בבית של הדוגמנית ואשת הטלוויזיה יעל גולדמן לא דיברו על השואה. סבה וסבתה, שברחו מהתופת אבל איבדו את כל משפחתם בשואה, לא אהבו לדבר על עברם.
בשנים האחרונות, כשניצולי השואה מתמעטים משנה לשנה, מבינה גולדמן כמה חשוב לשמוע את סיפוריהם של השורדים. השנה היא השתתפה בפרויקט "זיכרון בסלון" ונפגשה לשיחה עם שורדת השואה חנה מלכא (98). השיחה הועברה בלייב בעמוד האינסטגרם של "ישראל בידור".
"אני מרגישה שזה קצת תיקון בשבילי", אומרת גולדמן (42). "סבא וסבתא שלי מצד אמא הגיעו לארץ מפולין (לבוב) לפני המלחמה, אבל כל הקרובים שלהם נספו באושוויץ, והם לא דיברו על זה מעולם. הם לא הסכימו לדבר על זה. תמיד הרגשתי שיש לי המון שאלות ודברים לא פתורים, והם סירבו לדבר. זה חלק שלא היה אפשר לדבר עליו. סבא שלי נפטר כשהייתי בת 7 וסבתא נפטרה כשהייתי בת 28 מבלי שדיברנו על השואה, ובסוף אי אפשר שלא לדבר על זה כי זה חלק ממי שאנחנו. יש היום מעט אנשים שעוד אפשר לשמוע את הסיפור שלהם ממקור ראשון, וזה הכרחי.
"בשנה שעברה השתתפתי ב'זיכרון בסלון' בזום, בגלל הקורונה. השתתפו המון צעירים וזה שימח אותי שאכפת להם ושהם מבינים את החשיבות של זה. חשוב מאוד שקהל צעיר ייחשף לזה. הקהל של 'ישראל בידור' ברובו צעיר, וזה מצוין מבחינתי".
לדברי גולדמן, כדור שלישי לשואה, היתה לזה בהחלט נוכחות בבית. "אני יכולה להעיד שגדלתי עם אמא שהיא לגמרי דור שני לשואה", היא אומרת. "זה בא לידי ביטוי בכל מיני דברים, למשל אגרנות, פחד שיהיה חסר, תמיד כמויות מוגזמות של אוכל. לאמא שלי יש שני מקררים, אלוהים יודע למה. סבא וסבתא מצד אבא שלי סירבו להשתמש במוצרים גרמניים. הם לא הסכימו לשמוע על שום דבר שקשור בגרמניה, לא הסכימו לקבל שילומים".
"צפיפות ומחלות"
ניצולת השואה שעימה שוחחה גולדמן היא חנה מלכא, שנולדה בדרום צ'כיה. "ב־1938 הנאצים כבר השתלטו על האזור שמסביב לצ'כיה, וכמה חודשים לאחר מכן הודיע הנשיא שהגרמנים שולטים במדינה. החיים של היהודים השתנו בן־רגע", היא מספרת. "אסור היה לי ללכת לבית הספר או לדבר עם חברים שלי. אחר כך הגיע הטלאי הצהוב, ואחר כך נשלחתי עם אמי לגטו טרזיינשטט. שהינו שם בצפיפות איומה, אני הייתי בת 19. הנהלת הגטו חשבה שילדים זה העתיד ושעלינו לטפח אותם, אז לימדתי אותם לכתוב ולקרוא. אבל התמותה בגטו היתה נוראית. בגלל הצפיפות היו המון מחלות.
"הייתי שם שנתיים, ואז התחילו טרנספורטים לאושוויץ. בכל יום 1,500 איש. ככה הגעתי ב־1944 לאושוויץ. בסלקציה נשלחתי ימינה עם עוד 200 איש. אמרו לנו שאנחנו מיועדים לנסוע לגרמניה לעבודה. הפשיטו אותנו, גילחו אותנו, שמו עשר נשים על מיטה אחת ונתנו לנו צלחת מרק אחת לכל העשר. בלי כף. יש לי בלאק־אאוט מהרגע הזה. אני בטוחה שאכלנו את המרק, רק שאני לא זוכרת איך.
"אמא שלי נשלחה בטרנספר לאושוויץ שבועיים לפניי - ומאז לא שמעתי ממנה. כששאלנו איפה שאר 1,500 האנשים שבאו איתנו בטרנספורט, אמרו לנו 'תסתכלו לשמיים, אתם רואים את העשן? זה הטרנספורט שלכם'. הבנו שהרגו ושרפו בתוך שעתיים 1,500 איש. זה היה נורא.
"אחרי כמה ימים העלו אותנו על רכבת ואמרו לנו שנוסעים לגרמניה לעבודה. חיכינו בחוץ לרכבת, בשלג. נסענו למזרח גרמניה, למקום שנקרא אדרן, עיירה שהיה בה בית חרושת לטקסטיל שהפך לבית חרושת לנשק. נשלחנו כמה בחורות לעבוד שם. עבדנו שם עבודה קשה יום ולילה, ואחרי חצי שנה כבר שמעו את התותחים של הרוסים. העבירו אותנו בחזרה לטרזיינשטט".
"לא סיפרתי לילדים"
זמן קצר אחר כך הגיעו הטנקים הרוסיים. המלחמה הסתיימה. "הרוסים הסכימו לקחת אותי לפראג", מספרת חנה מלכא. "הגעתי לאזור שהיתה בו פעם הקהילה היהודית, ובאמת פגשתי באנשים שקיבלו אותי ודאגו לי. ב־1946 הגיעה ההזדמנות לעלות לישראל. הגעתי לקריית חיים, שם היה לי דוד, ונשארתי שם".
בן זוגה של חנה נפטר לפני 20 שנים. היא אמא לבן ולבת, סבתא לחמישה נכדים ולשני נינים. בשנים האחרונות היא מתגוררת בדיור מוגן בתל אביב.
"לילדים שלי לא סיפרתי כלום", היא אומרת. "רק לאחרונה התחלתי לדבר. אני חושבת שחשוב להראות להם שלמרות הקשיים שעברנו, אנשים ניסו לשמח גם ברגעים הכי קשים ולעשות טוב אחד לשני. נורא חשוב שאנשים יידעו לא להיות גסים ורעים אחד לשני. עם כל הקושי, נשארנו בחיים ונשארנו בני אדם. אסור לשכוח".
