אפריקה, פינת רמת גן

השעה חמש אחר הצהריים, כבר רואים את סוף היום, וכמו לכל אחד מאיתנו גם לחבורה החביבה אי שם בקצה רמת גן יש צרות קטנות משלה. יעקב רק רוצה להניח את הראש ולתפוס תנומה טובה אחרי שדיגמן יום שלם, לדקלה יש בעיית ציפורניים קלה הדורשת טיפול ואימונים מיוחדים, ומורן מרגישה חולשה כבר תקופה ארוכה. גם אחרי שנרדמה במיטה, לא הצליח הרופא למצוא את הבעיה והיה צורך להעביר אותה בזהירות, בעודה ישנה, לבית החולים. אלא שבניגוד לבני האדם, לא תשמעו אף אחד מהשלושה מתלונן, וגם אם הם יקטרו קצת - אתם בטח לא תבינו.

אלה הם בעלי החיים המתגוררים בספארי, ולפעמים אנחנו שוכחים שהם לא רק דוגמני טבע המונחים שם בשמש למען אלפי הישראלים וילדיהם הפוקדים את המקום בכל יום. כמעט מיותר לציין שגם להם יש לב ונשמה, רגעים של שמחה ושל עצב, ימים טובים יותר וטובים פחות. רוב המבקרים אינם זוכים לראות כיצד אנשי צוות הספארי נותנים מענה לכל הבעיות - הנפשיות והפיזיות - של החיות, וכך גם לצרכים השגרתיים שלהן. משום שאנחנו, החתומות מעלה, לא מחמיצות אף פעם הזדמנות לבלות זמן בחברת בעלי חיים, ביקשנו לבדוק מה קורה מחוץ לשבילים המסומנים של הספארי.   

הגענו בשבע בבוקר. אנחנו עדיין בשלבי התעוררות ולתומנו חשבנו שגם החיות יהיו הלומות שינה, מנסות לגנוב עוד כמה דקות של שקט לפני שייצאו אל האור ויעמדו, כמו בכל יום, מול אלפי העיניים הבוחנות של המבקרים. אבל הן נראות ערניות מתמיד, ובזמן שבאלפי בתים בישראל האנשים מכינים ארוחת בוקר, גם הן בעניין של לאכול משהו. מסודרות בקבוצות, ממתינות החיות לטרקטור שיביא את ארוחת הבוקר - 860 ק"ג של תערובת ל־530 אוכלי העשב ב"שטח האפריקני". זוהי, אגב, ההאכלה הראשונה. כשעתיים מאוחר יותר יעבור שוב הטרקטור ויחלק מזון למי שעדיין רעב (כולם). 

מי שאחראית, בין היתר, להספקת המזון הבלתי נדלית הזאת היא נטע גואטה, שלא מחמיצה הזדמנות להזכיר לנו בחיוך רחב שהעבודה שלה היא הכי טובה בעולם, כהגדרתה. היא עובדת בספארי כבר 19 שנים, שלוש מהן בשטח האפריקני, ובמהלך הזמן הזה אספה לא מעט חברים קרובים מכל מיני סוגים ומינים. אנחנו יוצאים איתה לסיבוב בשטח, ומרגישים קצת אפריקה ברמת גן.

עם חציית גדר הבקר לשטח הפתוח, אנחנו מבחינים בראשי הקאנות (מפריס פרסה אפריקני) מציצים. כמו גדוד ממושמע למופת, הם עומדים בקבוצה ומחכים לנטע ה"מלצרית", שתביא להם את ארוחת הבוקר, והולכים אחרי הטרקטור שלה כמו העכברים אחרי החלילן מהמלין. משם אנחנו ממשיכות לחלק הדרומי של השטח. פתאום נטע עוצרת את הטרקטור ובתנועה אוטומטית מרימה פחית משקה מהקרקע. "לא תאמינו מה אנחנו מוצאים זרוק בשטח, היא אומרת. "מגבונים, חיתולים משומשים. מעבר לעובדה שזה ממש מגעיל, זה גם מאוד מסוכן. החיות יכולות לבלוע את הזבל הזה, והוא יכול לגרום להן נזק חמור מאוד". את הנזקים לחיות בספארי המבקרים לא גורמים רק על ידי השלכת פסולת, אלא גם בנסיעה המהירה בשטח. בעלי החיים נלחצים מהמכוניות השועטות בספארי, ולא זו בלבד, אלא שחלקן נדרסות על ידי מבקרים בלתי זהירים. "אנשים נוסעים בשטח במהירות, לא מבינים מה הנזק שהם עלולים לגרום ועד כמה ההתנהגות שלהם משפיעה על בעלי החיים", אומרת נטע.

