האינפלציה מכה בישראל
ב־14 במארס 1951 הציג שר האוצר, אליעזר קפלן, בפני הכנסת את תקציב המדינה. התקציב התייחס לשליש שנה בלבד - מ־1 באפריל ועד 31 ביולי 1951 - שכן באותה עת תפקדה הממשלה כממשלת מעבר, אחרי שראש הממשלה, דוד בן־גוריון, התפטר חודש קודם לכן, ועימו הממשלה כולה. זו הפכה לממשלת מעבר עד לבחירות, שנקבעו לסוף יולי 1951.
ישראל חוותה באותה תקופה טלטלה כלכלית: מאזן התשלומים היה גירעוני, מדד המחירים לצרכן עלה, שער החליפין בין הדולר והלירה האמיר, והשוק השחור לממכר דולרים גאה.
בנאומו בכנסת התייחס השר קפלן לראשונה לבעיית האינפלציה (הירידה בערך הכסף), שבגינה תקפה העיתונות האופוזיציונית את הממשלה במשך שבועות רבים קודם לכן.
האינפלציה, וגם התעלמות שרי הממשלה ממנה, הפכו לשיחת היום בישראל הצעירה. באותה עת חיו בארץ המוני עולים מאירופה, שזכרו את האינפלציה הנוראה שהתרחשה בעיקר בגרמניה בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהכסף איבד כליל את ערכו ומחירי המוצרים הכפילו את עצמם מדי כמה ימים. הפחד הריץ את הציבור בישראל לבנקים כמעשה יומיומי כמעט, ורכישות ה"סוברנים" (מטבעות זהב) בידי כל מי שיכול היה להרשות לעצמו, כמו גם רכישות מוצרים מכל הבא ליד, הרקיעו שחקים וגרמו לפריחה ושגשוג בשוק השחור.
שר האוצר ניסה להרגיע באומרו ש"בקרוב אהיה איש בשורה לאיש הקטן, שהיה תמיד הקורבן הראשון להתמוטטות המטבע". אולם "האיש הקטן" איבד את אמונו במהלכי הממשלה, האינפלציה הלכה וגאתה, עד שב־1952 היא הגיעה ל־67 אחוזים, ורק ההון העצום שהחל לזרום לישראל החל מ־1953, במסגרת הסכם השילומים (פיצויים) עם גרמניה, הצליח לייצב את האינפלציה בישראל על רמה ממוצעת שנתית של כ־5 אחוזים.
נמל ימי חדש בחיפה: "נהפוך למרכז של יצוא"
ב־20 במארס 1951 נחתם סופית הסכם בין ממשלת ישראל, חברת הנדסה הולנדית וחברת "סולל בונה" הישראלית, בנוגע להקמת נמל חדש בישראל, במוצא נחל הקישון שבמפרץ חיפה. רעיון הקמת נמל קישון עלה במגמה להקל את העומס על נמל חיפה הסמוך, שבו היו באותה העת שמונה נקודות עגינה בלבד.
הממשלה מינתה פקיד מיוחד מטעמה, קורט רופין (אחיו של המנהיג הציוני ארתור רופין), שינהל את פעילות הפיתוח מסניף משרד התחבורה בחיפה, וידווח לממשלה על ההתקדמות בשלבי ההקמה.
זמן קצר לפני כן סיימה הממשלה את הליך ההפקעה של קרקעות הסמוכות למוצא הקישון, סך של 3,700 דונמים (שרובם היו בבעלות אנשי הון יהודים ממצרים), וזאת במגמה לפתח את האזור כולו כמרכז פעילות למפעלי תעשייה מאושרים על ידי מרכז ההשקעות, נוסף על מרכזי
אחסנה גדולים ואזור סחר חופשי.
בחיפה התקיימה באותם ימים פגישה רבת משתתפים בין אנשי לשכת המסחר וחברי לשכת הספנות בעיר, ובסיומה הוסכם על הקמת מועצה שתטפל, יחד עם נציגי הממשלה והארגונים הכלכליים, בכל תוכניות פיתוח האזור לאורך שתי הגדות בקילומטרים האחרונים של נחל הקישון, עד למוצאו לים במפרץ חיפה. "אנו נהפוך את גדות הקישון למרכז תעשייה ליצוא, אחסנה, ספנות ושילוח סחורות ישראליות מכאן לכל רחבי העולם", הבטיח בסיום הפגישה זאב ברלוי, נשיא לשכת המסחר החיפאית.
עבודות הפיתוח בנמל קישון החלו במאי 1951 והסתיימו כעבור כארבע שנים - במארס 1955.
חדש: מפעל לאבקות מרק
לתעשיית המזון של ישראל הצעירה הצטרף באמצע מארס 1951 מפעל חדש, "המרק", שהתמקם במפרץ חיפה והתמחה בייצור אבקות לסוגי מרק שונים.
"המרק" נחנך שנים לפני שבתי החרושת הגדולים למזון בארץ הצטרפו לפלח שוק זה: חברת אסם, שהוקמה ב־1942 והתמקדה במוצרי פסטה, החלה לייצר ולשווק ב־1952 שקדי מרק (שנקראו אז "שקדי ביצים") ונכנסה לשוק אבקות המרק רק ב־1959. חברת תלמה ייצרה ושיווקה אבקות החל מ־1963, וכל זאת כיוון שהכנת מרק מאבקה נחשבה בשנותיה הראשונות של המדינה כעלבון למרק "האמיתי".
בית חרושת "המרק" הוקם באזור גב ים (לימים, קריית ים) שבמפרץ חיפה, בבעלות של שלושה עולים מצ'כוסלובקיה: מכס לילינג, וולטר צנטנר (יצרן נקניקים בעברו) וארנסט בראון, שהיה בעליו של בית חרושת למרקים בארץ מוצאו. השלושה פיתחו בישראל את כל המכונות שנדרשו לקווי הייצור, והכריזו על כוונתם לייצר 400 ק"ג מרקים ליום, השקולים כנגד 30 אלף מנות מרק.
"אני מתכנן לשחזר בישראל את מרק האטריות המפורסם שלי מצ'כוסלובקיה", אמר ארנסט בראון בן ה־48 ביום חנוכת בית החרושת. הקהל, מצידו, לא אהב את הטעם, ו"המרק" נסגר לאחר פחות משנתיים של פעילות.
נתפסו מקררים מזויפים
במבצע חיפושים לילי שערכו פקחי משרד המסחר והתעשייה, בעקבות מידע מודיעיני, אותרו תשעה בתי מלאכה באזור תל אביב שעסקו בייצור ובהרכבה של מקררים ללא רישיון. הייצור התבצע במרתפים, על גגות בתים וגם בצריפים חבויים במעבה פרדסים, בסמוך לנחל הירקון. בעלי בתי המלאכה הפיראטיים נעצרו באותו הלילה, והתברר שאחד מהם הוא לא אחר מאשר יו"ר איגוד יצרני המקררים בישראל, גרשון אפטר. בבדיקות שערכו הפקחים נמצא שהמקררים יוצרו מחומרים זולים ומפח נחות, וחלקם היוו סכנה בחיבור לזרם החשמל.
"נפט" התגלה בפרדס
תושבי כפר בעמק חפר, שפרטיו לא נמסרו, שמרו במשך שבועיים בסוד את הגילוי שבפרדס במקום אותר "מעיין נפט". בזמן חפירת תעלות השקיה הבחינו כמה מוותיקי הפרדסנים בחול רטוב, שריח עז של נפט נדף ממנו, וכשגפרור בוער הושלך לעברו - עלתה ממנו אש. החברים הנרגשים ארזו מייד שקית של חול ספוג ונסעו למעבדות האוניברסיטה בירושלים. אלא שמקץ שבועיים, כשהגיעו התשובות, התברר שמישהו מחבריהם חמד לצון ושפך את הנפט על החול - 25 שנים לפני עלילת הקומדיה "גבעת חלפון אינה עונה".
"תרנגולות לכל דורש"
משרד החקלאות הודיע במארס 1951 ש"כל משפחה שתבקש - תקבל חינם שלוש תרנגולות מטילות ומספוא לחודש ימים". לכאורה, הסדר מתחשב ומועיל לאזרח, אבל בישראל הצעירה עמדה הביורוקרטיה כמכשול לכל רצון טוב. ביצוע ההסדר התעכב בהמתנה עד שמשרד התעשייה והמסחר ינפיק למעוניינים פנקס מזון ללא תלושים לביצים, ובינתיים מסר משרד החקלאות בקוצר רוח ש"אם במשך הזמן ילכו התרנגולות לאיבוד, יפסיד הצרכן את זכותו לביצים". אי לכך ויתרו אזרחים רבים על ההסדר כולו.
הנעלמים / כינויים בשפת הסלנג
אוקס, צילייגער וז'לוב
לגאוותן קראו "אבו עלי". חדל אישים היה "ליימך" או "צילייגער". את הטיפש כינו בשם "אוקס", "אינפנטיל" או "טוקמק". אדם בעל כוח נקרא "אבדאי". למתחזה קראו "ארטיסט". "בנדיט" היה פרחח. אדם שמן כונה "בולפאס". על מי שדיבר ללא הפסקה אמרו ש"הוא בלע פטפון". אדם גדל גוף היה "ז'לוב". וזה שעליו אפשר היה לסמוך כונה "אייזן בטון".
הצרכנייה / ממתקים מפעם
שרשרת סוכריות
בקיוסק השכונתי, שתמיד היה בו ריח נעים של דברי מתיקה, בזבזנו את דמי הכיס השבועיים על ממתקים עם רמת סוכר הזויה וצבעים זרחניים שונים. למשל, סוכרייה על מקל בצורת תרנגול אדום, משרוקית שהיא גם סוכרייה, או שרשרת שהורכבה מגומי שעליו הושחלו סוכריות בצורת חוליות. את השרשרת היינו עונדים כצמיד יד או על הצוואר, ונוגסים בכל פעם באחת החוליות שהיתה מתנתקת ישירות לתוך הפה, עד שנותרה לבסוף רק הגומייה הריקה והמידלדלת.
זכרון יעקב מתפתחת
באמצע מארס 1951 דווח שהמושבה זכרון יעקב, שנוסדה ב־1882, הכפילה את אוכלוסייתה מאז קום המדינה, וכעת חיים בה 4,000 תושבים - מהם 700 ילדים. במקום נפרצו דרכים חדשות, דרכי הכורכר התכסו באספלט, וגם בעיית המים במקום נפתרה, בסיוע ממשלתי מיוחד של 40 אלף לירות. ראש המועצה המקומית, אבא שכטר, דיווח על "זינוק במחירי המגרשים, בעיקר במערב המושבה, הפונה לים". בצילום: זכרון יעקב בשנות ה־40.
מודעות שהיו
