התחושה הראשונה שמתעוררת אצל מי שמבקר במוזיאון העם היהודי החדש, שקם לאחרונה על יסודות בית התפוצות הישן בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, היא שאי אפשר למצות את עושרו בביקור אחד. למרבה הפלא, התחושה הזאת אינה מעיקה. אחרי הכל, מי מצפה לפצח את סוד עם הנצח בביקור אחד, ארוך וגדוש ככל שיהיה?
"ידענו שהמוזיאון גדול מכדי לכסות את כולו בכמה שעות", מאשר איתמר קרמר, מנהל בית הספר הבינלאומי ע"ש קורת ללימודי העם היהודי, "אבל רצינו שבמקום FOMO, הפחד מהחמצה, המבקר יחוש JOMO, ההנאה שבהחמצה - שביעות הרצון שיש הרבה מה לגלות".
תחושה נוספת שמשתלטת על המבקר היא תחושה אופטימית של שמחה וגאווה, ולא מדובר רק בשילוב אסתטי של תאורה דרמטית, צבעים מסבירי פנים ומוצגים מושכי עין. העיצוב המוקפד משחק כמובן תפקיד משמעותי ביצירת החוויה החיובית, אבל הבחירה לטעת במבקרי המוזיאון הרגשת שמחה היתה הכרעה אידיאולוגית מרחיקת לכת של מקימי המוזיאון.
הגלימה של מיכואלס
"בתחילת המאה ה־21 אפשר כבר לוותר על פוזיציית הקורבן ולעבור מבכיית אוי־ויי לקריאת הללויה", מספרת בשיחה עם "ישראל השבוע" ד"ר אורית שחם־גובר, האוצרת הראשית של המוזיאון ודמות מפתח בגיבוש תפיסתו הערכית. "מובן כיצד נולדה תחושת הקורבן של העם היהודי - הרדיפות שידע העם היהודי, ובוודאי הטרגדיה הנוראית שעברנו באמצע המאה ה־20, הצדיקו אותה לחלוטין. אבל אפשר להסתכל אחורה על העבר שלנו ולראות לא רק פרעות, גזירות, רדיפות ושמד, אלא גם פריחה ושגשוג ותרבות - חיים ולא רק מוות. מערכת החינוך שבה גדלתי, שבה גדלו ילדיי וגדלים נכדיי, הציגה את הסיפור היהודי ברובו כסיפור של מוות, ואילו אצלנו במוזיאון שוברים את הפרדיגמה".
הכרעה ערכית נוספת התקבלה כבר לפני כעשור, כאשר ד"ר שחם־גובר וצוותה החלו לתכנן את המוזיאון העתידי. "ההתלבטות הראשונה, שכללה התייעצויות עם מומחים וקבוצות מיקוד, היתה סביב השאלה מה אנחנו רוצים להגיד על העם היהודי. כתוצאה ממנה נולדה המסקנה שלעם היהודי אופייני הריבוי, במובן זה שיש בו הרבה קבוצות ותת־קבוצות, הרבה תרבויות ותת־תרבויות, וזהויות רבות ומגוונות. אנחנו רוצים להגיד למבקרים שהסיפור הזה הוא של כולם. זאת אמירה תקפה אפילו ביחס למבקר לא יהודי, משום שהסיפור היהודי כל כך משפיע, שההדים שלו יימצאו בהיסטוריה ובתרבות של עמים אחרים.
"אני ממליצה להתחיל את הביקור מ'הסוף', מהקומה השלישית והאחרונה שעוסקת בזהות ובתרבות יהודית בימינו. שם יגלה כל אחד שהוא מחובר למרכיב זה או אחר בסיפור היהודי".
קומת הזהות והתרבות חוגגת את התרומה העצומה של היהודים בתקופה המודרנית לתרבות האנושית. מגניב להיות יהודי, זועקים המיצגים וחולקים את הגאווה על מה שהשיגו בני עמנו בתחומים שונים. כאן תמצאו, בין השאר, את הגיטרה של לאונרד כהן, את השמלה של מעצב האופנה אלבר אלבז ואת גלימתו של שחקן התיאטרון היהודי סולומון מיכואלס, ששימשה אותו בהצגה הנודעת "המלך ליר". בנותיו של מיכואלס תרמו בזמנו את הגלימה לארכיון התיאטרון על שם ישראל גור בירושלים, וכאשר אנשי הארכיון השאילו אותה למוזיאון החדש, התברר שהמוצג הנדיר, העשוי משי עדין, זקוק לשימור.
"הבאנו את הגלימה למעבדה וסיפרנו למשמרת שושנה מנדל למי היא היתה שייכת", מספרת עירית שפירא, אחת מאוצרי המוזיאון. "היא כמעט התעלפה. מתברר שאמה היתה שחקנית בתיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה בהנהלת מיכואלס, והיא עצמה גרה כילדה עם שחקנים ואנשי צוות נוספים במבנה שבחצר התיאטרון. סגירת המעגל היתה כה נוגעת ללב, ששושנה מנדל סירבה לקבל תשלום על עבודת השימור".
אחרי הטעימות של הקומה השלישית מגיעה העת לצלול לעומקה של ההיסטוריה היהודית בקומה השנייה של המוזיאון ולגלות איך הגענו עד הלום. הקונספט כאן שונה מתפיסת בית הקהילות, אשר היתה נהוגה בבית התפוצות ההיסטורי. "רצינו להימנע מהסיטואציה שהמבקר ימצא את תולדות העדה של המשפחה הפרטית שלו וידלג על כל היתר", מעירה שחם־גובר. במקום זאת המבקרים יוצאים למסע מרתק בעקבות תולדות עם ישראל ועוברים עימו בכל התחנות, החל מאברהם אבינו.
עוד לפני המסע חייבים להצטייד ב"כרטיס", לצפות בסרטון אנימציה חביב של 8 דקות על ההיסטוריה היהודית כולה. "השימוש באנימציה מגלם בחירה אוצרותית מבריקה", מסביר קרמר. "האנימציה מורידה מגננות. משום שהמבקר לא רואה מולו בן אדם אמיתי, הוא לא ינסה לחפש את הדמיון או את השוני, לא ישאל את עצמו אם הוא מאותה עדה או מאותה תקופה". להשלמת הטעימה, קיר הציורים של האמנית לנה רבנקו מציג 52 דמויות יהודיות ממקומות שונים ומתקופות שונות, שיוצרות פסיפס עשיר וצבעוני, המזמין להכיר אותן, לגלות את הווי התקופה ולחקור את הנסיבות שבהן פעלו.
כדי להראות שההיסטוריה היהודית בכל קצווי תבל השפיעה על ההתרחשויות הכלל־עולמיות והושפעה מהן, ולהזכיר שהעם היהודי מעולם לא התנתק ממולדתו בארץ ישראל, המסע ההיסטורי ילווה בשני צירים: האדום ישבץ את הצמתים החשובים בהיסטוריה היהודית בהקשר הגלובלי של תולדות העולם, והכחול יקביל אותם למה שהתחולל באותה עת בארץ. "הקפדנו על כך אף בבואנו לספר על העבר היהודי, שלא היה לו קשר לערש הלידה של עמנו", מבהיר קרמר, "זאת החלטה מודעת, אמירה ברורה לעניין מקומה של ארץ ישראל בתודעה היהודית, ובעיקר בעתיד היהודי".
בכל אחת מ־37 התחנות במוזיאון (לדוגמה, גלות בבל, תור הזהב של יהודי ספרד, הופעת החסידות, ההשכלה והאמנציפציה ועוד) מציגים את חיי היום־יום של היהודים, את החידושים של התקופה ואת האתגרים והמחלוקות שהסעירו את היהודים. בכל תקופה מוארים שני מוקדים שבהם התקבצו מרבית היהודים.
"חשוב לנו להבליט את הדיאלוג שהתקופות ההיסטוריות מנהלות עימנו", מוסיפה שחם־גובר, "וכדי להמחיש אותו שילבנו במוצגים ההיסטוריים אמנות מודרנית, חלקה מוזמנת, וחלקה קנויה או מושאלת: למשל, מודל בית המקדש של פלג דישון, שירי המשוררים מספרד של ימי הביניים בביצוע זמרים עכשוויים, או המיצג המרגש של רן טל, המבוסס על המכתבים של היהודים באמצע המאה ה־20".
זהירות, שביר
האבזור הטכנולוגי של מוזיאון העם היהודי יענה על ציפיות חובבי הטכנולוגיה המתקדמים ביותר, והפיתוח בתחום הזה יימשך. כך, ממש בקרוב יוכלו המבקרים להצטייד בצמיד גומי מיוחד, שבאמצעותו יהיה ניתן לסרוק בסיסי מידע ב־12 נקודות במוזיאון ולהוריד מהם את מה שיחפצו - טקסטים, ציורים וכו', בבחינת "לקחת את המוזיאון הביתה". "ובכל זאת, הכוח הגדול שלנו אינו בדאטה, אלא ביכולת לעורר רגש והזדהות", אומרת שחם־גובר, "בני אדם זוכרים חוויה אישית. הרגש מחבר לתוכן, ולא להפך, והאבזור אינו יותר מאמצעי: שלל המדיות צריכות לחולל אמירה אחת כוללת. טקסטים, מוצגים, דימויים, סרטים, מיצגי אינטראקטיב. יש אנשים שמתחברים למילה הכתובה, אם כי מספרם פוחת והולך. אחרים 'נתפסים' על ידי תמונות: לא תמצא אצלנו תמונות קטנות, מכיוון שבראותה הרבה תמונות קטנות העין זזה ואינה יכולה להתפקס. לעומת זאת, לתמונה גדולה ובולטת, אם היא טובה, יש סיכוי לגעת לך בנשמה".
לבסוף מוביל המסע למאה ה־20, שבה תסס העולם היהודי מתנועות פוליטיות רבות ומגוונות, ובהן הציונות, והגיע להישגים אדירים ברוח ובחומר, שנגדעו באחת בשואה. סיום הקומה מבטא את השינויים המפליגים שחלו בעם היהודי אחרי השואה - הקמת מדינת ישראל, העליות וההגירות ההמוניות בחיפוש אחר בית חדש, הגירוש מארצות האסלאם, ירידת מסך הברזל על יהדות בריה"מ והמגוון התוסס והחיוני של הקהילות היהודיות בימינו.
ההיכרות עם סיפור העם היהודי מסתיימת בקומה הראשונה, קומת היסודות. כאן מתואר הבסיס הראשי, שעליו בנויה היהדות בהיבטיה האוניברסליים: התנ"ך, החיים היהודיים בבית הכנסת, השבת, הברית, לוח השנה העברי וציוני הדרך במעגל החיים האישי וזה המשפחתי. גם בהקשר זה, מסורתי מאוד לכאורה, לא חששו מקימי המוזיאון לחדש, ולצידם של חפצים יהודיים קלאסיים מוצגים פריטים שנועדו לעורר מחשבה על משמעות הטקסים. דוגמה יפה לכך היא עבודתו של קן גולדמן - גביע שחרוט עליו נוסח הכתובה וכותרתו "זהירות, שביר" - מעלה שאלות על שבריריות הברית בין גבר לאישה, ומעבדת במבט רענן את המסורת של שבירת הכוס.
"קול להיות יהודי"
לא פחות מ־400 איש שקדו במשך עשר שנים על הפיכת בית התפוצות המיושן לחלל מוזיאוני מהמרשימים בעולם. הדברים הטובים מבית התפוצות, כגון אוסף מודלים אהוב של בתי כנסת מכל העולם, עברו לאכסניה מחודשת, והיתר נבנה יש מאין. יצירת מוזיאון כרוכה לא רק בהכרעות אינטלקטואליות, והחזון המוזיאלי צריך היה לקרום עור וגידים בדמות קירות ותשתיות. העלות הכספית של המהלך הגיעה ל־360 מיליון שקלים, וללא הגב הכלכלי הרחב של קרן נדב, החזון היה נשאר על נייר.
"אנחנו לא אומרים מה לחשוב אלא על מה לחשוב", מסכמת שחם־גובר. "שאלתי את עצמי איך העזתי ליטול את המשימה הגדולה הזאת. להכיל את העם היהודי בין קירות המוזיאון, גדול ככל שיהיה - קל אולי להגיד את זה, אבל קשה לעשות. בחושבי על קהל יעד של החברה הישראלית, ובעיקר של הדור הצעיר, אני סבורה שמעט מדי ישראלים מבינים שהם חלק מדבר אדיר, העם היהודי.
"אני מבחינה בין שלושה סוגים של אנשים: אלה שהיהודיוּת היא חלק מהזהות שלהם באופן אוטומטי; אלה שהיהודיוּת שלהם היא ישראליוּת, והם לא שייכים לזהות היהודית הכוללת; ואלה שההגדרה היהודית או הישראלית מעוררת אצלם אנטגוניזם, כי הם שואפים להיות אוניברסליים, כמו ההיפסטרים התל־אביבים, החברים של הבת שלי. אנשים כאלה מעידים באוזניי בהתלהבות אחרי הביקור במוזיאון, 'לא חשבתי שכל כך קוּל להיות יהודי', ובעצמם מתכוונים ל'לא ראיתי בעצמי יהודי', ואני מבינה שעשינו משהו, גם אם הם לא זוכרים את כל ההיסטוריה היהודית לפרטיה. אולי הנענו תהליך". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