אבל הבעיה הנפוצה ביותר היא האכלת החיות על ידי המבקרים. "לפעמים הם אפילו מביאים ירקות מהבית וחושבים שזה בסדר להאכיל את החיות ובעצם לא מבינים שהם מלמדים אותן להתקרב אליהם, מה שמאלץ את המטפלים המתוסכלים להשתמש בכל מיני אמצעים כדי להרחיק אותן", אומרת נטע. "זו הסיבה שהמגמה היום היא תצוגת בעלי החיים בספארי מאחורי זכוכית".

איזה בוקר של כיף

מייד לאחר שסיימנו להאכיל את כל הרעבים האפריקנים, נטע שולחת אותנו למאמנות גלי ברקוביץ' ונתי קובץ'־תם ולמטפל גיא ענבר כדי להשתתף באימון ג'ירפות. מטרת האימון היא להרגיל את החיה להתנהג בצורה רגועה ליד המטפל, ולאפשר לו לגעת בה ולטפל בה ללא הצורך בטשטוש לפני כל פעולה. הרדמת הג'ירפה היא תהליך שמסכן אותה מאוד, לעיתים עד כדי מוות. האימון, מדגישים המטפלים, נעשה אך ורק לטובת החיה והם אינם מאלפים אותה בסגנון חיות קרקס כדי שתשמש אטרקציה למבקרים. כמו כן, מדגישה גלי, "אין חובת השתתפות באימונים על אף אחת מהחיות, הן לוקחות בכך חלק רק אם הן רוצות".

גלי הגיעה לספארי לפני ארבע שנים וחצי והציעה למנהלי המקום להנהיג את שיטת אימוני החיות. בתחילה הם חששו מכך משום שפחדו שהאימונים ידביקו למקום תווית של קרקס המיועד לשעשע את המבקרים, אבל הג'ירפות נכנסו לקצב האימונים - כל אחת בזמנה ולפי האופי שלה, וכיום הן כל כך מורגלות בכך עד שהמטפלים החלו לתרגל איתן יציאה משטח המבנה שבו נערך האימון. גם מספר המטפלים עלה בהדרגה מאז החלו האימונים - תחילה הגיע מטפל אחד, לאחר מכן נוסף השני וכיום יש שלושה מטפלים. "זה ממש לא מובן מאליו שהג'ירפות מוקפות באנשים. עם זאת, הן מאוד נינוחות איתנו", אומרת גלי. בקרוב הם יתחילו ללמד אותן להרים את הרגל כדי שיהיה אפשר לשייף את הפרסות שלהן. כרגע זה תפקידו של גיא המטפל. בזמן שנתי דואגת לאוכל ולאביזרים, הוא עומד לצד הג'ירפה ובידו משייף מתכת גדול, שלא היה מבייש את ג'פטו, ובודק בגובה הרגל אם הפרסה ארוכה מדי ומצריכה טיפול פדיקור. 

בזמן שנתי למעלה וגיא עם המשייף, גלי מלטפת את הג'ירפה ואומרת לה בקול רך ואוהב "טובה, טובה", והכל כדי להרגיל אותה לנוכחות ולקול של המטפלים. גלי מספרת שהאימון מניב תוצאות: "בניגוד לטבע שלהן, של ריצה ושל חיים במרחבים הפתוחים, הרגלנו אותן שהשטח החצי סגור שבו נערך האימון הוא מקום מפלט עבורן, וזה השתלם. אחת הג'ירפות התחילה בתהליך המלטה שהסתבך ונכנסה בעצמה לתוך השטח המקורה, וכך לצוות היתה אפשרות לעזור לה בהמלטה. זו לא היתה חוויה קלה, אבל הג'ירף הקטן בן השנה חמוד ובריא, ובתוך ארבעה חודשים בלבד הוא החל בעצמו את האימון והצטרף לחבורת הבנות בכניסה למבנה".

לאחר שאימון הבוקר מסתיים גלי מקיפה את המבנה ונעמדת בגובה ראשן של הג'ירפות. היא קוראת להן, ממש כמו שקוראים לכלב או לחתול, ובתוך כמה שניות מציץ ראש מנומר ומחייך מאחורי הקיר. ברגע שהראשונה מתקרבת, כולן מגיעות אחריה. "זה הכי מתגמל", מחייכת גלי בהנאה, "לדעת שהן סומכות עלי ולא מפחדות ממני". היא שופכת את תערובת המזון והן ממשיכות לנשנש בהנאה. "התערובת היא צ'ופר על האימון ולא האוכל הרגיל שהן אוכלות", היא מסבירה, "יש להן אוכל במהלך כל היום, אבל מכיוון שכל האימונים בספארי נועדו להשיג מהחיות שיתוף פעולה מתוך רצון, אנחנו מתגמלים אותן בממתקים".

גם במתחם קופי האדם מתארגנים לאימון בוקר, שנועד ללמד את החיות הרגישות הללו להגיש יד או רגל לשם קבלת טיפול, זריקה או תרופה במקרה הצורך. אחרי שהכינה להם צ'ופר - פרוסת לחם וגבינה לבנה - נכנסת נתי המטפלת אל מסדרון תאי הלילה של הגורילות. אחד אחד הם ניגשים אליה, מקבלים ליטוף ומילות עידוד. לוקאס, זכר אימתני כסוף גב וראש המשפחה, מפנה לנתי את הגב בשביל גירוד קטן, מקבל כפית גבינה לבנה, ולרגע מתנהג כמו חתלתול. מייד אחרי האימון מנקים אנשי הצוות את החצרות ומכינים את ארוחת הבוקר. 

נתי לא מזניחה אף אחד, גם לא את הפילים האסיאתיים, שנרשמו גם הם לתוכנית האימון האישי והיומי. עד לפני שנים ספורות הצריך טיפול בפיל זריקת טשטוש וקשירה בחבלים ובשלשלאות. היום, בזכות האימון, הפילים משתפים פעולה ונהנים להרים רגליים ולהושיט אוזניים, חדק וזנב. לה־בל, לה־פטיט ומותק מחכים בסבלנות לתורם. מותק, זכר אסיאתי בן 50 הידוע בעברו הפלילי, מתנהג באופן ממושמע לחלוטין. דרך סורגי הגדר העבים הוא מושיט רגל קדמית ומקבל פדיקור מקצועי ומושקע, הכולל שטיפה, שיוף בפצירה ושליפה של קוצים וענפים מציקים מהעור העבה של כף הרגל. הפדיקור אורך כרבע שעה, ומותק הכבד עומד במשימה בגבורה ומייד מושיט גם את הרגל השנייה. אגב, את הפדיקור מעניקים המטפלים לא מסיבות אסתטיות, אלא כדי לחקות את השחיקה הנוצרת בטבע מהליכה מרובה.

דוקטור דוליטל כחול־לבן

אבל יש חיות שאי אפשר לאמן, וכשהן חולות חייבים להרדים אותן ולטפל בהן. כזו היא שיר הלביאה, כבר לא ילדה, בת 19 שפיתחה פצע לחץ עם נוזלים, ואין ברירה אלא להרדימה כדי לטפל בה. הזמן שנבחר הוא יום חמישי בצהריים. ד"ר יגאל הורוביץ, הווטרינר הראשי של הספארי, מוביל משלחת קטנה שיוצאת מאזור המשרדים למתחם השינה של האריות. המתחם ממוקם בשטח הפתוח של האריות, מיועד לשינה ולטיפולים וטרינריים, ולחלופין משמש אזור ענישה כשמישהו סורר וצריך לקבל פסק זמן כדי לשבת ולחשוב על מה שעשה.

שיר היא לביאה מדהימה, אך בשל גילה המתקדם פלטו אותה חברי הלהקה מקרבם ומאז היא בחצר נפרדת משלה. לעובדי הספארי היה קשה מאוד לקבל את זה ששיר, המורגלת לחיות בקבוצה, תיאלץ להעביר את שארית חייה לבד. הם ניסו לחשוב על פתרונות, אולם העברה לגן חיות או לספארי אחר היתה יכולה להיות הליך מסובך בשל גילה. רצה הגורל ויאגו בן ה־8 התחיל למאוס בקבוצה, ואחרי לא מעט תגרות ומריבות עם שאר חבריה, הוא נטש אותם והחל להסתובב לבד. כדי למנוע ריבים נוספים החליטו להביא אותו לאזור של שיר, והפלא ופלא - על אף הפרש הגילים המשמעותי עבור בעלי החיים, נרקם ביניהם קשר נדיר. לשמחת כל עובדי הספארי, היום השניים בלתי נפרדים ומבלים שעות ארוכות יחד בנעימים בחצר מיוחדת שנבנתה רק עבורם. 

בחזרה למשלחת ולטיפול הבלתי נמנע בשיר. ד"ר הורוביץ מתקרב ראשון לתא של הלביאה, מלווה בשני עובדי ספארי ובידיהם מקלות ברזל ארוכים המשמשים מנוף, משום שרק כך אפשר לסגור את הדלת הפנימית הקטנה בתוך החדרון ולמעשה להשאיר את שיר בצידו האחר. הדוקטור מנסה למצוא זווית כדי לירות חץ הרדמה ראשון וכשהוא מוצא ויורה, שיר מגיבה בשאגה ובקפיצה על הסורגים. לאט לאט ההרדמה משפיעה, והחץ השני (שמעצבן אותה לא פחות) גורר תגובה מתונה יותר. אחרי כמה דקות שיר כבר ישנה לגמרי, לפחות כך אנחנו מקווים. הרופא בודק בעזרת אחד המקלות שהיא באמת ישנה, וכשהמצב נראה לו בטוח מספיק הוא נכנס, לא לפני שהוא מורה על פתיחה של התא ליד ומתדרך אותנו בפעם השנייה. "זה תא מילוט", הוא אומר, "אם היא קופצת - כולם נכנסים לשם בריצה". כשהוא מסובב אותה בעדינות על צידה כדי לטפל בה, שיר נראית פתאום כמו חתול בית גדול. 

במהלך הטיפול מתריע מדי פעם אחד מאנשי הצוות על כך שהלביאה ממצמצת או זזה מאית המילימטר, אבל הווטרינר המנוסה מתייחס לכך בהלצה. ככה זה כשטיפול בלביאה הוא למעשה חלק מהשיגרה שלך, ושיחסית לפיל היא בטח נראית לו מזערית. בכלל, כל הטיפול מתנהל באווירה נינוחה. הכלים והסטריליות הם בדיוק כמו בחדר ניתוח, וד"ר הורוביץ שולח דגימה שלקח מהגידול אל המעבדה כדי לשלול מחלות. התהליך כולו ארך כחצי שעה ובסופו הוזרק לשיר חומר מעורר הרדמה. אנשי הצוות לא משו מצידה עד שהתעוררה והתאוששה, וכשהכל נגמר וכולם היו בטוחים שמצבה טוב והיא מתלוצצת עם רופאיה, נפרדנו ממנה לשלום.

לא כל החיות מקבלות את הטיפול הרפואי במתחם הקרוב למקום מגוריהן, ובספארי הוקם בשיתוף עם רשות הטבע והגנים "בית חולים לחיות בר". בחיות המאושפזות והמטופלות שם אפשר למצוא קיפודים, צבים, איילים, עופות למיניהם - מיונים ועד עיטים ובזים - ואפילו צבועה מסכנה שנתפסה במלכודת ושוקמה בצורה מדהימה. 

אחת האנקדוטות היפות בפולקלור המקומי של בית החולים לחיות בספארי קשורה בזאבה, אשר עלילותיה מתוארות בספר שהוציא ד"ר הורוביץ בשנת 2011 - "הלוחש לחיות". אותה זאבה, על פי הספר, גדלה בטבע והגיעה לבית החולים בעודה פצועה קשה ברגל, עד שלא נותרה ברירה אלא לכרות אותה. מכיוון שלזאבה עם שלוש רגליים קשה מאוד לשרוד בטבע, הוחלט לצרף אותה ללהקת הזאבים בספארי - צעד עם מעט סיכויי הצלחה שלווה בחששות רבים. אלא שהכוכבת לא רק התקבלה בהצלחה ללהקה - היא הפכה למנהיגה שלה, מאז ועד עצם היום הזה. עובדי הספארי מספרים כי נדהמו כאשר חודשים ספורים בלבד אחרי פרסום הספר, הגיעה זאבה פצועה קשה ברגלה לבית החולים ועברה בדיוק אותה חוויה. כיום אותה זאבה - תלתן שמה - היא מנהיגת הלהקה המקומית. בבית החולים מוסיפים בשמחה כי מאחר שתלתן הגיעה מהטבע יש לה מאגר גנטי שונה, ובזכות זה הגורים שייוולדו לה יהיו נכס לכל גרעיני הרבייה של גני החיות בישראל.

ספארי ללא גבולות

למרות האווירה הבראשיתית משהו שעליה מנסים לשמור במרחבי הספארי, הקידמה כמובן הגיעה גם לכאן, וכל מה שקורה עם החיות - מלידה, דרך הזדווגות ועד, חלילה, מוות - מעודכן במערכת ממוחשבת ועובר למרכז העולמי לבעלי חיים. מרכז זה מאשר ומחליט מתי מותר להזדווג וכמה פעמים - הכל כדי לשמור על איזון נכון בכמות בעלי החיים מהמינים השונים. כך למשל, הטיגריסים של הספארי, פדנג ועלמה, שהמין שלהם נמצא בסכנת הכחדה, מקבלים אישור להזדווג רק פעמיים כדי שלא יתרבו בקצב גבוה - גם משום שיהיה קשה למצוא לגורים בית מתאים וגם מכיוון שיש למנוע כמות גדולה מדי של גורים בעלי אותו מטען גנטי, מחשש שדור ההמשך לא יהיה תקין.

ד"ר הורוביץ ממשיך בסיור היומי שלו, והשקט והשלווה (בשל העובדה שהספארי סגור למבקרים באותו יום) מאפשרים לו לנסות ללכוד נקבת זברה, רצוי צעירה וחטובה, שתצטרף לכמה מבני מינה, ויחד עם עטלפים, קופי מרמוסט, סוריקטות, חוטמנים ועוד מיני ציפורים יטוסו למעונם החדש בגן החיות בטורקיה, כחלק משיתוף פעולה פורה שקיים בין גני חיות ברחבי העולם. הספארי שלנו, אגב, מעביר חיות רבות מעבר לים בגלל שיעור הילודה הגבוה שיש בו. כשטוב לחיות והן מרגישות בבית הן מרבות להמליט, והמסקנה היא פשוטה - כנראה החיים כאן לא רעים בכלל.

הזברות בשטח הפתוח מטיילות בשלווה של הבוקר, בקושי מתעניינות בג'יפ של ד"ר הורוביץ. החץ המרדים נורה וננעץ באחוריה של הנקבה שנבחרה, והיא מוסעת אחר כבוד לחדר התאוששות, שם היא מקבלת זריקת התעוררות ובתוך דקות קצרות מתרוממת על רגליה. בשנייה שהזברה מתעוררת, היא מתחילה לאכול עם חבריה לחדר - אלה שיעשו איתה את הדרך לטורקיה. 

חלק מהחיות בספארי כבר מזהות את הדוקטור היטב ולא ממש מסמפטות אותו, אף על פי שהוא אדם נעים הליכות ווטרינר בחסד. מתברר כי לחלקן הוא מזכיר אירועים נעימים פחות, ולא משנה כמה פעמים יעבור ליד החלון של הגורילות - לוקאס הגורילה כסוף הגב השולט כבר ידאג להראות לו מי הבוס. לוקאס מכה בידיו על החזה ומטיל את כל כובד משקלו - 250 ק"ג - אל הקיר תוך כדי נהמות. הביקורים לא מתאימים לו, והוא ממשיך לעקוב אחרי ד"ר הורוביץ מתרחק מהמקום, לא מסיט את עיניו ממנו לרגע. "פעם ניסיתי קצת להדק את היחסים בינינו", נזכר ד"ר הורוביץ, "הושטתי לו יד מעבר לזכוכית ואחרי הרבה התלבטויות הוא הושיט את היד שלו מהעבר השני, אבל מהר מאוד החזיר אותה והסתלק. לא באמת עשינו סולחה".

המאמצים הרבים שמשקיעים המטפלים כדי לגוון ולהנעים את זמנן של החיות בספארי מתקבלים בוודאי על ידי שוכני המקום כדבר מובן מאליו, אבל לעובדים זהו אחד האתגרים הגדולים בעבודה הזאת. אחת הדרכים לגוון את חייהם של בעלי החיים היא לשנות את שיגרת ההאכלה שלהם: לחוטמנים יפזרו חופני גרנולה, לדובים ימרחו דבש על הגזעים, הטפירים יקבלו את הירקות בקרטונים סגורים, והגיריות ייהנו ממנת הבשר בשקי יוטה תלויים. דרך נוספת להעביר את הזמן בנעימים היא משחקים, והמטפלים שוברים את הראש יום יום בניסיון להמציא אטרקציות נוספות - ממש כמו שמטפלים בילדים קטנים הדורשים מההורים יחס והפעלות פול־טיים. האריות בשטח הפתוח, למשל, יקבלו מצופים ומשחקים אחרים שאפשר לרוץ אחריהם דוגמת כדור צבוע בפסים של זברה או גלגלת עם פסים של טיגריס. דרך נפוצה נוספת לשבור את השיגרה היא באמצעות ריחות. לשם כך מקבלים הטיגריסים עלים שהובאו מהתאים של החוטמנים, אפופים בריחותיהם המגרים, והזאבים והצבועים יקבלו את שקי היוטה מאותם תאים. הקפיברות והטפירים יקבלו מדי פעם מעט צמר מפינת החי כדי להנעים את זמנם. את האריות יפנקו בקיץ ב"ארטידם" - ארטיק עם דם שנתלה קפוא בשטח, ואת הקופים יצ'פרו ב"ארטיפרי" - ארטיק עם פירות. הטפירים יגלו קרחון גדול בבריכה המקומית.

לאחר שסיימו לאכול, לשתות, לשחק, לנוח, להיבדק ולהיספר כמה פעמים ביום, מגיע הזמן להתאסף וללכת לישון. זה קורה בדיוק כשהשמש מתחילה לשקוע וכשאחרון המבקרים עוזב את הספארי. האריות והלביאות כבר מזהים את כלי הרכב של נטע ושל גלעד המטפלים, אבל לא ממהרים לזוז ולהיפרד מקרני השמש האחרונות. לבסוף גם הם מבינים שאין ברירה - המטפלים מתקרבים ומלווים את הקבוצה לכיוון השער של תאי הלינה. 

אחד אחד ולאט לאט הם נכנסים, לא לפני שהמטפלים סופרים אותם פעם נוספת לוודא שאף אחד לא נשכח בחוץ. חלקם מעדיפים לישון לבד, בלי הפרעות משאר החבר'ה, היתר אוהבים לישון יחד, ממש כמו פעם בקיבוץ. העיקר שינוחו היטב, כי מחר יש עוד יום עבודה, ולשעשע את הקהל הישראלי זו בהחלט לא משימה פשוטה.

Netab@israelhayom.co.il  Smadarb@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו