המאכער של דני דנקנר

 

באמצע עדותו של סגן שר החינוך לשעבר, מיכה גולדמן, במשפט נאשמי פרשת הולילנד; באמצע ניסיונות גולדמן להצדיק קבלת 50 אלף דולר מדני דנקנר תמורת ארגון פגישה בודדת עם יו"ר קק"ל לשעבר, יחיאל לקט - קטע אותו השופט דוד רוזן. 

זה קרה ביום א' השבוע, אחרי שכבודו שמע את תשובות העד לשאלות נציגי התביעה וההגנה, והחליט לסלק את שרידי הערפל. הסיפור נשמע לו לקוח כאילו מעולם הסרטים. 

השופט רוזן: "מה זה בעיניך מאכער"?

גולדמן: "אדם שמסייע למי ששוכרים את שירותיו בדברים היותר טכניים... אחד שהיכולות שלו מוגבלות... אדם שאין לו יכולות וניסיון של בעלי מקצוע..." 

השופט רוזן: "מה עושה מאכער"?

העד התפתל: "לא נתקלתי במאכערים בצורה רחבה, אבל אני נזכר בימים שבהם הייתי ילד ובאתי עם אבי לבית המשפט... אנשים היו יושבים אז בכניסה לבתי המשפט וכותבים בקשות במכונת כתיבה למי שלא ידעו עברית... חלק קוראים להם מאכערים..."

השופט: וזה לא אתה?

העד: "זה לא אני".

זה לא הוא? התשובה הזאת לא ממש מסתדרת עם התשובות וההסברים של העד לשופט, לפרקליטו של דנקנר, עו"ד יוסף בנקל, ולנציג התביעה, עו"ד ירון גולומב. 

גולדמן, 64, כיהן בעבר הרחוק כראש המועצה המקומית כפר תבור, נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה, היה מחוקק בישראל במשך 11 שנה, כיהן בשורה של תפקידים ציבוריים. בשלהי שנות ה־90, אחרי פרישתו מהכנסת, פתח מה שכינה "משרד לייעוץ" והפך ללוביסט. 

מה בדיוק הוביל אותו לעשות לביתו בדרך הזאת? ניסיון שצבר לדבריו במשך 30 שנה בתפקידים ציבוריים וביצועיים, לרבות בתחום התכנון והבנייה. איך הפך דני דנקנר ללקוח שלו? לגמרי במקרה: בשנת 2003 שמע האחרון שלגולדמן יש היכרות ארוכת שנים עם יו"ר קרן קיימת דאז, יחיאל לקט, הזמין אותו למשרדו, והסביר לו כי הוא מחפש דרכים להשפיע על החלטה חשובה של מועצת מינהל המקרקעין.

זו לא היתה עוד ישיבה. זו היתה ה־ישיבה מבחינת דנקנר ומדינת ישראל: גורל עיסקת ענק, שאמורה היתה להכניס לחברת המלח מאות מיליוני שקלים, עמד להיחתך בה. מדובר בהסכם עקרונות בין חברת המלח למינהל שיאפשר לדנקנר להפשיר אדמות לבנייה באילת ובעתלית. 

גולדמן, מתברר, לא ידע באיזה חומר נפץ הוא מתעסק. זה גם לא ממש עניין אותו. מה שהוא הבין מדנקנר היה דבר אחד: ששבעה נציגי המינהל במועצה, המונה 15 חברים, מונחים כבר בכיס חברת המלח ושצריך לגייס גם את תמיכת נציגי קרן קיימת. 

התובע לגולדמן: מה סיכמתם בעניין התגמול?

"שאקבל 50 אלף דולר על בסיס הצלחה. אם תאושר ההחלטה ותהיה ההצלחה, זה הסכום. אם לא - לא תהיה לנו שום תביעה. נקבל אפס שקלים".

- כיצד פעלת לקידום הבקשה של דני דנקנר?

"שוחחתי עם יחיאל לקט ואמרתי שאני מבקש פגישה. שוחחתי עם עוד חבר דירקטוריון בשם נחום איצקוביץ, והוא ביקש שאני לא אשוחח איתו על הנושאים האלה. הוא אמר: אני לא עושה דברים כאלה".

התובע ביקש מהעד לספר מה קרה בעקבות אותן שיחות וזה השיב: "היתה פגישה אצל לקט בירושלים שאני אירגנתי. ישבתי עם דנקנר ולקט כמה דקות ויצאתי. הלכתי לחדרו של המנכ"ל שהוא חבר שלי, שתינו קפה, ובשלב מסוים קראו לי ונסעתי עם דנקנר ברכב שלו למשרדו בת"א".

- כיצד פעלו בסוף נציגי קק"ל?

"אני יודע שחלקם לא הגיעו לישיבה וחלקם נמנעו. בסופו של דבר, המועצה אישרה את המשך החוזה עם חברת המלח".

סתירות על דוכן העדים

קרוב לשעתיים בילה מיכה גולדמן על דוכן העדים כשהוא מנסה לשכנע את השופט רוזן שהסכום שקיבל היה סביר והגיוני. שהוא השקיע בפרויקט החשוב הזה זמן, ניסיון והרבה עבודה. 

הוא התפתל על הדוכן, נדחק לפינה בחקירה הנגדית של עו"ד בנקל, הסתבך שוב ושוב בסתירות. הייתי שם וראיתי אותו בעליבותו ובקלונו הציבורי. ראיתי ושמעתי אותו מעיד והתביישתי בשבילו. ראיתי שגם אחרים באולם כבשו את פניהם בקרקע מחמת הבושה.

מי שניסה לטעון בעדותו בשבועה כי אינו מאכער אלא עובד אמיתי בפרויקט, נאלץ לאט לאט לסגת ולהודות שלא דיבר עם מתכננים, שלא נפגש עם גורמים אחרים בחברת המלח, שלא קרא ולמד מסמכים הקשורים לפרויקט. כלום, כלום, כלום. אין לו פשוט מושג במה מדובר. הוא היה רק אורח לרגע בתיק במחיר הזוי של 50 אלף דולר.

העובדה הזאת הצליחה להוציא מהכלים את השופט רוזן וזה התעכב על הפער בין עדותו על המומחיות הרבה שלו לבין מה שהתגלה בפועל.

רוזן: "לא נכנסת לנושא שבמחלוקת"?

"לא נכנסתי".

- נראה לי גם שאתה לא יודע מה הנושא.

"לא נכנסתי".

- גם בפגישה עם לקט לא השתתפת, נכון?

"נכון".

- כלומר, כל שכר הטרחה שלך היה בשביל קביעת פגישה עם לקט?

גולדמן ניסה לעמעם מעט את הדברים, אבל השופט לא קנה זאת. הוא המשיך לדחוק אותו לפינה: "קבעת פגישה עם לקט, למה בכל זאת אתה נוסע לירושלים, חוזר מירושלים ובזמן שהוא בפגישה, אתה יושב בחדר אחר? קבעת לו פגישה, שייסע, הוא ילד גדול, יש לו נהג וג'יפ. למה הוא צריך אותך בתור ליווי?"

גולדמן: "אמרתי ללקט שאני מגיע איתו ביחד. אז קודם כל האמינות צריכה להישמר".

על מה המחלוקת?

מה מבקשת התביעה להוכיח באמצעות המתת לח"כ לשעבר גולדמן (שלא נחשד בפלילים)? שדנקנר היה מסוגל לעשות הכל, לרבות העברת 1.3 מיליון דולר ויותר לעד המדינה דכנר למטרות שוחד. שהוא השקיע סכומי עתק בפרשת עיסקת אדמות חברת המלח עם המינהל. שהסיפור של עד המדינה, שדבריו נתמכים בעדויות שונות ובמסמכים חשובים, היה נכון.

מה מבקשת ההגנה להסיק מעדות סגן שר החינוך לשעבר? בדיוק להפך: שדני דנקנר לא נתן שוחד. שידו היתה קלה פשוט על ברז הכסף לקידום עיסקה. שזה לגיטימי.

עורך עיתון לשעבר

רגע לפני סיום שלב התביעה במשפט הזה, מהחשובים שידעה המדינה, עלה לדוכן העדים שתדלן נוסף, רציני יותר, שוודאי לא חש בנוח במעמד הזה: עורך "מעריב" לשעבר, עידו דיסנצ'יק.

מה חיפש עורך העיתון, שהיה אז השני בגודלו במדינה, בסיפורי פרויקט הולילנד? עבודה ופרנסה. ומי סיפק לו אותה לדבריו בראשית שנות ה־90 אחרי פרישתו מעריכת "מעריב"? עד המדינה, שמואל דכנר.

דיסנצ'יק סיפר כי דכנר חיפש באותה תקופה אדם שיפתח למענו את הדלת של ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט, ושהוא הסכים לקבל את המשימה. הוא הכיר את אולמרט בעבודתו העיתונאית, נקשרה ביניהם ידידות והוא אכן הגיע לפגישות של דכנר עם אולמרט. בנוסף נפגש עם שר התיירות דאז, עוזי ברעם, ועם מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה, נחמה רונן, וכן שוחח עם דיירים שהתנגדו לפרויקט. שכרו היה 1,500 דולר בחודש.

השופט רוזן, בייחוד אחרי סיפור 50 אלף הדולרים של מיכה גולדמן, תמה: "היית עורך 'מעריב', מילאת תפקידים נכבדים ביותר, והנה אתה בתור שתדלן מקבל 1,500 דולר בחודש?"

העד: "1,500 דולר לחודש... זו היתה הפעם הראשונה שעסקתי בזה... זה מה שהגענו להסכמה וזה נראה לי אז בסדר". 

לאורך כל עדות דיסנצ'יק ריחף באולם השם של אולמרט ולא במקרה: לגירסת התביעה, אחת התמורות שנתן אולמרט לכספי השוחד שקיבל לטענתה מדכנר (אולמרט מכחיש) היתה הפחתת היטל השבחה ב־5 מיליוני דולרים. כאן נטוש קרב מר בין הצדדים. כאן נסמכת התביעה בין היתר על מסמך בכתב ידו של דיסנצ'יק.

"היתה בעיה שהיינו צריכים לפתור אותה", העיד דיסנצ'יק (שלא נחקר כחשוד), "והלכנו לדבר מול ראש העירייה על איך פותרים אותה. עשינו טבלה של כל הנושאים הפתוחים, מה עמדתנו ומה עמדת העירייה... נערכה פעולה לשכנע את העירייה".

התובעת מחדדת: את אולמרט?

"בוודאי".

מה קרה עם המסמך? לדיסנצ'יק לא היתה תשובה. מעבר לאישור העובדה שהוא זה שהכין אותו, הוא לא זכר דבר ממה שקרה לפני ואחרי. הוא לא זכר אם התקיימה הפגישה עם אולמרט. הוא לא זכר שהיה נייר כזה עד שהמסמך הוצג לו לדבריו במשטרה. 

מי מימן את הסקר? 

בגלריית העדים האחרונה במשפט הולילנד הזדקר השבוע גם שמו של עובד יחזקאל, מזכיר הממשלה לשעבר בממשלת אולמרט, נאמנו ואיש סודו של אולמרט לפחות עד שנחשפו מעללי האחרון במשטרה. 

הוא היה קצין נאמן בממלכת החושך של אולמרט ושולה זקן ומותר היה לצפות שלפחות עכשיו יתנהג כמי שאינו חושש מהם יותר. שלא יצטרף אל מי שהיו עדי תביעה ובפועל איבדו את זיכרונם בבית המשפט והפכו לעדי הגנה.

אז לא. אחרי שאישר כי אולמרט היה קורא ובודק ולומד מסמכים ומעיר הערות; אחרי שאישר ששולה זקן היתה השנייה בהיררכיה אחרי אולמרט; אחרי שאישר שהכל כמעט עבר דרכה; אחרי שאישר כי ראה את עד המדינה מבקר בלשכת ראש הממשלה - הגיע רגע המבחן שלו: חילופי מסמכים בינו לבין שולה זקן המלמדים לכאורה כי עד המדינה, אדם פרטי, מימן סקר מסוים בשביל אולמרט.

נציג התביעה, עו"ד יונתן תדמור: מדוע נעשתה פנייה לדכנר שהוא אדם פרטי, שיממן את הסקר?

יחזקאל, כאילו אינו יודע שאולמרט הורשע כבר בארבע פרשיות פליליות בתיק מרכז ההשקעות, השיב על שאלה שלא נשאל כלל: "לי היה ברור אז, כמו היום, שכל מה שנעשה בלשכה היה חוקי".

התובע: אתה פנית לאנשים פרטיים לצורך מימון סקרים.

יחזקאל: אני לא פניתי לאנשים פרטיים.

- עד כמה היה אולמרט מעורב במימון הסקרים?

יחזקאל: "אני לא יודע".

מדריך לתיק ליברמן 

על רקע חוסר הבנה בסיסי במשפט פלילי של חלק מהתקשורת, על רקע כותרות ושידורים ופרסומים ממשפט שר החוץ לשעבר, שאינם משקפים בהכרח את מה שקורה במשפט החשוב - אני מתנדב לעשות כאן קצת סדר. להסביר לקוראים מדוע למרות ההופעה המביכה של נציגי התביעה בתיק, עוה"ד מיכל סיבל דראל וערן זומר, אין לפרקליטות סיבה לכאורה לדאגה.

1. נתחיל מעדות השגריר לשעבר, זאב בן אריה, שאיבד לפני שבוע את זיכרונו בבית המשפט מול הנאשם שכל כך העריץ ועדיין מעריץ ושלמענו שיבש את החקירה. הכותרות בישרו על סתירה לפרקליטות ולא ברור מדוע: התגלתה ראיה חדשה של ההגנה? זויף מסמך? משהו בסיסי במסכת הראיות של כתב האישום המקורי התערער? לא, לא, לא.


2. מה כן קרה? בן אריה, ששכח באופן לא מפתיע כמה דברים מהותיים שזכר היטב במשטרה, הפך לעד עוין אף שבאופן פורמלי לא הוכרז כזה. הוא נחקר בחקירה נגדית בידי התביעה ועדותו במשטרה, הקרובה יותר לאירוע, התקבלה כראיה. ליותר מזה לא זקוקה התביעה. היא תבקש בסיכומיה מהרכב השופטים בראשות חגית מאק קלמנוביץ' להעדיף את העדות הזאת במשטרה ואין סיבה שתידחה.

3. מילה על "אובדן הזיכרון": אין סוף עדים ניסו לחלץ את יקיריהם בטענה הזאת, ונכשלו. שהרי העדות המקורית במשטרה גוברת על אובדן הזיכרון ויש גם מה ששופטים נוהגים לכנות "שורת ההיגיון".

4. בן אריה אינו עוד עד. הוא עבריין. הוא הדליף מידע סודי ביותר לחשוד בפשע והורשע במירמה ובשיבוש החקירה. עצם ההרשעה על סמך ההודאה שלו במשטרה, מדברת לכאורה בעד עצמה.

5. ליברמן לא דיווח למשטרה, להנהלת המשרד או לנציבות ולממשלה על מעשיו החמורים של השגריר. בכך סיכל את הדחתו והעמדתו לדין. יתרה מכך: הוא לא ניצל את כוחו לסיכול מינוי בן אריה לתפקיד שגריר ישראל בלטביה. 

זה לב כתב האישום בעצם, שאינו שנוי במחלוקת, עם או בלי העדות הדרמטית אתמול של דני איילון.

6. אם יאמץ בית המשפט את עדות המבקר הפנימי של המשרד, ויקטור הראל, שהעיד כי ביקר בשגרירות בבלארוס, הזדעזע ממה שראה, ובאחת ההזדמנויות אמר אישית לליברמן כי בן אריה אינו יכול לנהל שגרירות, כי אז יוחמר מצב השר. 

ועוד לא דיברנו על סתירות בעדויות במשטרה של ליברמן עצמו, על עדות סגן השר לשעבר, דני אילון; ועל עדותו הצפויה של ליברמן מטעם ההגנה בבית המשפט.

האם קיימת אפשרות שהנאשם לא יעיד? קשה להאמין. בכל זאת: אצל ליברמן הכל אפשרי. 

בין עמנואל רוזן לקומפני 

אם יכול לצמוח משהו טוב מפרשת החשדות נגד עמנואל רוזן - נכון לרגע זה במגרשי ההטרדה, ניצול מעמד לרעה והתנהגות בלתי הולמת - זו החלטתו לצאת מייד לחופשה. בלי סחבת, בלי התחכמות, בלי מלחמה עם מעסיקיו. יש חשדות, יש שמות של נפגעות לכאורה, יש כתמים שלא נוקו - הדרך הנכונה היא לזוז הצידה ולהיאבק. לחלופין, ללכת הביתה.

רוזן התנהג כמתבקש. הוא הרחיק את עצמו מהמיקרופונים ומהמצלמות. כאן ורק כאן מגיעה לו, או למי שיעץ לו לנהוג כך, מילה טובה. 

ברשת אורט, לעומת זאת, בראשות המנכ"ל צבי פלג, לא שמעו כנראה על התנהלות כזאת. עד לרגע זה ממש ממשיכה הרשת להפקיד מאות תלמידים בתיכון אורט תל נוף בידי רמאי ונוכל עז פנים - שמעשיו מעוגנים בשני פסקי דין בהליך אזרחי - שהיה מעורב לפני שנים גם בהטרדות מיניות ובקיום יחסי מין עם תלמידה שלו בת 13. המכתבים ופתקאות האהבה שהשאיר אחריו בשעתו, מצמררים ממש. הפצע של תלמידתו לא נרפא עד היום.

שמו של איש המופת הזה: אבי קומפני. תפקידיו למי ששכח: מנהל פדגוגי של התיכון, סגן מנהל המוסד, מחנך כיתה. בנוסף מכהן קומפני כנשיא ארגון המורים!!! 

פלג המנכ"ל, יחד עם הדירקטוריון בראשות ד"ר עוזי צוק, מוסיפים להגן על השחיתות החמורה של קומפני. הם מגוננים על מי שהתחזה לדוקטור בכתב ובע"פ לצורך קידום עסק פרטי והסתבך במעשי מירמה. על מי ששבר את שיאי החוצפה.

היכן נמצאים בתמונה שר החינוך, שי פירון, ושר הכלכלה, נפתלי בנט, נציגי "הפוליטיקה החדשה"? באותו מקום שבו נמצאו קודמיהם. הם לא מתערבים. למה? נעסוק בכך בקרוב. סבלנות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו