הרבה רגעים דרמטיים חוויתי בחיי העיתונאיים. אך רגע כזה, שבו בסובארו הפרטית והקטנה שלי, נוסעים יונתן ואסתר פולארד, המרגל הישראלי שריצה 30 שנים בכלא, ואשתו שהקדישה לו את חייה, לא יכולתי לדמיין מעולם.
ביום שני לפני שבועיים, לצורך צילומי הכתבה עם הזוג, עלינו להר הצופים בירושלים. חיפשנו מקום עם נוף, משמעות ותנועה דלילה דיה, לצלם את השניים בלי הפרעות. כך עלינו לפסגה המשקיפה מעברה האחד על מדבר יהודה, ומן הצד השני על ירושלים והר הבית.
אריק סולטן הסופר-מקצוען שלנו, העמיד את הסט ולכד את התמונות המנציחות את חירותו של פולארד. ורד בדוסה, המאפרת, דאגה למראה מושלם של הפולארדים, וגם למחות הדמעות כשהיו – והיו.
נהג אוטובוס אחד שזיהה את הסיטואציה החל לצפור ולהפגין עידוד רב. רוח מקפיאה החלה לנשוב והאיצה בכולנו להזדרז. ידענו שאנו מצלמים תמונות שיזכרו בדפי ההיסטוריה והתרגשנו. התמונות של יונתן פולארד, כאדם חופשי בארצו, עם אשתו,37 שנים אחרי שהחל לרגל למען ישראל, 35 שנים אחרי שנעצר, 5 שנים אחרי ששוחרר, שלושה חודשים אחרי שעלה לארץ עם אשתו – וכל זאת ממש בערב חג הפסח, חדרו את מעטה הקשיחות העיתונאי.
כשסיימנו וירדנו מההר, ביקשתי מיונתן לומר משהו לגולשי אתר "ישראל היום" שיקראו את הריאיון איתו. וכך, כשהר הבית בגבו ורעייתו האהובה לצידו, יונתן בחר לדבר על הנס ועל האמונה שהביאו אותו עד הלום. כיום, אני יודע שדברים אלה משקפים את עומק תחושותיו.
במרוצת החודש האחרון, שבו בועז ביסמוט, קרולין גליק ואני עבדנו על הריאיון עם פולארד, למדתי להכיר אותו. הוא היה ונותר פטריוט קיצוני של העם היהודי. יהיו שיאמרו קיצוני מדי, שהרי חצה את גבולות המותר. אבל האידיאליזם הזה, ורק הוא, היה המניע למעשיו. פולארד לא ביקש כסף או תמורה כלכלית אחרת עבור המידע שהעביר. הוא לא ריגל למען מדינות אחרות. לו זה היה המצב, אפשר להיות סמוכים ובטוחים שהאמריקנים כבר היו מאשימים אותו בכך. ובניגוד לסיפורי הבדיה שהופצו כנגדו גם מישראל, ברור שלא היה סוחר סמים. הראיה שב-30 שנות מאסר לא דבק בו רבב ולא נגע בסמים.
בארבעת המפגשים עם פולארד, ובאינספור ההתכתבויות אתו, הוא סיפר סיפורים שברגע הראשון נראו תלושים ולא הגיוניים. לא את כל הסיפורים היה באפשרותי לבדוק. אך אלה שכן בדקתי, התבררו שוב ושוב כנכונים ומוסמכים. למשל, מי יאמין שעלה בידיו לשטות במודיעין האמריקני, למכור לחוקריו את סיפור הכיסוי שהיה מרגל פקיסטני, להציל כך את מפעילו אביאם סלע, ולעשות את כל זה בלי שהוכשר מעולם כמרגל. ובכל זאת, גם מסמכי ה-CIA וגם חוקרו, רונלד אוליב, אישרו שנים רבות לאחר שנאסר, שכך בדיוק היו פני הדברים.
יתירה מכך, ככל שידיעתי מגעת, מאז פרוץ הפרשה לפני 35 שנים פולארד לא נתפס בשקר. ההפך הוא הנכון. הרבה מהדברים שייחסו לו גורמים ישראלים ואמריקנים, במשך השנים, הם שהתבררו כעלילות. עם פרסום דו"ח אבא אבן ב-2001, התברר למעלה מכל ספק, כי הממסד הישראלי, מרמת ראשי הממשלה ומטה, אכן הפקיר ביודעין את פולארד כדי לנקות את עצמם מול האמריקנים. גם זו הייתה גרסה של פולארד שלימים הוכחה כנכונה. לא מיותר להזכיר שהדו"ח נכתב ב-1987 אך הממסד הביטחוני ניסה להסתיר אותו. היה זה רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל שכפה את פרסום הדו"ח.
אגב, גם בתהליכי ההכנה לראיון עם פולארד, נתקלנו במחיקות צנזורה שנועדו להגן על המדינה ועל רפי איתן, שהתוצאה שלהן הייתה פגיעה בשמו הטוב של פולארד עצמו. לא הסכמנו לכך, והצנזורה קיבלה לבסוף את דעתנו.
כשהוא בן 66 ואדם חופשי, פולארד נחוש לפתוח בחיים חדשים ולתרום לחברה ולעם בישראל. יש לקוות שמעתה ואילך, מדינת ישראל תפסיק את התנכרות אליו, ותעניק לו את כל הסיוע הנדרש.