מעולם לא עשה מזה עניין ולא התפנק, ותמיד עבד בעבודות שהביטוח הלאומי עזר לו למצוא. גם אמא שלי, שהיא בת 62 ועובדת בתור מנקה בבית ספר, אף פעם לא התלוננה על החיים שלנו. והיו לנו לא מעט רגעים קשים. היו רגעים שהמקרר בבית היה ריק לגמרי, והיו ימים שחיינו מאכילת לחם וחומוס. איכשהו, ההורים שלי חינכו אותנו להתמודד עם כל מצב. גיליתי בגיל צעיר שחיבוק ואהבה יכולים לכסות על מחסור או על תחושות של קיפוח ושונוּת".

למה לדעתך נותרה העדה האתיופית בשולי החברה הישראלית?

"בגלל חוסר השקעה של המדינה. הביאו אותנו לפה, וכאילו זרקו אותנו למים ואמרו, 'עכשיו תשחו'. נוצר מצב שהמון אנשים, שהגיעו עם לא מעט ילדים, היו צריכים לשרוד את היום־יום, כשלא היה להם זמן ללמוד עברית ולהשתלב בחברה. ההשלכה של זה היא לא רק ביחסים שבין החברה הצברית לילידי אתיופיה, אלא אפילו בתוך העדה. נוצר פער בין הדור הצעיר, שחלקו כבר נולד בארץ, לבין המבוגרים שלא תמיד דוברים את השפה ולא תמיד מבינים עד הסוף את המנטליות. ההורים לא תמיד יכולים לייעץ לילדים שלהם בעניין הלימודים או הצבא, ואמא מבוגרת לא יודעת איך להתמודד עם הבן שלה, שהתחיל לשתות אלכוהול.

"אני יודעת שלכל עדה שהגיעה לישראל היו את חבלי הלידה ואת קשיי ההתאקלמות שלה, אבל התחושה שלי היא שאותנו פשוט שכחו. מצד שני, יש גם אחריות של אנשים לחיים שלהם. יש אנשים שאימצו לעצמם את המסכנות. אני לא מאמינה בזה. אני חושבת שצריך להילחם, למרות פערי המנטליות ולמרות הקשיים".

גם בבית שלך ראית את הפערים האלה?

"ראיתי, ולא היה קל. היו אפילו כמה שנים קשות של מרד מצידי. התקשיתי לקבל את העובדה שאני שונה, שיש לי הורים מבוגרים שלא תמיד מבינים אותי ושאני צריכה לציית לחוקי הדת, שאותם מכבדים במשפחה שלנו. עד כיתה ט' הייתי דתייה, אבל אז החלטתי שאני רוצה לחיות את החיים שלי איך שאני רוצה. בגיל 15 עזבתי את הבית שבו גרנו בבית שמש, ועברתי לגור עם חברה, לא דפקתי חשבון להורים שלי. נשרתי מהתיכון בכיתה י'. הלכתי לעבוד בתור מוכרת בגדים בחנות בקניון מלחה. רציתי להוכיח לכולם שאני יכולה להסתדר בכוחות עצמי.

"בכלל, אני נגד כל הבכי של 'לקחו לי ושתו לי וקשה לנו פה'. זה גם אחד המניעים שלי להיכנס לתוכנית הזאת. אין לי עניין להאשים אף אחד בכלום, אלא פשוט להראות שאני שווה כמו כל אחד אחר, בלי קשר לצבע העור שלי. אני לא מסכנה ולא רוצה שיתייחסו אלי כאל מסכנה".

אחראית לבישול ולקידוש

את נקודת המפנה המשמעותית בחייה סיפק לה מי שהיה בן זוגה במשך שלוש שנים. בשיחה היא סירבה לחשוף את זהותו, אבל מדורי הרכילות מיהרו לדווח למחרת כניסתה לבית שמדובר במעצב השיער מישל מרסייה.

