בכניסה למחלקת כוויות בתל השומר שולחן עמוס בבקבוקי שתייה, עוגות, ספרי תהילים ומסכתות תלמוד. כמו מגנט הוא שואב אליו לבבות מודאגים. כולם דואגים ליצחק סעידיאן, לוחם צוק איתן שהצית עצמו ביום שני לפני שבוע וחצי מול משרדי אגף השיקום בפתח תקווה, וכעת שוכב מעבר לדלת הזכוכית, מתנדנד בין חיים למוות. פינת הישיבה עמוסה בבני משפחה וחברים, וגם באנשים שלא הכירו את יצחק - הלומי קרב לצד אזרחים מן השורה - שבאו לחבק.
זאת לא הפגנה, למרות שעל הקיר הונף דגל גבעתי ועל הרצפה מונחים שלטים צועקים ש"לא משאירים פצועים מאחור". אך זה בהחלט מוקד עלייה לרגל לנפגעי המנגנון המייסר של אגף השיקום במשרד הביטחון, ואבן שואבת למי שרוצים להביע סולידריות עם האיש שהגן בגופו על כולנו, אך את נפשו כשלנו לשקם.
ב', בחור צעיר, לוחם צה"ל לשעבר, לא מדבר. השתיקה שלו רועמת. עיניו השחורות, שבתוכן אגמים של כאב, זועקות. כל מה שהוא מוכן לומר זה שלא הכיר אישית את יצחק, אבל גם הוא "פוסט". כבר ימים שהוא שם, מוזג לכל מי שמגיע שתייה, רץ לקנות כיבוד מכספו, יושב ושותק. גם עפרה יצחקי מגיעה כל יום. רגע היא שותקת ורגע מדברת בכאב על הפוסט טראומה שלה, אחרי 22 שנה בשירות קבע, ועל אחיה שנהרג בצבא. הרבה כעס היא משחררת שם - על התהליך המשפיל, על החשדנות, על התווית המודבקת.
אבשלום סעידיאן, אחיו של איציק, מרים את ראשו מהגמרא ומקשיב למצוקה שנשפכת סביב השולחן. "היו כאן ימים שכל המדרגות היו מלאות באנשים. התמיכה הזו נותנת לנו הרבה כוח, אבל גם קשה לשמוע את הכאב של כולם", הוא אומר.
"יצחק תמיד היה מקשיב לכל אדם, והיה שואב את הכאב של האחרים עמוק לנשמה. הוא היה לוחם צדק שהיה מתמלא בכעס מול עוולות. את מה שהוא עשה לא עשה בשביל עצמו, אלא כדי שאחרים יסבלו פחות בעקבות ההקרבה שלו. לאמא שלי היה קשה לשמוע את הכאב של כולם. היא התמוטטה. אנחנו כבר לא מרשים לה לשבת כאן כל היום, זה מפיל אותה". הוא עצמו לא זז משם. כבר שבוע שלא היה בביתו בבאר שבע ולא פגש את גאיה בתו.
החשש המתמיד מהוועדה
ההורים, לידה ופארשד סעידיאן, עלו ארצה ב־1988 מטהרן והתיישבו בבאר שבע, שבה גידלו את ארבעת הילדים: לאה, אבשלום, גואל ויצחק. "אבא היה פעיל עלייה, הוא סייע לזייף דרכונים, ישב בכלא האיראני והוכר כאסיר ציון", מספר אבשלום. "הוא נפטר מדום לב ארבעה ימים לפני בר המצווה של יצחק. יצחק עלה בשבת לתורה, אבל את החגיגות עשו לו רק שנה אחר כך".
אחרי מות האב, עבר יצחק לירושלים, לבית אחותו הגדולה לאה. בירושלים הכיר את דודי כהן, מי שהפך לחבר קרוב. "מאז, מגיל 14, אנחנו חברים טובים", מרים דודי את ראשו מספר התהילים. "איציק תמיד היה מגן על כולם. אם ללכת למלחמה, אז רק עם לוחם־על כמוהו. כולם אומרים שהכתובת היתה על הקיר, אבל מבחינתי הכתובת ממש לא היתה על הקיר. איציק שידר עסקים כרגיל. הוא רצה לגלוש, לחיות, לטרוף את החיים. היינו יחד בסיני. עשינו חיים, אבל לאיציק היה קשה לישון בלילה.
"כשהתחלתי ללמוד הנדסאי בניין, איציק אמר שגם הוא רוצה ללמוד, אבל משהו שימלא אותו, לא משהו רק בשביל הכסף. בפסח אמר לי שהוא רוצה לטוס לדרום אמריקה. מאז השחרור הוא רצה לטוס, אבל לא הצליח בגלל כל מה שעבר עליו, ובגלל התהליך שעבר מול משרד הביטחון. זה הרס אותו מבפנים. הוא לא דיבר על זה הרבה, רק היה זורק משהו ואז מעביר נושא. איציק היה מספיק גיבור כדי לשרוד את סג'עייה, אבל את מה שהם עשו לו באגף השיקום בארבע השנים האחרונות הוא לא שרד.
"הוא היה מספר לי על הוועדות. הוא חשש מזה. אמר: 'יש לי ועדה של חצי שעה, ובה אני צריך לדחוס את כל הסיפור שלי, ואם אעשה טעות או אשכח משהו?'. כל מפגש איתם היה מציף בו דברים. בן אדם היה בקרב, אין פה מישהו שמחרטט או מספר סיפורים. כל המדינה מכירה את הקרב הזה. במקום לבוא אליו, לחבק אותו ולעטוף אותו, הוא זה שצריך לתבוע את המדינה. איציק הוא אדם של נתינה. הוא התנדב לשפץ בתים של ניצולי שואה, היה פעיל בקבוצת הגלישה, לא היה מסוגל להיות בעמדת המבקש שאליה הכניסו אותו".
אל פינת הישיבה מגיעה אישה ומתיישבת ליד אבשלום, מניחה יד על כתפו. "זאת הפסיכולוגית של יצחק", אומר אבשלום. "דברי איתה. גם היא כל יום כאן, מלווה אותנו".
אבל לענת סמסון יופה, יו"ר עמותת "בשביל המחר", אין זמן לדבר. היא תכף יוצאת לפגישה במשרד הביטחון, שעורך תחקיר על מה שקרה. "אני לא הפסיכולוגית הרשמית של איציק", היא מחייכת. "אבל בהחלט ליוויתי אותו בתהליך מול אגף השיקום. הקשר בינינו נוצר אחרי שהשתתף במסע המתועד של העמותה לרומניה. ארבעה ימים לפני האסון דיברתי איתו בטלפון. הוא נשמע כועס. בזמן האחרון הוא כל הזמן כעס. אגף השיקום חייב לעבור שינוי מהותי. הוא חייב לשנות את היחס. הם צריכים לכבד את השם שלהם, אגף השיקום, ולא להיפך".
"גם ענת וגם גיא דואק, שליוו את איציק צמוד ותמכו בו כל כך, פנו כמה פעמים לאגף השיקום", מספר אבשלום, "איציק קיבל נכות של 25 אחוז וביקש להעלות ל־50 ופעמיים לא אישרו לו. ענת וגיא הזהירו אותם שיעשו משהו לפני שיקרה אסון, וכל מה שאמרו להם זה 'צאו החוצה מכאן', פשוט כך. יש לי המון ייסורי מצפון. השתדלנו לתמוך באיציק, עזרנו לו עם עורך דין, אבל בסופו של דבר הייתי שקוע בעבודה, במשכנתא, בטיפול בילדה. אשתי בת אל עובדת קשה וגם לומדת, הייתי חייב לתמוך בה".
הנכות הנפשית שקופה
אל הכניסה למחלקת כוויות מגיע הרב מנחם קוטנר. "אני שליח חב"ד לפצועי צה"ל", הוא מציג את עצמו, "אנחנו מארגנים תפילה לשלומו של איציק בכל בתי חב"ד בעולם. אפילו דיברתי היום עם שליח חב"ד באיים הקריבים. סיפרתי לו על איציק והוא מייד אמר שייכנס את 300 היהודים שגרים באי, כדי שיתפללו לרפואתו. אל תדאגו, בעזרת ה' אנחנו עוד נזכה לשבת איתו בסעודת הודיה". אבשלום מתרגש מן המחווה: "זה הכי חשוב - שכולם יתפללו על יצחק בן לידה. אני מתחנן, בבקשה תתפללו, זה מה שמחזיק אותו בחיים, התפילות של עם ישראל".
אבשלום יוצא עם דודי החבר לנשום אוויר בחוץ. בת אל, גיסתו של יצחק, מחליפה את בעלה במשמרת מול דלת מחלקת הכווית. "בכל פעם שאני נכנסת ליצחק אני משמיעה לו את גאיה הבת שלנו. למרות שהוא לא בהכרה, רואים שזה משפיע עליו. הרופא אמר לי 'תראי תראי, איך לחץ הדם שלו עולה כשאתם מדברים איתו'. יצחק כל כך אוהב את האחיינים שלו. סיפרנו לגאיה שהוא בבית חולים. יש ליצחק צלקת ישנה במצח, אז היא חושבת שהוא בבית חולים בגלל זה. תראי איזו מתוקה, מה היא מאחלת לו", היא מראה סרטון של הבת עם שתי גומות חן וצמות, מאחלת לדוד להיות בריא ולצאת שוב לגלוש בים, וגם מבטיחה לו שלא תתנגד עוד כשיטרוף אותה, כמו תמיד, בנשיקות.
"אתם סעידיאן?", ניגש בהיסוס אדם כבן 50 אל בני המשפחה. בת אל מהנהנת. "באתי כי אני לא מסוגל לא לבוא. גם אני נפצעתי בפעילות מבצעית. שנים לא הבנתי מה לא בסדר איתי, שגם הנפש פגועה, לא רק הגוף. עשיתי את כל הטיפולים באופן פרטי, לא רציתי את התווית הזאת של הלום קרב, לא רציתי את כל התהליך הזה מול משרד הביטחון. רק אשתי יודעת מה עובר עלי, אפילו הילדים לא יודעים. מה שלום איציק? יש שיפור?".
"הוא עדין בסכנת חיים", עונה בת אל. "צריך לקוות לנס. אני מחכה לשמוע שיאמרו שיצא מכלל סכנה. תודה רבה לך שבאת. תודה רבה לך שנלחמת בשביל שאנחנו נוכל לחיות בשקט. זה כל כך עצוב שהנכות הנפשית היא שקופה. יצחק תמיד אמר שהוא היה מעדיף לחזור מעזה בארון או לפחות בלי יד או בלי רגל, כי אז קל יותר בוועדות, אז אתה לא שקוף".
"כמי שנפגע גם בגוף וגם בנפש, הוא צודק", אומר האיש שמבקש לא לחשוף את פרטיו, "הייתי מעדיף להיפגע יותר בגוף אבל שהנפש תישאר שלימה. ייסורי הנפש הם קשים מנשוא".
אחר הצהרים מצטרפות האם לידה והאחות לאה אל המשמרת בפינת הישיבה. "כבר ארבע־חמש פעמים הייתי השבוע במיון כי לא הרגשתי טוב, אז הילדים לא נותנים לי לשבת כאן הרבה ליד יצחק", מסבירה בהתנצלות לידה. "המלחמה הרסה את יצחק. תמיד הוא היה אומר לי: 'אמא, להרוג אנשים זה קשה. אמא, אני עוד מריח את ריח השריפה של החברים שלי, שהוצאתי בידיים שלי מהנגמ"ש. הריח הזה לא עוזב אותי'. אחרי הצבא הוא חזר לגור בירושלים ואז בא לגור איתי בבאר שבע. בהמשך החליט לעבור לתל אביב בגלל הים. הגלישה בים הרגיעה אותו".
לידה משתתקת, קשה לה לנשום, העיניים שלה מתרוצצות, מחפשות את יצחק. "אני לא יכולה עוד לדבר. קשה לי, אבל אני לא אצא מבית החולים עד שהבן שלי יבוא איתי". "מה שקורה כאן זה סוג של בית, זה משפחה אחת גדולה", אומרת לאה הבכורה, קולה צרוד מעט ותשישות ניכרת על פניה העדינות. "חשוב לנו להיות כאן עם החברים, קרובי המשפחה, ועם כל האנשים שבאים לחזק אותנו". היא מספרת שהתמיכה עוטפת אותם גם מחוץ לבית החולים. הבוקר, בעודה נוהגת תוך כדי ראיון ברדיו, משאית שנסעה מאחוריה צפרה ממושכות. "את סעידיאן, ראיתי אותך בטלוויזיה. רק רציתי לומר לך שאנחנו איתכם", צעק לה הנהג.
חטא הביורוקרטיה
"הבנת איזה עם טוב ויפה יש לנו? תראי איזה בחור מקסים שכבר יושב כאן ימים", לאה מצביעה על ב', "חשוב לנו לשמוע עוד סיפורים של הלומי קרב. תמיד הייתי מתפלאת על הסבלנות שיש לאיציק לחלשים, לכל מיני נכים ופצועים, גם לא נכי צה"ל. הוא היה מקשיב לכולם, ולכן גם אנחנו מקשבים לכולם ומרגישים זכות גדולה להמשיך בדרכו של יצחק".
מתי הבנתם שיצחק חזר פצוע מהקרב?
"אני חושבת שכמעט שלושה חודשים אחרי שהוא חזר מהמלחמה (צוק איתן) כבר התחילו כל מיני התקפי זעם, הסתגרות, התבודדות. זה תהליך הדרגתי ולכן קשה לפעמים לזהות אותו. בכל פעם הוא נפל עוד מדרגה ועוד מדרגה, ולמרות הקושי הוא סיים שירות קרבי עד הסוף. איציק מאוד אוהב את המדינה, מאוד רוצה לתת הכל למענה.
"הוא ממש התעקש שיכניסו אותו לעזה, למרות שהיה רק בתחילת השירות הצבאי. יצחק הוא אחד שמוציא, שמדבר. הוא דיבר הרבה בתקשורת. אחרי התקופות של הדיבור היו מגיעות תקופות של שקט. זה עוד יותר הפחיד אותנו. בער לו בבטן אז הוא היה מוציא הכל, מקיא את כל הכאב, ואז בורח. הפעם לצערי הרב הוא לא ברח".
איזה מסר את רוצה שייצא מכאן?
לאה לא ממהרת לענות. היא חושבת ואז מרימה את העיניים ופונה אל ב'. "יש לי תשובה", היא אומרת, "אבל אני רוצה לבקש ממך לענות במקומי על השאלה הזאת".
ב' מהסס, ופתאום המילים יוצאות ממנו בשטף: "יש הרבה בעיות באגף השיקום במשרד הביטחון, ויש הרבה חוסר מודעות להלומי קרב, אבל הבעיה מתחילה עוד בצה"ל. לוחם שמשתחרר מקבל כרטיס מוזהב של תעודת שחרור, אבל רק הגוף שלו משתחרר, המוח שלו נשאר בצבא. אני חושב שלצה"ל אסור לשחרר את הלומי הקרב. צריך להקים להם גדוד או חטיבה ולטפל בהם בתוך הצבא.
"צריך לעשות בדיקות רפואיות לא רק בכניסה לצבא, אלא גם ביציאה ממנו. עם תעודת השחרור אי אפשר לשלם לפסיכולוג. יש בצה"ל קב"נים שרבים מהם היו לוחמים ומבינים בדוק מה עובר עלינו. הם צריכים לטפל ב'פוסטים'".
ב' שוב מתכנס אל שתיקתו, גם לאה שותקת. לאט־ לאט בוחרת את המילים. "הזעקה שלנו היא די לסבל, די למסלול הייסורים שהלום קרב עובר. די לכל הביורוקרטיה הזאת ולעורכי דין שעושים כסף מהמנגנון העקום הזה. צריכים להבין שנפש אי אפשר לקנות, זה כאב שהוא מוסתר וצריך לחפור בו. זה טיפול ממושך וזה לכל החיים. צריך לעודד להשתקם ולבנות את החיים, ולא להוריד אחוזי נכות למי שמצליח להרים את הראש מעל המים, לעבוד קצת או למצוא בת זוג".
"אני רוצה לומר עוד משהו אחרון, לאחי יצחק היקר", הקול של לאה נשבר כשהיא שוב פונה אל אחיה, ובין משפט למשפט היא נאבקת בדמעות המציפות. "אני כל כך אוהבת אותך, אח שלי. אני כל כך מתגעגעת אליך. אנחנו מחכים לראות אותך איתנו בשולחן שבת, עושה לנו קידוש בערב שישי. אתה הגיבור שלנו. ניצחת. בשבילנו אתה ניצחת".
