בחזרה לחיים: הנס של לוחם היס"מ

המטבח במחלקה לשיקום קוגניטיבי במכון פוירשטיין בירושלים קטן על רס"ר אסף טורג'מן. עוד לפני פציעתו הוא התייחס לבישול כאל תרפיה, ואחריה רק הלך התחביב והתעצם. ארונות המטבח הקטנים ומשטח העבודה הצפוף מאתגרים את האיש גדול הקומה כשהוא מבשל לאנשי הצוות ארוחה, כדי להודות להם על ארבע השנים האחרונות שבהן סייעו לו להשתקם. אבל אחרי שנלחם על חייו וניצח, המטבח הזה הוא לא מה שיעצור אותו. 

אנחנו נפגשים רגע לפני שהוא מסיים את תקופת השיקום הרשמית, בדיוק חמש שנים אחרי הפיגוע ששינה את חייו. מעלית קטנה לוקחת אותנו לקומה החמישית של המכון, למקום שבו מנסים אנשי הצוות לעשות את הבלתי אפשרי ולהעניק חיים חדשים לפגועי ראש מתאונות, מפיגועים או מפעילות מבצעית. לא מדובר כאן על שיקום גופני, אלא על ניסיון ללמד את המוח לעבוד מחדש.

טורג'מן (35), לוחם יס"מ שנפצע אנושות במארס 2016, הצליח לאתחל כאן את חייו. "שתי הפגיעות העיקריות שלי, פגיעת הראש והפוסט־טראומה, הן פגיעות שקופות. אף אחד לא רואה אותן, אף אחד לא יודע. אם אספר למישהו שיש לי כדור בתוך הראש, הוא לא יאמין לי. אני חזק, גדול, מדבר בסדר, לא מראה את הקשיים. אבל יש המון קשיים, והיו רגעים אפלים מאוד".

את ההחלטה להיחשף קיבל אחרי לבטים ארוכים, "כי זה לא פשוט. גם האנשים הקרובים אלי ביותר, כולל אשתי ואמי, לא יודעים את כל התמונה. אבל מבחינתי, זה סוג של שליחות. מספיק שמישהו יקרא את הסיפור שלי, יידע שעברתי כל כך הרבה ושאני עדיין רואה את החיים בצורה חיובית - ועשיתי את שלי. הייתי בהרבה מקומות לא טובים, הפכתי מאדם שמח ומאושר, ממש כל יכול, לאדם שזקוק לתמיכה. אני רוצה להוכיח שאפשר לעבור את זה ולהתקדם. להמשיך לחיות את החיים".

הוא נולד וגדל בבית שמש, ובשנת 2003 התגייס לחטיבת גבעתי. בעת ההתנתקות שימש לוחם במעגל הרביעי, מעגל ההגנה המבצעית. קצת לפני שחרורו מצה"ל נחטף גלעד שליט, וישראל נכנסה למבצע "גשמי קיץ" ברצועה. "לחופשת השחרור יצאתי היישר מעזה", הוא אומר. 

אחרי השחרור החל לעבוד כטבח במלון דן באילת, לאחר מכן עבר למלון פלאזה בירושלים, ובהמשך הצטרף לחברת קייטרינג כסו־שף. בתום ארבע שנים בתחום הרגיש שמיצה את עצמו והחל לחפש תחום עיסוק אחר, שבו קיווה להצליח לממש את תחושת השליחות שחש כלוחם בצה"ל. בשלב זה כבר התגורר בירושלים, ואז גמלה בו ההחלטה להתגייס ליחידת הסיור המיוחדת של המשטרה.

"הכרתי את היס"מ מסיפורים, וראיתי את הלוחמים על האופנועים בעיר. מאז ומתמיד אהבתי את תחום הביטחון, בשבילי זו היתה גאווה ללבוש את המדים עם דגל ישראל. ידעתי שהעבודה מסוכנת, זה לא הפחיד אותי. הייתי לוחם, ראיתי דברים. חטפנו טילים גם בעזה וגם במלחמת לבנון השנייה. חבר שלי חטף כדור בעזה. תמיד אמרתי שאם אני תורם, אני עושה את זה עד הסוף. מסיפורים של חברים למדתי שזו עבודה מאתגרת ומעניינת, ויחידה שהיא כמו משפחה".

בספטמבר 2012, חודש לפני הצטרפותו ליס"מ, התחתן עם רונה, אחרי ארבע שנים ביחד. "הייתי אמור להתחיל ביס"מ עוד לפני כן, אבל דחיתי מעט את הגיוס כי רציתי להתחתן קודם. ידעתי שברגע שאני נכנס ליחידה, אני למעשה מתחתן עם המערכת". 

אסף לא הסתפק בשירות ביחידה: הוא ביקש לשרת ביחידת האופנוענים היוקרתית, לוחמים רכובים שמוזעקים לכל תקרית ומגיעים אליה בתוך דקות ספורות, חמושים ברובי M-16. פעילותם הנועזת באינתיפאדה השנייה, בפיגועים ובאירועים רביםהקנתה להם בעיר שם של "לוחמי על".

"עוד לפני שהתגייסתי ידעתי שלשם אני מכוון", הוא אומר, "בכל פעם שהייתי עומד עם רונה בצומת בעיר ורואה אופנוע של היס"מ, הייתי אומר לה: יום אחד אני אהיה שם".

בסוף 2014 התקבל ליחידת האופנוענים. זו היתה תקופה מאתגרת עבור משטרת ירושלים, לאחר חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון וגל האלימות בבירה.

איך אשתך קיבלה את העובדה שפתאום אתה בחזית?

"אין ספק שהיה לה יותר קל לפני גל הטרור, כשהעבודה היתה 'רגועה', עד כמה שאפשר להגיד את זה על הפגנות ועימותים. כשהמתיחות והסיכון עולים, מרגישים את זה גם בבית. היא תמיד דאגה לי, ובכל פעם שדיווחו בחדשות על פיגוע היא התקשרה, כי ידעה שאני נמצא באזור. אבל היא גם ידעה שעושה לי טוב לעשות את העבודה הזאת". 

* * *

בספטמבר 2015, בראש השנה, נרצח אלכסנדר לבלוביץ' ליד ארמון הנציב, לאחר שאבנים יודו על רכבו, וישראל שקעה אל גל טרור חדש. בסוכות נכנס מחבל לרחוב הגיא בעיר העתיקה והתנפל בדקירות סכין על ארבעה בני משפחה. האב אהרן בנט (בניטה) נרצח, רעייתו ובנו בן השנתיים נפצעו. הרב נחמיה לביא, שנחלץ לעזרתם, נרצח גם הוא. אסף היה מהראשונים שהגיעו למקום.

"היינו מחוץ לחומות, במשמרת שגרתית על האופנוע, כשהתקבל דיווח על הפיגוע ברחוב הגיא. התקדמנו על האופנוע לכיוון שער שכם, ומשם התחלנו לרוץ ברגל. כשהגענו, המחבל כבר היה מנוטרל. ראינו את פינוי הפצועים, את הדם. אני זוכר את התינוק הקטן, בן שנתיים בלבד, שנפצע באורח קל ופונה מהמקום כשהוא מכוסה בדם".

למחרת נפצע קל נער ליד שער שכם, כעבור שלושה ימים נפצע ישראלי נוסף באורח בינוני ליד שער האריות, וכעבור יום נפצע ישראלי באורח קשה בפיגוע דקירה בתחנת הרכבת הקלה בגבעת התחמושת. במקרים רבים היעד של המחבלים היה שוטרים וחיילים, כששער שכם ותחנות הרכבת הקלה באזור שייח' ג'ראח וגבעת התחמושת הופכים לאזור מלחמה של ממש. 

"בכל יום היו כמה אירועים, ואתה מוצא את עצמך רץ מאירוע לאירוע", הוא נזכר. "זה הכניס אותנו לכוננות שיא. ידענו שאנחנו יוצאים למקום מאוד רגיש, לזירת לחימה. כל אדם עם חולצה קצת יוצאת דופן עורר חשד, כי אתה לא יודע מי אדם תמים ומי מחבל. אתה לא יודע מי יהיה זה שיפתיע אותך".