"הכרתי אותו באילת, ולא ממש חשבתי שיקרה בינינו משהו, כי הוא מבוגר ממני בעשרים שנה. איכשהו זה התפתח לקשר רומנטי. בשלב מסוים עברתי לגור איתו בהרצליה, והוא שינה את החיים שלי. פתאום נחשפתי לדברים שלא נחשפתי אליהם עד אז. הוא כל הזמן אמר לי שאני מהממת ויפה, ודחף אותי לנסות קריירה של דוגמנות. הרעיון נשמע לי מופרך, אף פעם לא התייחסתי לעצמי כאל מישהי יפה ולא חשבתי שזה יכול לקרות. אבל הוא התעקש שאנסה והפגיש אותי עם עופר רפאלי, שמנהל סוכנות דוגמניות. עופר אמר לי: 'שניים־שלושה קילו פחות ואנחנו מתחילים לעבוד'. הורדתי את המשקל במהירות, אבל לא יצרתי איתו קשר. העולם הזה לא באמת משך אותי. בסופו של דבר, כשהייתי בת 23, אחרי שנפרדתי מבן הזוג שלי, יצרתי קשר עם עופר ואמרתי לו שאני מוכנה לנסות.

"אחרי שבועיים כבר עברתי לגור בדירה בלונדון עם עוד כמה דוגמניות. את הקמפיין הראשון שלי עשיתי לחברת 'סליק מייק אפ'. אחר כך באו גם עבודות לחברות מאק ודיזל ולכל מיני חברות שלא מכירים בארץ, ובין לבין ביליתי עם הדוגמניות האחרות שגרו איתי בדירה".

נשמע כמו מכינה לבית האח הגדול.

"לגמרי. דירה אחת, כמה בנות, ארץ זרה. מהר מאוד הפכנו להיות סוג של משפחה, כשאני אחראית על הבישולים ועושה להן קידוש. זו היתה עבורי תקופה מרתקת, כי בפעם הראשונה זכיתי להכרה בזכות האישיות שלי. דווקא שם, רחוק מישראל, התייחסו בפעם הראשונה לבן אדם שבי, ולא לצבע העור שלי.

"כשהתחילה האולימפיאדה בלונדון קטנה כמות העבודות, וזאת היתה מבחינתי הזדמנות טובה לחזור הביתה ולסיים את העניינים עם הדוגמנות. חזרתי לארץ, נפרדתי מעופר רפאלי, ואז פגשתי את סוכן הדוגמניות רוברטו בן שושן. הוא אמר לי שיש תחרות 'סופר מודל', שהזוכה שלה נוסעת לתחרות עולמית כמו מיס עולם, ושאני חייבת להירשם. אמרתי לו שזה לא מעניין אותי ושיש לי אחייניות יפות, אבל הוא התעקש, ובסופו של דבר רשם אותי לתחרות. זכיתי במקום הראשון ונסעתי לפיג'י, אבל שם לא קטפתי פרסים. זאת היתה חוויה נחמדה, וזהו. רוברטו הוא גם זה שבא אלי עם ההצעה להיכנס לבית האח הגדול. בהתחלה אמרתי לו שאין סיכוי, אבל הוא לחץ ולחץ ושיכנע אותי".

איך המשפחה הגיבה לקריירה החדשה שלך כדוגמנית?

"אבא שלי לא לגמרי מבין מה זה אומר ולא לגמרי מתייחס לזה. אמא שלי היא אישה דתייה וצנועה, וגם היא לא ממש מתחברת לזה. האחים והאחיות שלי הם יותר בעניין, מאוד תומכים ומתלהבים. העניין הוא שלא מושך אותי להיות דוגמנית, העולם הזה לא מעניין אותי במיוחד, וממש לא בא לי לחיות מחוץ למדינה שלנו. אני אוהבת את ישראל, עם כל הקושי שבה ועם חוסר הקבלה לאחר".

את חושבת שתוכלי לעבוד במקצוע הזה בארץ?

"בישראל אין בכלל מודעות לדוגמניות שחורות. יש בחורה ששמה ישראלה אבתאו, שהיא דוגמנית ישראלית מצליחה מאוד בניו יורק, אבל כאן היא רק אתיופית. מצד שני, כמעט אין בארץ שוק אמיתי של אופנה. רוב הדוגמניות הישראליות נאלצות לעבוד בחו"ל. עכשיו יש לנו את טיטי, שזכתה במלכת היופי, והלוואי הלוואי שבזכותה תהיה פריצת דרך. הגיע הזמן".

אז הלכת ל"האח הגדול" כדי להתניע את הקריירה שלך כדוגמנית?

"אני מכוונת למקומות גבוהים יותר. רוברטו אפילו כבר לא מייצג אותי מרוב שזה לא מעניין אותי. נפרדנו בצורה הכי טובה שיש. אני יודעת שלהיות מייצגת של עדה זאת אחריות גדולה, אבל חשוב לי להכניס למודעות של החברה הישראלית שזה שאנחנו שחורים זה סבבה, אבל בסופו של דבר אנחנו בני אדם. במציאות של היום בישראל רואים לא רק אתיופים, אלא גם סודאנים ואריתריאים, וצריך לזכור שלפני שנותנים להם טייטל של עם או עדה, הם בני אדם". 

אז אולי תרוצי לכנסת. למרות שיש כבר חברת כנסת יוצאת העדה.

"יש לי בהחלט מחשבות כאלה".

לא קצת יומרני?

"כן, ואין לי בעיה להגיד את זה בקול רם. יצא לי בשנתיים האחרונות להיות מעורבות במטה הבחירות של שאול מופז בגלל חבר טוב שלי, שהיה יועץ פוליטי שלו. ביליתי המון שעות בקרב פוליטיקאים וראיתי איך כל הדבר הזה מתנהל. בכנסת הנוכחית יש הרבה נציגים חדשים, חלקם צעירים מאוד. אני חושבת שהיום קל יותר מבעבר להיכנס לכנסת, וחשוב שיהיו שם מגוון של אנשים עם דעות שונות, וגם ייצוג שווה לכל האוכלוסיות. אין לי עניין להיות פוליטיקאית בעניין שטחים וכל מיני סוגיות שאני לא מבינה בהן, אבל אם יש משהו אחד שאני מבינה בו טוב מאוד - זה חוסר צדק חברתי ואפליה. בזה יש לי הרבה ניסיון, ויש לי גם הרבה מה להגיד. אני מניחה שבבית האח הגדול תשמע טוב טוב את הדברים שיש לי להגיד".

yuvalab@israelhayom.co.il

*   *   *

רוברטו: "היא הליהוק הכי חם של העונה" 

"טהוניה היא בחורה מאוד מעניינת ומיוחדת, ולדעתי גם מאוד יפה", אומר רוברטו בן שושן, סוכן הדוגמניות האחרון שייצג את רובל. "בתקופה שעבדנו יחד והסתובבנו יחד אנשים היו בשוק מהיופי שלה. אני חושב שהאישיות שלה יוצאת החוצה ויוצרת אדם מאוד מעניין ומיוחד. היא לא רוצה להיות האתיופית המסכנה, חשוב לה להוכיח שהיא אינטליגנטית ומקושרת, ושהגיעה לאן שהגיעה בזכות עצמה. חשוב לה לתת השראה".

היו שאמרו שהיא הגיבה בחוסר פרופורציות לבדיחה מטופשת שיצרה מריבה גדולה.

"אני מסכים שהיא קצת הגזימה בתגובה הראשונית שלה, אבל זה חלק ממה שכור ההיתוך של 'האח הגדול' יוצר. בסך הכל האנשים שם רוצים בטובתה, ואני מאמין שבהמשך הדרך היא תתמתן ותגיע רחוק מאוד בתוכנית. היא הליהוק הכי חם של העונה הזאת, קיבלתי מצוות התוכנית הרבה תודות על ההמלצה שלי".

היא טוענת ששוק הדוגמנות הישראלי חסום לבחורות אתיופיות. אתה שותף לתחושה?

"אני חושב שזה לא מדויק. בהחלט יש קהל ליופי הזה. אין ספק שהנוכחות שלה בבית האח תשפיע על המציאות, ואני מעריך שאחרי שהיא תצא מהתוכנית יהיו לי שפע של הצעות לקמפיינים. אני יכול לספר לך שהייתי במשא ומתן עם חברת רנואר לגביה, ואין לי ספק שזה עניין של זמן עד שחברה בסדר גודל כזה תרים את הכפפה ותלהק אותה לקמפיין שלה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו