את ליל הסדר הקודם בילה אלי דסה לבדו בעיר ארנהם שבמזרח הולנד. בלי משפחה, בלי חברים, בלי קהילה יהודית. לבד לבד.
"בדיוק בוטלה פה הליגה, באותה תקופה לא היו בהולנד עוד שחקנים ישראלים, אז עשיתי את המיטב לבדי. ארגנתי ליל סדר לעצמי, כי אני גם שומר, אז בלי זום וכאלה. ביקשתי ממנהלת הקבוצה להדפיס לי קובץ הגדה של פסח ששלחתי לה, ישבתי עם עצמי בבית, שרתי, שתיתי, צעקתי, קראתי את ההגדה ונהניתי מכל רגע".
השנה, דסה יעביר את הפסח עם חבריו לנבחרת ישראל. הנבחרת תפתח ביום חמישי הקרוב את הופעותיה במוקדמות המונדיאל במשחק מול דנמרק בבלומפילד, וביום ראשון תארח את סקוטלנד. המשימה להשיג כרטיס למשחקי גביע העולם, לראשונה מאז 1970, שוב נראית לא קלה.
"צריך להישאר עם רגליים על הקרקע ולא לצאת בהצהרות יוצאות דופן, כי זה לא יהיה נכון", אומר דסה. "יש יריבות יותר איכותיות מאיתנו, וצריך לקבל את זה. אני לא אומר שאנחנו באים להתבזות, או שנבוא עם תירוצים מוכנים מראש, אבל חשוב להיות ריאליים: על הנייר יהיה קשה מאוד להגיע לפלייאוף גם הפעם, זו לא בושה לומר את זה. אין יותר משחקים קלים בנבחרות.
"דנמרק הם נבחרת של מפלצות. ועדיין, אסור לעלות למגרש פסימיים. אם זאת דרך המחשבה, אז עדיף לפרוש".
ערן זהבי אמר שהוא לא יפרוש לפני שיעלה לטורניר גדול.
"אני לא הייתי מזלזל במשהו שהאיש הזה אומר".
שמחת שרוטנשטיינר נשאר בתפקיד המאמן?
"הייתי מאושר. רוטנשטיינר התחיל תהליך. אנחנו, הכדורגלנים, רואים טוב מאוד מה הוא עושה, למרות שזה עוד לא מתבטא בתוצאות ובהישגים. הצופים הישראלים אוהבים לראות נבחרת שמשחקת טוב, ולא היה משחק שלא השתדלנו ולא נתַנו את הנשמה.
"הבעיה היא שבישראל אין סבלנות. אנשים חושבים שצ'כיה היא ברמה שלנו, ושוכחים שחצי הרכב שלה משחק בפרמייר ליג באנגליה, וחצי הרכב בגרמניה. הם לא כמונו.
"הרבה מדינות התקדמו בשנים האחרונות. לפני עשר שנים עוד חשבו שבלגיה ברמה של ישראל, והיום הם במקום הראשון בעולם. לכן נבחרת ישראל חייבת לעבור תהליך הרבה יותר ארוך ועמוק מהזמן שאנשים בארץ מוכנים לתת לה.
"אז וילי התחיל לעשות שינוי, זה ייקח זמן, וזאת עוד סיבה להעריך אותו. הוא צריך לעבור מלחמות על כל דבר, כי שום דבר אצלנו לא פשוט. הנבחרת לא בסדר העדיפויות של המדינה, לא מעניין אנשים שצריך לפתח שחקנים צעירים ולבנות מתקנים, כי יש נושאים יותר חשובים על סדר היום. תסתובבו פה בהולנד, תראו בשכונה מתקנים הרבה יותר טובים מאלה שיש לקבוצות בליגת העל בארץ. כואב להגיד את זה".
דסה (28) לובש את חולצת הנבחרת זה שש שנים, ורשם 32 הופעות בשורותיה, כולל אחת יוצאת דופן בשנה שעברה בסקוטלנד, כששיתק את אנדרו רוברטסון, המגן של ליברפול, במשחק על העלייה לגמר פלייאוף היורו - שבו הפסידה ישראל הפסד כואב בפנדלים.
לקחתם קשה את הפספוס ההוא?
"בנבחרת אתה סוחב את הכאב כמה ימים, ואז כולם מתפזרים לקבוצות שלהם, וזה מתפוגג. היתה תחושה אדירה של פספוס, ערן זהבי בכה אחרי המשחק. היה קשה. אבל אני הרבה שנים בנבחרת, והפעם המרקם באמת שונה. הנבחרת היתה נקייה מרוע ומאנשים צרי עין שלא רוצים בהצלחתה.
"פעם, אחרי משחק נבחרת, כל כך הרבה חרא היה יוצא החוצה. היום, החרא הזה קיים רק אם מישהו רוצה להגיד אותו. מה שכיף זה שהוא כבר לא יוצא מחדר ההלבשה של הנבחרת".
* * *
כבר שנה וחצי משחק דסה בעמדת המגן הימני של ויטֶסה ארנהם. הקבוצה שלו ממוקמת במקום הרביעי בליגה ההולנדית ורודפת אחרי פ.ס.וו איינדהובן של ערן זהבי, השנייה בטבלה, שמקדימה אותה ב־4 נקודות. דסה כבר רשם העונה שישה בישולים ב־24 משחקי ליגה, והוא מקבל הרבה מחמאות בקרב אוהדי הקבוצה.
הוא מתגורר בארנהם עם חברתו ירדן (25) במרחק חמש דקות נסיעה מהאצטדיון, ומבלה את זמנו בין המגרש לבית. את המשפחה בארץ לא פגש מאז יוני שעבר, "אבל אני כבר לא במקום של געגועים. אני יודע שכאשר אני משחק בהולנד, אני מייצר למשפחה שלי חיים טובים יותר".
למה החלטת לחתום דווקא בארנהם?
"היו לי כל מיני הצעות, אבל חשבתי שמכאן אוכל לעשות את הקפיצה לאחת הליגות הטובות בעולם - ספרד, גרמניה, אנגליה או גרמניה. אחרת באמת לא היתה סיבה לעזוב את מכבי תל אביב. אני מקווה שזה יקרה בקיץ הקרוב. יש לי חוזה לעוד שנה בארנהם, ואולי יעדיפו למכור אותי לפני תום החוזה.
"שרן ייני שיחק כאן ב־2016. הוא מת על המועדון. הוא הסביר לי שהמנטליות פה שונה - למשל, לוקחים הפסדים יותר באיזי, לא כמו בארץ, שאחרי הפסד אתה נקבר בבית ומפחד להוציא את הראש, שלא יראו אותך מבלה איפשהו.
"היתה לי שיחה ארוכה עם ג'ורדי קרויף, אנחנו בקשר טוב מתקופת מכבי. הוא נתן לי טיפים איך אוכל למשוך אלי את העיניים, איך להתחבר לחיי החברה, וכולי".
דסה פתח העונה בכל המשחקים שהיה כשיר, והוא השחקן עם מספר הדקות הרב ביותר בקבוצתו, בכל המסגרות. "בתחילת העונה דיברתי עם המאמן, תומאס לטץ'. הוא אימן באוסטריה את אלון תורג'מן והכיר את שון וייסמן. סיפרתי לו על המטרות שלי, מי אני ומה אני, ואיך אני מתנהל. נוצר בינינו חיבור ממש טוב. בעמדה שלי אין עוד מישהו שמתחרה איתי על התפקיד, שלא כמו בעמדות האחרות. אני המגן הימני היחיד בסגל.
"הצוות במועדון עובד במשרדים עד שעות מאוחרות. קרה כמה פעמים שבסוף יום כזה, 6 בערב, המאמן הגיע לחדר הכושר וראה אותי שם, למרות שהאימון נגמר כבר בצהריים. הוא לא הבין למה אני עדיין שם. אמרתי לו שאני אוהב להתאמן, שזה חלק מהעבודה שלי.
"בחו"ל מסתכלים על כדורגל אחרת מאשר בישראל. בארץ אפשר לצאת מפרופורציות אחרי משחק טוב של מישהו. זה לא קיים בהולנד. אתה צריך להוכיח את עצמך לאורך עונה או שתיים, כי יש שחקנים בערמות. ואם הערמה הזאת לא טובה לך, אז מביאים שחקן מגרמניה או מצרפת. בישראל השוק קטן".
* * *
בספטמבר האחרון הצטרפה אל דסה חברתו ירדן ארד, אחרי שהשניים החליטו לקחת את הקשר ביניהם צעד אחד קדימה. "זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני גר עם חברה", הוא מחייך. "במשך שנים, זוגיות לא עניינה אותי. הייתי יוצא, מבלה, אבל העדפתי להשקיע במשפחה ולהתרכז בכדורגל. לאמא שלי זה מאוד הפריע, שאני עוצר את החיים שלי בשבילם.
"רק כשיצאתי לחו"ל, המרחק נתן לי הבנה שהמשפחה מסתדרת בלעדיי. ואז הצלחתי להתרכז בעצמי, להשתחרר. ומצאתי זהב טהור.
"הסיפור בינינו מתגלגל כבר שנה. ירדן היא ילידת בנימינה, סיימה עכשיו תואר במשפטים במכללה למנהל. אני מסתכל אחורה, ולא מאמין שחייתי כאן שנה שלמה לבד. היום, אם היא לא נמצאת פה שעתיים, אני משתגע. חברים שלי תמיד אמרו, 'כשהוא ימצא מישהי, זה יהיה הכל או כלום'. אצלי אין משחקים".
אז הצעת כבר?
"חכו. כמה אנשים מותר היום להכניס לאירוע? מאה? אני צריך שתהיה אפשרות להזמין כמה שיותר. אז זה לא בוער כרגע".
בתחילת דצמבר חלו בני הזוג בקורונה. עד היום הם לא יודעים ממי נדבקו.
"פחדתי מזה מאוד", אומר דסה. "חברים שלי מנבחרת ישראל, שנדבקו, סיפרו לי כמה קשה היה להם. אבל אצלנו בסך הכל היה בסדר. שנינו איבדנו את חוש הטעם ואת חוש הריח, וזהו. נאלצתי להחמיץ שני משחקים של הקבוצה".
יש לך חברים בעיר?
"אין יותר מדי קשרים מחוץ למגרש. יש בית כנסת בעיר, אבל הוא לא פעיל. רוב היהודים גרים באמסטרדם, 100 ק"מ מכאן. אני לא יכול לגור שם כשיש לי אימונים כל יום. חוץ מזה, אני כאן בשביל כדורגל, לא בשביל חברים".
אתם מבלים ביחד עם זהבי ואשתו?
"אנחנו נפגשים בעיקר לקידוש בערב שבת, בהתאם להגבלות. לירדן יש חיבור טוב עם שי, אשתו של ערן. הן התחברו מאוד בימי הקורונה. כרגע יש כאן עוצר לילי שמתחיל ב־9 בערב, אז ביקור בסופרמרקט הוא ההיילייט של היום".
כבר שיחקת העונה פעמיים מול זהבי. פעם אחת ניצחת, פעם אחת הפסדת, ושניכם בישלתם שערים. איך היתה ההרגשה?
"זו היתה פעם ראשונה שאני משחק נגד שחקן ישראלי בקבוצה יריבה בחו"ל. שנינו שיחקנו טוב בשני המשחקים. באחד המהלכים צעקתי לשחקני ההגנה שלנו לא להוריד ממנו את העיניים ולשמור אותו קרוב, גם כשהכדור לא באזור המסוכן. הוא שמע אותי, בא אלי ואמר: 'חכה חכה לשולחן שישי'. היה לנו הרבה טראש־טוק בעברית בזמן המשחק. כמובן שבסוף המשחק התחבקנו והחלפנו חולצות".
היתה לו התאקלמות לא פשוטה בפ.ס.וו.
"נכון, הוא הגיע למדינה חדשה, ההתחלה לא היתה נוחה. כמו שהפרגונים שהוא מקבל הם בענק, גם הביקורות עליו מגיעות בענק. אבל פגרת דצמבר עשתה לו טוב, הוא היה יכול לעצור ולהתאפס על עצמו. הוא אלוף בזה, הוא יודע להתמודד עם משברים.
"בשורה התחתונה, הבן אדם יודע לתת גולים. זה מה שאנשים אוהבים. הסיומת שלו היא מהטופ של הטופ. הוא בחיים לא יעזוב את הולנד לפני שהוא יראה להם מי הוא. זה ערן".
* * *
הוריו של דסה, אלמו וחירות, עלו לישראל ב־1991 במסגרת מבצע שלמה, מהכפר גונדר שבאתיופיה. "אמא שלי היתה מאוד צעירה כשבאה לארץ, בקושי בת 18, ובהיריון עם אחותי הגדולה. שמו אותם באתר קרוואנים בחיפה, במקום שבו נמצא היום אצטדיון סמי עופר. שם נולדתי בסוף 92', ושם גדלתי עד גיל 5, עם כל העולים האתיופים, כולם בתוך כולם. כל היום ברחוב. משחקים כדורגל.
"וואלה, זו היתה התקופה הכי יפה שלי בחיים. בלי דאגות, קרוב לים. ההורים שלי לא היו בבית רוב היום, והבית לא באמת בית, כי הכל קטן מאוד, שבור ופתוח. חתולים, עכברים וג'וקים מסביב, והכל יותר צפוף מהמגורים בצבא. אבל בתור ילד היה לי כיף".
משם עברה המשפחה לנס ציונה, וזה היה המפגש הראשון של דסה עם החברה הישראלית. "נכנסתי לבית ספר מעורבב. הייתי ילד שקט ומופנם, שהסתכל על כל הילדים בצורה שווה. אבל לא כולם היו כמוני".
חווית גזענות?
"כן, היו רגעים לא קלים, אבל ידעתי להתעלם. רגעים כאלה תמיד נתנו לי דרייב, הייתי חושב לעצמי: האנשים האלה לא יגיעו לכלום, והם עוד יראו לאן אני אגיע".
מתי ידעת שתהיה כדורגלן?
"מהיום שהיתה לי טיפה בינה במוח. כל היום הייתי בחוץ, משחק בשכונה. רמה אחת מעל כולם. כל החברים שלי כבר היו רשומים בקבוצת הילדים של סקציה נס ציונה, ואני לא יכולתי ללכת איתם, כי זה היה מאוד יקר. 3,000 שקל בשנה.
"בהפסקות בבית הספר הילדים דיברו על האימון אחרי הלימודים, ואני הייתי מאוד מתוסכל. רק אחרי שנתיים העירייה התחילה לסבסד את הכדורגל לעולים חדשים, ובמקביל, ההורים שלי עבדו מאוד קשה כדי שאוכל להירשם ולשחק בקבוצה.
"מטריף אותי שעד היום ילדים צריכים לשלם כדי לשחק כדורגל במחלקות הילדים. ככה אנחנו מפסידים המון כישרונות אדירים, שמסתובבים ברחוב ואין מי שיכוון אותם. בסוף כולם מפסידים - החברה, הילדים, המשפחות והמועדונים".
קשיי הפרנסה השפיעו על החיים שלך כילד?
"הם היו חלק מהחיים שלי. אמא שלי עבדה בבוקר בתור סייעת לגננת בגן ילדים, ובלילות ניקתה בניין של מכללה. אני ואחותי היינו הולכים איתה בערבים לנקות, ועזרנו לה לתקתק את זה. הייתי בן 7, וזה נמשך כמה שנים ככה. לפעמים היינו הולכים לשם לפנות בוקר, לפני בית הספר. נשבע לכם שממש אהבנו את זה. היה לנו הווי משפחתי של ללכת עם אמא לעבודה, לשחק שם כמו ילדים, וגם קצת לעזור. החוויות האלה מעצבות אותך. אבא שלי עבד במכליות ביוב, ובהמשך כנהג אוטובוס ב'דן'".
המצב בבית השפיע ישירות על הקריירה של דסה. בגיל 13 הוא התקבל לקבוצת הנערים של מכבי ת"א, אבל התקשה להסתדר עם הנסיעות. "לא היה לי כסף לנסוע לתל אביב. המשפחה של רועי קהת, ששיחק איתי והתגורר בנס ציונה, גידלה אותי כמו בן בתקופה הזאת. אבא שלו ממש אימץ אותי, הסיע אותי לאימונים, וככה שרדתי".
* * *
בגיל 14 עזב את מכבי, אחרי שזו סירבה לשלם עבורו על נסיעות אוטובוס מנס ציונה לתל אביב. "הסיפור היה שם 60 שקל לחודש על כרטיסייה. כבר לא יכולתי להגיע לאימונים, לא היה לי מאיפה להביא את הכסף הזה. הם לא רצו לשחרר אותי, אז נכנסתי להסגר קטין - שזה אומר שנאסר עלי להתאמן שלושה חודשים, שבסיומם קיבלתי לידיי את כרטיס השחקן שלי. אמרתי 'תודה רבה, אני הולך', ורק אז הם ניסו לשכנע אותי להישאר והבטיחו לי דברים, כמו להקפיץ אותי שנתון. אבל אם אני כל כך חשוב להם, הם היו יכולים להשקיע בי כשביקשתי. זה פגע בי, כי נתתי את כולי ולא עשיתי בעיות.
"בזמן הסכסוך עם מכבי התקשר אלי איתן מזרחי, שניהל את האקדמיה של בית"ר, ואמר לי: 'תבוא אלי מחר, אתה מקבל ממני הכל. מרגע זה תפסיק לדאוג'. זה מה שהייתי צריך בתקופה ההיא, מישהו אחד שיגיד לי משפט כזה. זה הכל".
לאט־לאט הידרדרו היחסים בין ההורים, והם התגרשו ב־2008. "אף אחד מהם לא הסביר לנו למה זה קרה, אבל בשנייה אחת כל הבית התפרק. אמא, שהיתה בהיריון, נשארה בבית עם אחותי מיכל, שהיתה בת 15, ואח שלי אור, שהיה בן 9. אני בדיוק עזבתי לירושלים לפנימייה של בית"ר. היה כעס ומתח בין כולם. אחר כך נולד אח שלי, לירוי. פה התחילו לי הדאגות בחיים.
"הליך הגירושים של הוריי לקח המון זמן, המזונות לא שולמו, וזה הגדיל את הקושי להתקיים. העורך דין של אבא דרש למכור את הבית ולחלק ביניהם חצי־חצי את התמורה. לאמא היה עורך דין בחינם, במימון של המדינה.
"בשלב הזה החלטתי להתערב. הייתי ילד צעיר וכעוס, שלקח על עצמו לחתום על דברים ולקחת את כל האחריות עליו, בלי שום עורך דין. חתמתי שאנחנו מוותרים על המזונות ולקחתי על הכתפיים שלי את כל האחריות על המשפחה - משכנתא, טיפול באחים שלי עד שיגיעו לגיל 18, דאגה לענייני הבית. לא היה לי מושג איך אעמוד בזה, אבל הבטחתי לעצמי שזאת משימת חיי, ומעכשיו כל יום אני קם כדי למלא את החלק שלי בהסכם הזה. בגיל 14 התחילה הבגרות שלי.
"בהסתכלות לאחור, אני מרחם על הילד שהייתי אז. זו לא אחריות שילדים צריכים לקחת על עצמם, וחבל שלא היה אדם בוגר כלשהו שעצר אותי. מצד שני, זה מה שהפך אותי למי שאני היום, אז באיזשהו מקום, אני גם מודה לאל על זה".
כעסת על אבא שלך?
"מאוד. אמא שלי אמרה לי מהיום הראשון: 'אלי, אתה צריך להפסיק לכעוס עליו. תתקשר אליו, תדבר איתו'. אבל לא הייתי מוכן להקשיב. יכול להיות שבאיזשהו מקום כעסתי עליו, שהכל נפל עלי. לא הייתי מוכן לזה. אמרתי לעצמי, למה אני צריך לאבד את הילדוּת שלי בגללו.
"כאב לי מאוד על אמא שלי, שחשבה שאף אחד לא רואה את הסבל שלה, כי היא תמיד ניסתה לפייס ולרכך את כולנו. לכן עשיתי הכל כדי להקל עליה. חשבתי שלכעוס על אבא שלי זה בעצם להעניש אותו בשמה".
סלחת לו מאז?
"בהתחלה לא הצלחתי לסלוח. היה בינינו נתק של שש שנים אחרי שהוא עזב, לא דיברנו בכלל. לא קיבלתי את העזיבה שלו, את זה שהוא לא היה שם בשבילנו. שנולד לי אח, ואבא לא נמצא.
"כשהתבגרתי, הבנתי שאנשים עושים טעויות בחיים. החלטתי פשוט לשחרר. אמרתי לעצמי, אפשר לכעוס עד סוף החיים, אבל זה לא תורם כלום. וסלחתי".
איך הקשר שלך איתו היום?
"אני נותן לו כבוד, אנחנו מדברים".
* * *
בגיל 14 התחיל דסה ללמוד בפנימייה בירושלים. "איתן מזרחי אימץ אותי, כמו ילד. הייתי אוכל אצלו, ישן אצלו. באקדמיה של בית"ר נתנו מלגות לילדים על פי ההישגים שלהם בלימודים. כדורגלנים לרוב לא אוהבים ללמוד, זה לא מעניין אותם, אבל אני הייתי חייב. ידעתי שציונים טובים שווים לי מלגה של 700 שקל, וזה כסף שאוכל להעביר למשפחה.
"הייתי מתאבד על הציונים, מביא צ'ק פה ושם, ומתמכר להרגשה. זה לא שהיו לי ברירות. לי לא היה על מי להישען יותר, הפכתי להיות האבא של הבית, המפרנס. העוגן.
"זה גם מה שדחף אותי לנסות להגיע לקבוצה הבוגרת של בית"ר כבר בגיל 17. ידעתי שאני לא יכול לעשות שלוש שנים בנוער, כמו אחרים, אלא חייב להשיג חוזה מקצועני כמה שיותר מהר".
ב־2010 הוא החל לשחק בקבוצה הבוגרת. במשך חמש שנים שיחק בבית"ר 123 משחקים, כבש שערים ובישל בכמויות. את שירותו הצבאי עשה בחיל הלוגיסטיקה בצריפין, במעמד של ספורטאי מצטיין.
בקיץ 2015 נרכש על ידי מכבי ת"א. על פי הפרסומים, היא שילמה עבורו 600 אלף יורו. את המועקה שנשארה לו מימיו בקבוצת הנערים הוא השאיר מאחור, וב־145 משחקים במדיה כבש שישה שערים, זכה באליפות המדינה ב־2019 והופיע איתה בשלב הבתים של ליגת האלופות (2016).
בקיץ 2019, כשהקבוצה הציעה לו להאריך את החוזה, דסה ניהל מולה משא ומתן לבדו, ולא באמצעות סוכן. "כבר לא הייתי ילד בן 15, וידעתי שאני מספיק בשל כדי להתמודד עם זה בעצמי, למרות שזה נדיר. סוכנים לפעמים לוקחים את הצד של המועדון, ואני לא הייתי מוכן שאף אחד יעבוד עלי יותר.
"מצאתי את עצמי יום אחרי יום במשרדים, בשיחות אינטנסיביות עם המנכ"ל ועם הבעלים. ואני יכול לצאת לא מרוצה מהפגישה, ואז צריך לנטרל רגשות ולעלות לאימון. זה היה כמו שיעור לחיים. הייתי יושב ועובר על הכל, מחשב את כל המספרים ומחפש סעיפים חדשים שיכולים לעזור לגשר על הפערים. מצאתי בזה עניין.
"כשסוכנים ישראלים שמעו ממני את המספרים שהגעתי אליהם לבד במו"מ מול מכבי ת"א, הם לא האמינו. חלקם אמרו לי: 'כשאתה מסיים עם הכדורגל, תבוא לעבוד בסוכנות שלי'. זה היה אולי החוזה הכי יקר שאי פעם הציעו למגן בישראל.
"במקביל, ביקשתי מכמה סוכנים להציע לי קבוצות בחו"ל. את זה לא יכולתי לעשות לבד, כי הייתי שחקן פעיל, וזה לא נראה טוב כשאתה יוצר בעצמך קשר עם קבוצות בחו"ל ומציע את עצמך.
"כבר היה לי חוזה מנוסח עם מכבי, אבל בסוף החלטתי לא לחתום ולחכות להצעה קונקרטית מחו"ל. הימרתי על הקריירה שלי. הכסף לא היה פקטור בבחירה, הכל היה מקצועי נטו. ויתרתי על חיים טובים בישראל כדי להגשים את החלום ולפרוץ את תקרת הזכוכית".
היום כבר יש לך סוכן?
"מהרגע שהחלטתי שאני הולך על קריירה באירופה בכל מחיר, לקחתי סוכן זר, מילוש מלנוביץ'. הוא גם הסוכן של מואנס דאבור".
* * *
ככדורגלן מצליח, יש לך תחושה של שליחות כלפי העדה האתיופית?
"אני לא אוהב את המילה הזאת, שליחות. אני מנסה לקחת את הפרסום שלי למקום מחבר, לא למקום שמעמיק את הקרע. לא מחפש להיות מודל לחיקוי, אבל כן רוצה להעביר מסר שדברים אפשריים. בארץ, הייתי הולך הרבה למתנ"סים ומתנדב. לצאת מהבועה של הכדורגל והתהילה ולהחזיר לחברה, ולהראות לאנשים שנמצאים במצב שבו אני הייתי שהכל אפשרי".
אתה כועס על המדינה בגלל היחס ליוצאי אתיופיה?
"אני לא מסכים עם הרבה דברים שנעשים, אבל אין בי כעס. בעיות יש בכל העולם, בכל חור, בין עמים ובין דתות. אי אפשר לכעוס על כל העולם, אין בזה טעם. אני לא אוהב להצית שריפות ולעשות בלגנים. אני גם לא אבחר צד רק בגלל שאני שחור, ולא אגיד שכל מה שאנחנו עושים זה נכון, וכל מה שמישהו לבן עושה זה לא נכון. ממש לא.
"אבל אני הייתי שם, ואני יודע מאיזה בית מפורר ומאיזה מחסור אדיר הילדים האלה באים, ואיזה חוסר יחס הם מקבלים מהחברה, ואיזה יחס עוין הם מקבלים מהמשטרה. לי אף אחד לא עשה הנחות. אני באתי, לקחתי, עשיתי את המיטב והגשמתי את החלום.
"אתם אפילו לא מבינים את הקשיים, מה אנחנו עוברים ביומיום, כמעט בכל סיטואציה. גם היום אני יכול ללכת בסופר בישראל, ובאופן קבוע יהיה מי שייגש אלי וישאל אותי אם אני יכול להביא לו מוצר שחסר על המדף. תמיד חושבים שאני עובד שם. כשאני נוסע ברכב שהקבוצה שכרה עבורי, יעצרו אותי ויבקשו רישיונות רכב, כי מבחינתם לא סביר שהרכב הזה שלי.
"אמא שלי ירדה יום אחד במעלית, בבניין שבו אני גר בישראל, ואחת השכנות שאלה אותה ללא היסוס אם היא פנויה לנקות לה את הבית בסופ"ש.
"אני לא שופט את האנשים כשזה קורה, כי הבעיה היא לא באדם עצמו - הוא התוצאה של חינוך שקיבל. אדם בוגר כבר אי אפשר לשנות, ולכן חשוב להשפיע על הדור הצעיר".
תמכת בהפגנות הסוערות של בני העדה?
"תמכתי בהפגנות והתנגדתי לאלימות. כל מיעוט בחברה הישראלית, ברגע שהוא פותח את הפה כדי לומר כמה קשה לו, אומרים לו: 'אתה אוהב להתקרבן'. וזאת בעיה. לצערי הרב, רק כשאתה משתמש בכוח ובאלימות, מסתכלים עליך.
"אני לא בן אדם של אלימות, אבל איך שלא תהפכו את זה, ההפגנות ההן יצרו הד משמעותי. פתאום השיח התרכז באתיופים, ונתנו לזה חשיבות.
"מצד שני, במקום שזה ישפיע על מקבלי ההחלטות, זה רק השפיע על אזרחים שאומרים: 'עזבו אותי, רק שלא יחסמו לי שוב את הכביש'. כנראה ששינוי כזה לא עושים בהפגנה אחת".
יצא לך להיתקל בתופעות גזעניות בהולנד?
"לא. הדבר היחיד בי שמוזר להולנדים הוא שאני יהודי, כי הם לא רגילים לראות יהודי שחור. הם לא ידעו שקיים דבר כזה".
* * *
אתה חבר של דור מיכה ועומר אצילי. מה חשבת על הביקורת הציבורית עליהם בפרשת הנערות?
"אם המשטרה קבעה שאין מקום להגיש נגדם כתבי אישום, למה לצלוב אנשים? הם הוטעו, אחרת זה לא היה נגמר כמו שנגמר. במועדונים מסתובבות ילדות מאוד־מאוד קטנות, ובואו נהיה אמיתיים: אף אחד לא מבקש היום תעודות זהות מאנשים. מה גם שאפשר לזייף תעודות.
"אני בטוח שבתוך תוכם יש חרטה על כך שהם לא התאמצו יותר לבדוק את הגיל של הבנות, ועשו את מה שנראָה להם נכון באותו רגע. התיק נסגר מחוסר אשמה, אז שכל אחד ייקח את הפרשנות המוסרית שלו לאן שהוא חושב. המשטרה קבעה שהם זכאים, ואני הולך איתה".
מכבי ת"א החליטה לשחרר אותם.
"ואלונה ברקת החליטה לקחת את מיכה להפועל ב"ש, ויענקל'ה שחר לקח את אצילי לחיפה. יענקל'ה הוא לא סתם מישהו, זה בן אדם מאוד מוערך, אז אם אחד כזה החליט ככה, כנראה שיש עוד צדדים למטבע.
"אני לא אומר שרק הנערות לא היו בסדר או שרק דור ועומר לא היו בסדר. בסוף שני הצדדים לא היו בסדר, וכולם נפגעו מזה".
היית רוצה לחזור למכבי בעתיד?
"אין ספק, אחרי שאמצה את הפוטנציאל האירופי. כרגע התכנון שלי הוא להישאר הרבה שנים בחו"ל".
לאיזה מועדון אתה מחובר יותר, מכבי או בית"ר?
"בית"ר היא זו שנתנה לי את הבמה, וסבלה את התקופה הבוסרית שלי כשחקן צעיר שעושה הרבה טעויות. קיבלתי שם תמיכה מהיום הראשון עד האחרון. למכבי הגעתי כשחקן בוגר, וגם שם נעטפתי באהבה. אני לא יכול לבחור מי מהן אני יותר אוהב. כשהייתי ילד וגרתי בקרוואנים בחיפה, בכלל הייתי אוהד מכבי חיפה, אבל זה עבר לי מהר".
מה אתה חושב על המצב של בית"ר היום?
"בית״ר זה מועדון ענק. הוא נמצא בעונה פחות טובה, קורה. יש שם אנשים טובים, שנותנים את הנשמה, ואני באמת מאחל להם לקטוף את הפירות כמה שיותר מהר".
כשעזבת למכבי, האוהדים של לה פמיליה קיללו אותך.
"זה בא ממקום של כאב, כי הם אהבו אותי. ואז אתה יוצא לחו"ל, ופתאום כולם משחררים. אתה לא שייך עוד לשום מועדון ישראלי, וכולם אוהבים אותך בתור שחקן שמשחק בחו"ל ומתגאים ששיחקת אצלם בעבר, וזה נהיה נחמד. למרות שאני רחוק פיזית, זה הכי כיף בעולם לראות שמפרגנים לי ומעריכים אותי במדינה שלי".
אתה כבר חושב על היום שאחרי הכדורגל?
"אני לוקח כל מיני קורסים באינטרנט, כדי לוודא שאדע להסתדר ביום שאחרי. הכדורגל לא נשאר לכל החיים. אני שואף לשחק עוד שבע־שמונה שנים, עד גיל 36-35. אני יכול לבזבז ללא הכרה את הכסף שאני מרוויח, או לנצל את הזמן ללמוד ולקרוא ולהתנסות, כדי למנף את עצמי למקום שבו החיים הטובים ימשיכו גם אחרי הפרישה. זה החינוך שקיבלתי בבית, אי אפשר לנוח על זרי הדפנה. צריך לשאוף להתקדם.
"שמעתי סיפורים על שחקנים שהיה להם הכל, והיום, אחרי שפרשו, אין להם כלום, כי הם עשו דברים לא חכמים. כואב הלב. אמרתי לעצמי, אני לא מוכן שזה יקרה לי".
מה אתה לומד?
"בשלוש השנים האחרונות יש לי את הפריווילגיה לעוף מנושא לנושא. אני מאוד מתעניין בשוק ההון ובנדל"ן, תחומים שבזמנו למדתי בארץ במכללת פסגות. אני לומד עכשיו את כל הבסיס של כלכלה, מנהל עסקים, ניהול, שיווק, מכירות".