חשבת שמשהו יכול לקרות גם לך?

"ראיתי חברים שלי נפצעים, ועמוק בפנים אתה יודע שזה יכול לקרות גם לך, במיוחד כשהתחילו פיגועי הדריסה. אף אחד לא מונע ממחבל להתנגש בך כשאתה על האופנוע, מספיק שמישהו נותן לך דחיפה כשאתה נוסע במהירות - ואתה עף. אבל אתה לא נותן לפחד להשתלט עליך, אחרת אתה לא יכול לתפקד". 

אחד האירועים שנחקקו בזיכרונו במיוחד היה ירי לעבר כוח יס"מ שהגיע לירושלים כתגבור מעיר אחרת. "שניים או שלושה מחבלים שארבו בעיר העתיקה ניסו לפתוח לעברם באש בשעת לילה מאוחרת. כנראה שהיה למחבלים מעצור אחרי כמה יריות, והם פתחו במנוסה לכיוון השער החדש. הייתי עם עוד צוות של יס"מניקים באזור מנהרת צה"ל, מרחק קצר משם, עצרנו לשתות מים. זרקנו את הכוסות שהחזקנו, זינקנו על האופנועים ודהרנו לשם.

"בדרך הבנו בקשר שהם רצים לכיוון שלנו, ולכן עצרנו, ירדנו מהאופנועים והתחלנו לרוץ לעברם. בגלל החושך לא ידענו איפה הם, ראינו רק אש ועשן מחילופי האש בינם לבין כוח התגבור. בשנייה האחרונה צעקנו אחד לשני לעצור, כי קלטנו שאם אנחנו יורדים במדרגות לכיוונם, אנחנו נכנסים לאש הצולבת של הלוחמים מולנו.

"אחרי 20 שניות, המחבלים נוטרלו. ניצלנו מהירי ברגע האחרון".

מה עובר בראש רגע לפני שאתה נכנס לזירה כזאת של פיגוע מתגלגל? 

"אתה שם מסך שחור מול העיניים. אתה לא יכול להגיד לעצמך, 'אם אני נפגע, מה יקרה לאשתי?'. אתה פשוט לא יכול, כי ברגע שתתחיל לחשוב, אתה תברח. תרצה להציל את עצמך. החשיבה היא לאן להסתכל ואיך לשמור על עצמך כדי לחזור הביתה בשלום". 

יום ראשון, 8 במארס 2016, לא היה שונה מכל יום אחר בתקופה הקשה ההיא. בשבועות שלפני כן נרצחו שלושה ישראלים בפיגועים, והמתיחות בירושלים היתה בשיאה. כולם ידעו שהאירוע הבא כבר בפתח, השאלה היתה רק היכן ומתי.

אסף מספר שלמרות המתיחות, הוא היה דווקא במצב רוח טוב. באותו סוף שבוע חגג בחתונה של אחד מחבריו ליחידה ("אני זוכר שעשיתי שמח"), שהיא גם האירוע האחרון שהוא זוכר לפני הפיגוע. את השאר השלים מעדויות של החברים.

"ביום ראשון בצהריים עשיתי אימון כושר, כמו לפני כל משמרת, ואחר כך עליתי עם נתי ביטון, השותף שלי, על האופנועים ויצאנו למרכז העיר. בשעה 17:00 בדיוק קיבלנו קריאה בקשר: דיווח על ירי ברחוב צלאח א־דין במזרח ירושלים.

"סובבנו את האופנוע ודהרנו לשם. כשהגענו, ראינו שוטר על הרצפה, פצוע בינוני, ושמענו ירי. הבנו שהמחבל התקדם ברגל לכיוון מבנה של חברת החשמל, והתחלנו לחתור למגע. זה המאני טיים שלנו, בשביל זה התאמַנו.

"ירדנו מהאופנועים והתחלנו לחפש את המחבל. נתי ירד לחניון באזור שער הפרחים, ואני התקדמתי אחריו. תוך כדי ירידה במדרגות, נפתחה עלינו אש. המחבל כנראה שמע את קולות הקשר מהקסדות שלנו וארב לנו. חטפתי כדור לראש ונפלתי בערך שמונה מדרגות למטה". 

נתי המשיך להתקדם, ביחד עם צוותים נוספים שהגיעו לזירה. הוא ידע שאסף נפצע, אבל הבין שבלי נטרול המחבל, תישקף סכנה גם לו ולשוטרים האחרים. המחבל כותר בחניון, וניסה לירות לעבר השוטרים שהקיפו אותו. אלה ירו לעברו וחיסלו אותו.

"אחרי כמה חודשים אמרתי לנתי שאם הוא היה חוזר לטפל בי ונפגע, ואני הייתי שורד, לא הייתי מסוגל לסלוח לעצמי", אומר אסף.

מייד עם חיסול המחבל מיהר נתי אל אסף. "הוא הוריד לי את הקסדה וחסם את החור שדרכו חדר הכדור לראש שלי, מאחור. אני בטוח שזה היה מחזה לא פשוט בשבילו. הייתי מכוסה דם, עם עיניים מתגלגלות, לא הגבתי. הוא אמר לי אחר כך שחשב שאיבד אותי".

ניידת טיפול נמרץ הבהילה את אסף למחלקת הטראומה של בית החולים הדסה עין כרם, במצב אנוש. הוא סבל מאיבוד דם משמעותי בראש ומפציעת ירי ברגלו. במשך שעות נלחמו הרופאים על חייו, כשהם מבצעים ניקוז של הדם מהמוח כדי להקל את הלחץ התוך־מוחי. "הסיפור שלי הוא ממש נס, לא ברמת ההיגיון של בני אדם", הוא אומר.

* * *

גיליון "ישראל היום" ביום שני, 9 במארס, עסק בביקורו של סגן נשיא ארה"ב דאז, ג'ו ביידן, בישראל וציין כי קבלת הפנים היתה יום של טרור - הפיגוע בירושלים, פיגוע נוסף בפתח תקווה ומתקפת טרור ביפו, שבה נרצח תייר ונפצעו 11 בני אדם. "מחבל עם אופנוע ותת־מקלע", זעקה כותרת הידיעה על הפיגוע שבו נפצע אסף.

מתי אשתך שמעה על הפציעה?

"אמא שלי שמעה שהיה פיגוע, והיתה לה תחושה לא טובה. עברנו לגור אצלה בגילה שבועיים לפני הפיגוע, כדי לחסוך כסף לדירה. היא התקשרה אלי ולא עניתי, ואז שאלה את רונה, והיא ענתה שלא שמעה ממני כלום. 

"כעבור כמה דקות התקשרו לרונה ואמרו לה להגיע לבית החולים, כי נפצעתי ברגל. היא לקחה את אמא שלי והן טסו לבית החולים. בכניסה למחלקה הן ראו את החברים שלי עומדים, שבורים. ואלה לוחמי יס"מ חזקים, כל אחד גבר־גבר. הן הבינו מייד שזה משהו הרבה יותר רציני מכדור ברגל". 

הרופאים הצליחו לייצב את מצבו של אסף, אבל החליטו לא להוציא את הקליע מראשו, משום שנתקע בין החוליה הראשונה של עמוד השדרה לקודקוד של הראש, צמוד לעורק ראשי ולעצבים. "הם הגדירו את זה 'שני מילימטר ממוות'".

הכדור עדיין נמצא שם?

"כן, הם לא יודעים לומר אם זה יסכן אותי בהמשך. אני במעקב, עושה CT כל שנה. זה קצת מכעיס אותי, כי אני רוצה לדעת מה מצבי, אבל אני מבין שזה מצב נדיר, ופשוט אין הרבה מידע על זה".

על אומץ הלב שגילה בפיגוע קיבל אסף את עיטור המופת של המשטרה, חצי שנה לאחר הפיגוע.

אתה מרגיש בר מזל שנשארת בחיים?

הוא שותק דקה ארוכה. "כן ולא. מצד אחד, זה לא מובן מאליו שאני מתפקד היום כפי שאני מתפקד. מצד שני, עברתי ואני עדיין עובר כל כך הרבה דברים לא פשוטים, שאני לא יודע אם זה כזה מזל. כבר יצא לי לומר 'עדיף שזה היה נגמר באותו יום', כי הקשיים שאני עובר, ומה שהסביבה שלי סופגת ממני, אלה דברים שלא מובנים מאליהם. לא פשוט להכיר פתאום אדם אחר לגמרי ממה שהכרת.

"על פניו אני נראה כמו כל אדם אחר. אבל יש לי המון פגיעות עצביות ופיזיות בגוף, וכאבים כל יום. יש לי פגיעת ראש, שזו אחת הפגיעות הקשות שיש, ומשהו שילווה אותי כל החיים. יש לי לעיתים קשיי זיכרון, ועצבנות שלא היתה קודם לכן, והמתנה האחרונה שקיבלתי היא הפוסט־טראומה".

* * *

ההתאוששות הפיזית היתה מהירה יחסית. ימים אחדים אחרי הפציעה חזר אסף להכרה, ואחרי חודש וחצי של אשפוז חזר הביתה והתחיל בשיקום בבית החולים ובבית הלוחם בירושלים. השיקום הזה יארך שנה.

כעבור כמה ימים הוא כבר השתתף בחתונה של השותף שלו ביחידה, נתי. "עד אותו רגע לא יצאתי מהבית. אבל לא הייתי מוכן לוותר על החתונה הזאת, גם כי נתי היה חבר טוב שלי, ובמיוחד מאחר שהוא הציל את חיי. חברים מהיחידה באו אלי הביתה ועזרו לי לרדת במדרגות ולצאת". 

חודשיים לאחר מכן לבש שוב את מדי היס"מ, הפעם כעובד במתפרה של היחידה. "חייתי באשליות. חשבתי שהכאבים יעברו ושאחזור לתפקיד. היום אני יודע לומר שחזרתי מהר מדי. זה היה סוג של בריחה.

"בגלל שהייתי בבית ולא יכולתי לצאת, הראש התחיל לתעתע בי. התחילו לי כל מיני מחשבות. הייתי יושב במרפסת, רואה את החבר'ה על האופנועים נוסעים, מבין שהם רצים ממקום למקום, אבל לא מבין למה הם לא עוצרים לקפה.

"ואז המוח נכנס לפעולה, אומר לך שאתה כבר לא מעניין אותם, שאין טעם לחיים. רציתי לברוח מהתחושה הזאת. לא להגיע לנקודת שפל, שלא אעשה משהו לעצמי, חלילה. החלטתי שאני מסרב לתת למחבל להשלים את העבודה שהוא לא הצליח. לא מוכן לתת לאף אחד את הניצחון הזה".

הפיגוע ליד המטה הארצי של המשטרה, ב־9 באוקטובר, טלטל שוב את עולמו. מחבל תושב סילוואן פתח באש על אזרחים בתחנת הרכבת הקלה ורצח את לבנה מליחי בת ה־60. הוא המשיך בנסיעה לכיוון שייח' ג'ראח, ירה באישה נוספת ופצע אותה, וכשהבחין בצוות של אופנועני היס"מ, פתח לעברם באש. אחד הלוחמים, רס"מ יוסי קירמה (29), נפגע ומת במקום. חברו, רס"ר סרגיי בוציקין, נפצע באורח בינוני. 

"רצה הגורל, ובזמן הפיגוע נהגתי בניידת בדרך החוצה מהחניון של המטה הארצי", מספר אסף. "ואז התחלתי לשמוע מטחי אש. לעולם לא אשכח את הרגעים האלה. שמעתי בקשר דיווחים על פיגוע, התעשתתי והתחלתי לנסוע, שלפתי את האקדח. אני לוחץ על הגז, אבל לא מצליח להתקדם. כאילו הזמן קפא. נוסע מטר, ועוצר. נוסע ועוצר. לא מצליח לזוז.

"לקח לי המון זמן לצאת מהשער. בסוף הצלחתי להפעיל את הסירנה והתקדמתי לעבר כיוון הבריחה של המחבל, כפי שדווח בקשר. הגעתי לצומת ויצאתי מהאוטו עם האקדח ביד. נראה לי שאפילו לא דרכתי אותו, בגלל הבלבול. ופתאום - מצאתי את עצמי במשרדים שלנו.

"אין לי מושג איך זה קרה. התודעה שלי אמרה לי שאני לוחם ושצריך לחתור למגע, אבל המוח אמר: 'חביבי, אתה לא הולך לשום מקום, לפני רגע כמעט נהרגת'. וככה בעצם הסתובבתי וחזרתי, בלי להרגיש.

"הרגע ההוא היה מאוד קשה. ההבנה שלא אחזור למה שהייתי, ושאני לא יכול לחזור ליחידה, גם אם אני מאוד רוצה".

בפיגוע הזה הפנמת את העובדה שנפצעת?

"עד היום לא הפנמתי שנפצעתי. עברו חמש שנים, ועדיין לא נפל לי האסימון. אני כמובן מודע למה שקרה, אבל זה עדיין לא נשמע לי מציאותי. לא הגיוני לי שנפצעתי ככה ושאני מתנהל כפי שאני מתנהל - קם בבוקר, הולך לעבודה, כאילו כלום לא קרה. אם אני צריך לספר למישהו על המגבלות שלי אני מספר לו, אבל לא בלב שלם, כי אחרי שיודעים, רואים אותי אחרת".

מה אתה מספר?

"שאני לא ישן טוב בלילות, שיש לי כאבים פיזיים ובעיות קוגניטיביות, שקשה לי לזכור או ללמוד. אבל עם כל הבעיות, אני מתפקד כמו כל בן אדם".

* * *

שנה לאחר הפיגוע סיים אסף את השיקום הפיזי. אבל השיקום הנפשי היה רק בתחילתו.

"התלוננתי שיש לי בעיות זיכרון ושאני סובל מקשיים בהתמודדות היומיומית, כמו פגיעה בזיכרון ועצבנות. במשרד הביטחון שלחו אותי לכל מיני אבחונים וגילו שיש לי הרבה בעיות קוגניטיביות. בסוף המליצו לי על מכון פוירשטיין, שעוסק ב"שיקום המוח" - יצירת אסטרטגיות ללימוד מחדש של המוח לביצוע פעולות שגרתיות.

את המכון, שמתמחה בחינוך מיוחד ובשיקום קוגניטיבי, הקים הפסיכולוג ראובן פוירשטיין ז"ל ב־1965. היום עומד בראשו בנו, הרב ד"ר רפי פוירשטיין. מדובר במרכז היחיד בישראל שמבצע שיקום של המוח באופן הזה. הטיפול לא כולל אשפוז, אלא השתתפות בקבוצות ובמפגשים אישיים, ואין מועד סיום: בכל פעם שהחולה נזקק ללימוד של תחום נוסף במוח, הוא יכול לחזור למכון לסדרה נוספת של טיפולים.

"האנשים שנמצאים במחלקה לשיקום פגועי ראש, כמו אסף, הם לעיתים אנשים שאיבדו את כל עולמם", אומר הרב פוירשטיין, "אבא שלי היה הראשון בעולם שלקח את הפוטנציאל האנושי להשתנות והפך אותו לתפיסת עולם. החידוש הגדול ביותר בתפיסה שלו היה שגירוי לא משנה רק את התפקוד, אלא את המוח עצמו. הוא טען כבר לפני 60 שנה שאפשר ללמד חלקים במוח לפצות על חלקים אחרים שהם חולים, וזה מה שאנחנו עושים כאן".

חוה דרדיק, מנהלת המחלקה, מסבירה: "כאן לא עושים את העבודה המטורפת של שיקום פיזי, אלא את העבודה העדינה - למצוא את המשמעות של אדם. אסף היה בטיפול נמרץ בבית החולים, אבל המערכת הרפואית שהצילה את חייו לא זיהתה שהוא זקוק לשיקום כמו זה שהוא מקבל כאן. ברגע שהוא הפנים שלא יוכל לחזור לשרת כלוחם, הוא התחיל לעבוד על השלב הבא - איך למצות את היכולות שלו כבן אדם. איך ללמוד, איך לפתור בעיות, איך להתנהל מבחינה אסטרטגית. לא רק שיקום קלאסי".

בימים אלה מסיים אסף את השיקום במכון, לפחות זמנית. הוא יוכל לחזור כל אימת שירצה, אם יעמוד בפני אתגר חדש. במקביל, הוא עובד במשל"ט (מרכז השליטה) של מחוז ירושלים, במטה הארצי של המשטרה, ומגדל עם רעייתו את בתם, הודיה, שנולדה לפני שנה ותשעה חודשים.

"אני מניח שהיא תחווה דברים שייגרמו כתוצאה מהפציעה שלי, כמו חוסר סבלנות וכעס. כשיגיע השלב שבו אצטרך להסביר לה למה התנהגתי בצורה מסוימת, למה לא הייתי רגוע או למה העדפתי לצאת מהבית, אסביר. אבל אוכל לומר לה גם שיש לי במה להתגאות. פעלתי נגד מחבל כדי למנוע ממנו לרצוח חפים מפשע. אני גאה במה שעשיתי".

רונה (31) עובדת כסייעת בגן ילדים, וליוותה אותו לאורך כל הדרך. "היא טיפלה בי כל הזמן, חבשה לי את הרגל, עשתה לי מקלחות. זה לא משהו שהייתי מצפה ממנה בגיל כל כך צעיר, היא היתה אז בת 26. זה לא מובן מאליו. היא הכירה בעל חזק, סוג של כל יכול, שהפך למישהו שנכנס ויוצא מבית החולים, ולא יכול לפנות את הצלחת שלו מהשולחן כי יש לו סחרחורות. הייתי ממורמר, עצבני מאוד.

"לפעמים אני שואל אותה למה היא נשארה, למה להישאר עם אחד כמוני. זה לא פשוט להישאר לצד פגוע ראש ופוסט־טראומטי. כנראה היא באמת אוהבת אותי".

* * *

תקופת הקורונה רק הגבירה אצלו את תחושת הבדידות. "פתאום מצאתי את עצמי לבד. חלק מהחברים עזבו אותי והעדיפו להמשיך את החיים שלהם. זה הטבע האנושי. יכול להיות גם שקשה להם עם השינוי שעברתי. לא תמיד נעים להיות לידי, אני לא עם אותה שמחת חיים שהיתה לי פעם, אני לא אותו אדם. זה גורם לסוג של בידוד, ולא מרצון.

"לפעמים כואב לי שאנשים לא מבינים אותי. גם אם הם לא אומרים את זה, יש כאלה שחושבים שאני מנצל את המצב ומשחק. אני לא יכול להסביר, כי אף אחד לא יבין באמת מה זו פגיעת ראש, מה זה פוסט־טראומה. יש הרבה דברים שאין דרך להכניס אותם למילים. אם מישהו מבין אותי, זה אומר לצערי שהוא כמוני, גם אם הוא לא יודע את זה.

"מצד שני, אני עושה את כל המאמצים שלא יראו את הקשיים שלי. לא רוצה מצב שיגידו לי שאני מסכן וירחמו עלי. אני לא צריך רחמים ואני לא מסכן. אני במקום די טוב, אמנם רחוק ממה שהייתי רוצה - להיות כמו שהייתי לפני הפיגוע ולהתקדם בחיים - אבל די טוב. אני רואה את החיים באור חיובי ומביט קדימה. כמובן שיש משברים וקשים, אבל יש גם המון טוב, ואני משתדל לקחת את הטוב ולהתקדם".

ההתמודדות עם הפוסט־טראומה באה לידי ביטוי גם ברגעים פשוטים, יומיומיים. "כשאני יוצא לקניון, אני כל הזמן מחפש מאיפה יבוא הפיגוע, מה יפגע בי. המון פעמים ניסיתי להבין למה דווקא אני נפצעתי, בדקתי וחקרתי איפה טעיתי ומה לא עשיתי בסדר. אנשי מקצוע מהיחידה, שמכירים את האירוע, אמרו לי שלא עשיתי שום טעות, ושהם מראים את הסרטונים לחבר'ה החדשים, שילמדו איך צריך להתנהג, אבל זה לא נותן לי שקט".

אם היית יכול לחזור ליום הפיגוע, היית עושה משהו אחרת?

"לא. הייתי עושה הכל אותו הדבר. לא הייתי מוותר על כלום. בשביל זה התגייסתי, בשביל זה התאמנתי. גם אם הייתי מת בפיגוע, זה התפקיד".

ביקרת מאז ברחוב צלאח א־דין?

"לא. אני חושש ממה שיקרה לי".

* * *

יש אנשים שניצלו מפיגועים ואומרים שביום הפיגוע הם נולדו מחדש. אתה מציין את יום הפיגוע?

"זו לא נקודת ציון בעיניי. מבחינתי זה עוד יום בחיים, שבו יש לי פחות סבלנות, פחות ריכוז ופחות כוח לדבר או לשמוע אנשים. אני יודע שיש אנשים שאומרים שהם נולדו מחדש כשניצלו מהפיגוע, וזה באמת סוג של קבלת חיים מחדש, אבל לא בעיניי.

"אני משתדל לחיות את החיים שלי כמו שהם. אני לא אדם דתי, אבל כן שומר מסורת ולוקח על עצמי לעשות טיפה יותר, כי הכל מתחיל ונגמר למעלה. הוא מחליט מה יהיה או לא יהיה".

העובדה שהכדור עדיין נעוץ בראש שלך משפיעה עליך?

"אני כמעט לא מתעסק בזה, מעדיף להדחיק. יש לי מיגרנות, בחורף זה קצת יותר מורגש, אבל בדרך כלל זה כמו להיות עם מסיכה בתקופת הקורונה, ולא לזכור שהיא קיימת. אני לא מעוניין שהפציעה והקשיים ינהלו לי את החיים. הם שם אם ארצה או לא, אבל אני מסרב לתת להם להשתלט". 

השלמת עם העובדה שהמחבל גדע את החלום שלך לשרת כלוחם? אתה עדיין כועס?

"לא, אני לא כועס ואני לא יודע אם אי פעם כעסתי, כי אני מסתכל על הצד הטוב. יש המון דברים טובים שקרו מאז. המחבל אמנם עצר הרבה מההתקדמות שלי, מהשאיפות ומהחלומות, אבל אני מסרב לוותר, ובשורה התחתונה, הוא לא עצר אותי. הוא אולי שינה עבורי את המסלול. חלק מהדברים שרציתי אולי לא אצליח לעשות בגלל הפציעה, אבל אעשה דברים אחרים. הוא לא ינצח אותי".

אתה עדיין גר בירושלים, ועדיין משרת במטה הארצי. זה לא מאתגר מבחינה נפשית?

"לומר לך שאני לא מרגיש יותר רגוע כשאני יוצא מירושלים? אני כן. הפעמים היחידות שבהן אני ישן יותר טוב, יחסית, הן כשאני יוצא מהעיר. אם חשבתי לעזוב? כן, אבל בסופו של דבר, לעזוב את העיר זה ניצחון לטרור. ברגע שאני קם ועוזב, המחבל שניסה לרצוח אותי מנצח".

מה החלום שלך כעת, מה היית רוצה להשיג?

"יש לי שני חלומות. הראשון הוא להגיע ליכולת למידה שתאפשר לי ללמוד לתואר ראשון, והשני הוא לרוץ את מרתון ירושלים. נרשמתי למרתון ב־2016, אבל נפצעתי כמה שבועות לפני כן. עכשיו אני בשאיפה להצליח לחזור לכושר, עם כל המגבלות, ולהצליח. זה יהיה וי גדול עבורי". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו