זה סיפור פחות ידוע על אחד השירים המרגשים שכתב נתן אלתרמן; שיר קאנוני, שהפך עם השנים לחלק מפסקול חיינו ולנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. הוא מושמע רבות, במיוחד בימי הגשר הללו שבין שואה לתקומה. גיבוריו הם סב, אב ונכד, ועץ הנטוע תחילה באדמת הגולה.
מסע בעקבות שירו של נתן אלתרמן, שחיבר בין שואה לעצמאות
הסב כבש בגזע העץ את ראשו בתפילה לירושלים. האב (בנו), נעקד לאותו עץ בחבל, הוכה בברזל ובשוט עד מותו, וצנח ארצה כשפניו אף הם לירושלים. ואילו הנכד שט עתה באוניית מעפילים, שאותו עץ, שבינתיים נכרת, היה לה לתורן ומצפן בדרכה לארץ ישראל. אמו של הנער או סבתו - לא ברור - היא ששרה לילד בבלדה האלתרמנית את קורות המשפחה והעץ, שבפועל הם קורות עם ישראל באותה התקופה.
"על אם הדרך עץ עמד", שיר שהוא תמהיל של שיר ערש והעפלה, פורסם בפעם הראשונה ב"הטור השביעי" של נתן אלתרמן בעיתון "דבר" ב־4 באפריל 1947. חמישה ימים קודם לכן השתלטו הבריטים על אוניית המעפילים "מולדת". אלתרמן כתב את השיר בהשראת סיפורה; כשהאונייה נתפסה על ידי הבריטים היא נטתה בצורה מסוכנת על צידה, ועמדה לטבוע. הבריטים נענו למעשה לקריאות ההצלה של מפקדי "מולדת", בעת שהמים חדרו לתוך חדר המכונות שלה ומשאבות המים כבר חדלו מפעולתן. המשחתות הבריטיות ואנשיהן הצילו את המעפילים מטביעה, אך מייד לאחר מכן גירשו אותם מהארץ.
על סיפון "מולדת" היו 1,568 יהודים, רובם ממזרח אירופה, נשים, גברים וטף. כמחציתם הועברו בסירות גומי לאורך כבל ארוך שנמתח מהחרטום עד לחוף. מאות אחרים נותרו על האונייה, שנגררה לנמל חיפה, תוך התנגדות קשה מצד המעפילים. הם ידעו שגירושם מאדמת הארץ הוא עניין של שעות בלבד.
עיתון "דבר", שאלתרמן פרסם בו בקביעות את הטור השביעי שלו, תיאר כיצד "שילבו המעפילים את זרועותיהם זה בזה", והקשו על הבריטים לגרור אותם אל סיפון אוניית הגירוש שעגנה בסמוך: "המעפילים החלו לזרוק מכל הבא ליד: חפצים קטנים, אוכל, קופסאות שימורים. החיילים הטילו פצצות של גז מדמיע לתוך התאים בעד האשנבים, ואז פרצה משם צעקה מחרידה. מעפילים רבים עלו על הסיפון מול החיילים שהתנפלו עליהם באגרופים... נראו מעפילים שותתים דם. גם חיילים אחדים נפצעו קל. אחרי המנה השלישית של גז מדמיע נכנעו המעפילים".
המשורר הוריד מעפילים לחוף
ב־31 במארס, זמן קצר אחרי ההתכתשות הגדולה על סיפון "מולדת", נשלחו רוב מעפילי הספינה באוניות גירוש בריטיות לניקוסיה. רק החולים והנשים ההרות נשארו בארץ.
למחרת, יום שלישי, פרסם "דבר" בעמודו הראשון את הידיעה המפורטת על האירועים. אלתרמן נחשף לדיווח כמעט מיידית. כעבור יומיים, ביום חמישי 3 באפריל, הוא העביר את טורו למערכת, וביום שישי, ערב פסח, פורסם שם שירו, שהיה לפואמה.
ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור (86) מעריך שאלתרמן לא נזקק בהכרח לדיווח ב"דבר". "עניין ההעפלה היה בדמו. הוא הרי מי שטבע בשירו 'נאום תשובה לרב חובל איטלקי אחר ליל הורדה', את הסיסמה שאומצה על ידי מפעל ההעפלה - 'לחיי הספינות שבדרך'". אלתרמן, מציין נאור, "עודכן לא פעם אישית על ידי מפקדי הספינות. כך, למשל, כשהאונייה 'כנסת ישראל' הגיעה לחופי חיפה, חמישה חודשים לפני 'מולדת', ושניים ממעפיליה נהרגו במאבק הקשה מול הבריטים, מפקד האונייה יוסי הראל הלך יחד עם יצחק שדה לאלתרמן, כדי לדווח לו פנים מול פנים על שאירע".
נאור מזכיר כי לאלתרמן יש כמה עשרות שירים שעוסקים בהעפלה. "הוא השתתף אישית בהורדת מעפילים לחוף, ואחרי קום המדינה גם ביקר במחנות המגורשים בקפריסין. השיר הזה - 'על אם הדרך עץ עמד', הוא מהקורפוס הכי מחויב שלו, מהמיית נפשו".
סיפור "מולדת" הסעיר את רוחו של אלתרמן: "כורעת הספינה על צד / עולה שלופת ציפורן!", כאילו צייר המשורר בשירו את מצבה של האונייה, רגע לפני שהבריטים הצילו אותה מטביעה, ותיאר את תפקידיו המתחלפים של גזע העץ הכרות:
"על אם הדרך עץ נכרת/ נכרת ויהי לתורן...//
הס, ילד. שער התהילה/ לתורן ייפתח./ הוא גם היום עמוד תפילה/ הוא גם היום מזבח//
על אם הדרך עץ עמד/ ולא יפול אפיים./ נום, ילד. הספינה על צד/ חותרה, בוקעת מים."
לא רק אלתרמן היה מעורב אישית בסיפור ההעפלה בכלל, ובסיפור "מולדת" בפרט. גם לנעמי שמר, מחברת הלחן של "על אם הדרך", וגם למבצעת הראשונה שלו - חיה ארד־יונאי, סולנית להקת חיל הים ששמר בחרה בה לבצע את השיר - היתה זיקה עמוקה, אישית־משפחתית, לסיפור ההעפלה.
אביה של שמר, מאיר ספיר, איש קבוצת כנרת, היה ממפקדי מפעל הבריחה ברחבי אירופה ומראשי עלייה ב'. הוא וחבריו פעלו באמצע שנות ה־40 של המאה שעברה, כדי להעלות לארץ עשרות אלפי פליטי שואה ולרכוש את אוניות המעפילים, שאחת מהן היתה "מולדת".
בתה של שמר, ללי (הללי) מספרת כי אמה אמנם לא דיברה עימה על השיר, אך הזדהתה עימו "בכל מאודה". "אמא היתה המשך אותנטי של ההורים שלה, של סבא מאיר וסבתא רבקה. היא ינקה את סיפורי ההעפלה משחר ילדותה. אבא של אמא, סבא מאיר, קיפח את בריאותו במסעות שלו בחו"ל ובמאמציו לאסוף את שארית הפליטה ולהעלותה ארצה. הייתי בת שנתיים כשסבא נפטר, צעיר בן 60".
ללי שמר מספרת כי את הלחן לשיר של אלתרמן "על אם הדרך עץ עמד", אמה חיברה בחלוף עשור, ב־1971, שנה לאחר פטירת אלתרמן. "היא ניגשה לטקסט הזה כמעט בחרדת קודש, למרות שפעם אלתרמן אמר לה, כשהלחינה את שירו 'ספני שלמה המלך', שמותר לה לקצר וששיריו אינם שירי קודש. גם כאן, בשיר המולחן, אמא הרשתה לעצמה לקצר רק מעט, ודילגה על שני בתים".
סיפור חילופי הדורות
הצלע השלישית שהקנתה ל"על אם הדרך עץ עמד" את מקומו בפנתיאון השירים הלאומי של קוממיות ישראל, היתה הזמרת חיה ארד. שמר הזמינה אותה לביתה, על פי המלצת המעבד המוזיקלי בני נגרי. אחרי שבחנה אותה, הודיעה לה שתבצע את השיר. ארד, כיום ארד־יונאי, היתה אז כבת 19, הסולנית בעלת קול הפעמונים של להקת חיל הים ובעלת ניסיון קודם כזמרת הייצוגית של העיר חיפה בארץ ובחו"ל.
"נעמי אמרה לי ששנים שמרה את השיר של אלתרמן במגירה וחיכתה לרגע המתאים. אחר כך הודיעה לי: 'את מקבלת אותו והולכת להקלטה'", נזכרת ארד־יונאי בשיחה עם "ישראל השבוע", "זה לא היה סתם 'עוד שיר'. הוא היה מיוחד כשלעצמו, אבל מיוחד בשבילי גם באופן פרטי. אבא שלי, משה קופרארד, נהג לומר כל השנים שהשיר הזה כאילו נכתב על סיפור חייו, סיפור שאותו חיינו במשפחתנו בדממה. אבא לא דיבר יותר מדי".
קופרארד האב, מספרים ילדיו חיה ויהושע, הגיע בפעם הראשונה לארץ כפעוט עם הוריו, בספינה שטבעה מול חופי יפו ב־1925. הוא שב עם הוריו ועם אחיו ואחיותיו לפולין כשלוש שנים מאוחר יותר, לאחר ניסיון היאחזות שלא צלח בקרקעות הרצליה.
המשפחה חיתה בעיירה זוולין שב־1939, עם פלישת הגרמנים לפולין, הנאצים הפכו למעין גטו פתוח. במהלך המלחמה זוולין הופצצה קשות. סבא של חיה, שמואל, נרצח על ידי הנאצים בעיירה קזנוב ב־1941. בני משפחה נוספים הועברו ברכבת לטרבלינקה באוקטובר 1942. רק שניים מילדיו של שמואל שרדו את המלחמה: ברוך, אביו של שמואל ארד, לימים קצין צנחנים ראשי, אלוף בצה"ל וממשתתפי מבצע אנטבה; ומשה - אביה של חיה.
משה שרד ארבעה מחנות עבודה והשמדה. הוא השתחרר ב־10 במאי 1945 מטרזיינשטט, חצה את הרי האלפים, הגיע לאיטליה, והצטרף שם למוסד לעלייה ב'. בסוף יוני 1946 הוא הגיע לארץ באוניית המעפילים "יאשיה וודג'ווד", שנרכשה יחד עם הספינה "מולדת" על ידי אנשי המוסד לעלייה ב'. הבריטים כלאו את קופרארד במחנה המעצר בעתלית, אך ההגנה הצליחה לחלץ אותו משם תוך כדי הפעלת קשרים. במלחמת השחרור קופרארד לחם בצפון, בתל עזזיאת, ואחר כך שירת שנים רבות בחיל הים ונפצע בתעלה במלחמת ההתשה. גם שלושת נכדיו שירתו או משרתים בחיל הים.
"לא פעם, כששרתי את המילים של אלתרמן, חשבתי על אבא שלי - על הוריו שלא זכיתי להכיר, סבא וסבתא שלי וילדיהם שנעקדו למוות בשואה, וכמובן על אבא שלי ובני דמותו שסיפורם זהה לסיפור של הנער־נכד בשיר האלתרמני", מספרת ארד־יונאי. "כל חייו אבי היה מספר בגאווה ובכאב שהשיר נכתב עליו; שהסיפור שלו הוא הסיפור שאלתרמן מספר בשירו; הסיפור שבתו חיה זכתה לשיר ולהפיץ ברבים".
את מוטיב העץ בשירו נטל אלתרמן משיר יידישאי קדום יותר, שעבר גלגולים שונים. האחרון שבהם היה שירו של יצחק (איציק) מאנגר - 'אויפן וועג שטייט א בוים' (על הדרך עץ עומד). גם לשיר זה, ששמר תרגמה ללחנו של פיליפ לסקובסקי והפקידה אותו בידי אחת המבצעות המוכשרות של שיריה, צילה דגן ("על הדרך עץ עומד/ צמרתו תשוח/ עזבוהו ציפוריו/ לאנחות הרוח...")
אלתרמן התכתב בשירו המאוחר יותר עם השירים ביידיש של מאנגר וקודמיו. ההיסטוריון פרופ' דוד אסף, עורך הבלוג הידוע "עונג שבת (עונ"ש)" ומי שהוציא לאחרונה את הספר "שיר הוא לא רק מילים. פרקי מסע בזמר העברי" (הוצאת עם עובד), מציין כי בעוד ששירי היידיש מתארים יהודי המגיע לעץ ומתפלל בצילו תפילת מנחה, הרי ש"אלתרמן ראה באירוע הזה את חילופי הדורות. הילד הגלותי משירו של מאנגר הפך לרב חובל שמוביל מעפילים לארץ ישראל, וענפי העץ הזקן, שבצילו נקשר האב, נעקד והומת, הפכו להיות התורן, הקשור בכבלי פלדה אל הספינה העושה דרכה לארץ ישראל".
שנתיים אחרי מותו של אלתרמן, הקדיש גם המשורר חיים גורי דברים ל"על אם הדרך" ברשימה שפרסם ב"דבר". גורי ציין שהשורה הראשונה בשיר האלתרמני כמעט זהה לשורה הראשונה בשירו של מאנגר, בשינוי אחד: העץ כבר לא עומד בהווה, אלא עמד בעבר: "העץ האחד היה לשלושה: ל'עמוד תפילה', ל'מזבח', ולתורן העובר ב'שער התהילה' והדברים מתבהרים: מן הכיסופים והתפילות והייסורים, ומן הדם ומן הקנאות - אל המרי, אל הספינה החותרת. סיפור 'העץ' שהיה לתורן. 'מוטיב' עממי, שהיה לבלדה 'פוליטית'" (גורי, 28.3.1970).
אומה כמו ספינה
פרופ' דן לאור, מחבר הביוגרפיה על אלתרמן (עם עובד וספריית אופקים) הזכיר השבוע שאלתרמן ידע היטב יידיש. "הוא גדל בבית שבו דיברו יידיש וסבתו, שרה פרידה ליבוביץ, אם אמו, אישה אדוקה שהיתה חלק ממשק הבית של משפחת אלתרמן, דיברה אך ורק ביידיש. היידיש עבור אלתרמן, משורר כה עברי, לא היתה נטע זר, אלא חלק ממשי של ילדותו. הוא הושפע לא מעט מהשירה של מאנגר. לכן, אין זה מפליא שמתוך אחד משיריו של מאנגר צמח תפקיד נוסף לעץ שאלתרמן הציב במרכז שירו, שיר שהפך לשיר של תקופה ועם".
כדרכו, אומר לאור, "אלתרמן עשה זאת בצורה חכמה, שקולה, מנוסחת היטב ונגישה לציבור רחב של קוראים". עם זאת, הוא מבהיר כי אלתרמן מעולם לא דיבר על השיר הזה, "כפי שלא דיבר על אף שיר אחר שלו. הוא הקפיד שלא להתראיין בימי חייו ולו פעם אחת, אבל דאג לכלול את 'על אם הדרך עץ עמד' בקובץ הראשון של 'הטור השביעי' שיצא כספר ב־1948, כחלק מאוסף של מבחר שיריו; מה שמלמד שגם אלתרמן החשיב אותו לשיר מיוחד וקאנוני".
בשיר שארד מבצעת לפי לחנה של שמר, יש דילוג, כאמור, על שני בתים, שלא הולחנו. אחד מהם רומז במפורש על מקורות ההשראה של אלתרמן שינקו משירו של מאנגר: "על כך סופר, על כך הוגד/ בשיר יפה שכוח/ הס ילד הספינה על צד/ זועקת מול הרוח".
השיר על העץ ושלושת הדורות הפך לרכיב חובה מוזיקלי וטקסטואלי בטקסי יום השואה ובשבוע העצמאות והזיכרון שמתקיימים מדי שנה ביד ושם, בתנועות נוער, בבתי ספר ובמקומות רבים אחרים ברחבי המדינה. חיה ארד־יונאי ממשיכה לשיר אותו; לאחרונה היא הופיעה איתו על במה אחת לצידו של הזמר והשחקן נתן סלור, נכדו של אלתרמן, בנה של תרצה אתר.
השיר של אלתרמן מבטא את ניצחון הציונות אחרי השואה. אלתרמן, מתנגד מוצהר לגלות, מספר את סיפור "בדמייך חיי" בדמות קורותיה של ספינת מעפילים שחותרת לשנות את המציאות; שלושה דורות ועץ סמלי, שהוא הרקע לעלילת השיר.
פרופ' זיוה שמיר ציינה בספרה "רוצי, נוצה. אלתרמן בעקבות אירועי הזמן" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), כי "בבלדה האלתרמנית לא האם ממררת בבכי, כי אם הילד, והאם מהסה אותו ארבע פעמים במילים 'הס, ילד'. בבלדה, האם מובילה את בנה (והאומה את בניה) דרך הים לארצם החדשה־ישנה".
המילים "בוקעת מים", שחותמות את השיר, מזכירות לשמיר את בקיעת הים ביציאת מצרים, "אך גם את בקיעת מי השפיר, שאיתם יוצא התינוק לאוויר העולם: דור חדש של בנים נולד לאם - לאומה, הכורעת כמו הספינה".
על אם הדרך עץ עמד
נתן אלתרמן
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמַד,
עָמַד נוֹפֵל־אַפַּיִם.
נוּם, נוּמָה בֵּן. הַלַּיְלָה רַד.
לֵיל סַעַר עַל הַמַּיִם.
הַס, יֶלֶד, הַסְּפִינָה עַל צַד
נוֹטָה מִזַּעַף רוּחַ.
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמָד,
אֵין צִיץ וְאֵין תַּפּוּחַ.
אֶל זֶה הָעֵץ אֵי־פַעַם, בֵּן,
אֲבִי־אִמְּךָ הִגִּיעַ.
וְצֵל עַרְבִית בָּעֵץ קִנֵּן
וּבַד הוּא לֹא הֵנִיעַ.
כָּבַשׁ בּוֹ רֹאשׁ אֲבִי־אִמְּךָ, -
פָּנָיו לִירוּשָׁלַיִם.
נָשָׂא בִּבְכִי תְּפִלַּת מִנְחָה,
עִם אֱלֹהָיו בִּשְׁנָיִם.
עַל כָּךְ סֻפַּר, עַל כָּךְ הֻגַּד,
בְּשִׁיר יָפֶה, שָׁכוּחַ.
הַס, יֶלֶד, הַסְּפִינָה עַל צַד
זוֹעֶקֶת מוּל הָרוּחַ.
הַס, יֶלֶד, הַסְּפִינָה עַל צַד
חוֹתְרָה שׁוֹאֶגֶת מֶרִי.
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמָד,
אֵין פֶּרַח וְאֵין פֶּרִי.
אֶל זֶה הָעֵץ אָבִיךָ, בֵּן,
נִקְשַׁר, עָקוּד בְּחֶבֶל.
בַּרְזֶל וָשׁוֹט הִכּוּהוּ, בֵּן,
וְחַם תִּמֵּר הַהֶבֶל.
וּכְשֶׁהָיָה כָאֵשׁ אָדֹם
הַשּׁוֹט הַחַד מֵחֶרֶב,
צָנַח אָבִיךָ אַרְצָה דֹם,
לְעֵת מִנְחָה, עִם עֶרֶב.
צָנַח מִמִּזְבְּחוֹ לְאָט,
פָּנָיו לִירוּשָׁלַיִם.
הַס, יֶלֶד. הַסְּפִינָה עַל צַד
כּוֹרְעָה, נוֹשֶׁקֶת מַיִם.
כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד,
עוֹלָה שְׁלוּפַת צִפֹּרֶן!
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ נִכְרַת,
נִכְרַת וַיְהִי לְתֹרֶן...
עַל הַסִּפּוּן נִצָּב הוּא רָם,
חָבוּק בְּחֶבֶל פֶּלֶד,
הָעֵץ הַשָּׂב מֵשִׁיר הָעָם,
מִזֶּמֶר הַקַּפֶּלוֹת.
אֵלָיו נִקְרַעַת רוּחַ לֵיל,
וּכְאִלּוּ שׁוּב, לְפֶתַע,
כֻּלּוֹ טוֹבֵל בִּצְחוֹק וִילֵל
שֶׂל תֹּף וּקְלָרִינֶטָה.
הַס, יֶלֶד, שַׁעַר הַתְּהִלָּה
לַתֹּרֶן יִפָּתֵחַ,
הוּא גַּם הַיּוֹם עַמּוּד תְּפִלָּה,
הוּא גַּם הַיּוֹם מִזְבֵּחַ.
- - עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמָד,
וְלֹא יִפֹּל אַפַּיִם
נוּם יֶלֶד. הַסְּפִינָה עַל צַד
חוֹתְרָה, בּוֹקַעַת מַיִם".
