המחוקק סיפק לרשויות המקומיות אמצעים לאכיפת הגבייה של מיסים המוטלים על ידה, כדוגמת ארנונה והיטלים. נראה כי רצונו של המחוקק לשמור על הקופה הציבורית היה כה רב עד כדי לעיתים נגרמת פגיעה ממשית בזכויות קנייניות.
המחוקק הקנה לרשות המקומית אמצעים, יש האומרים דרקוניים, לגביית חובות. לצד הזכות לגבות בדרך אזרחית (בבתי המשפט המוסמכים) עומדת לרשות המקומית הזכות לפעול בהליכי גבייה מנהליים, בדרך של שעבוד הנכס או הטלת עיקול על חשבון הבנק, וכל זאת בהינף לחיצה על המקלדת. המגבלה היחידה היא שחובות אלו אינם שנויים במחלוקת, ולא תלוי ועומד הליך בעניינם (השגה, ערר וכיו"ב).
במקרה הקיצון אנו מוצאים כי ישנם מקרים שחובות לרשויות מקומיות גוברים על זכויות נושים מובטחים במשכון (משכנתא). בתחרות בין הרשות המקומית לבין בנק נושה על חובות חייב בגין נכס בבעלותו, יש וידה של הרשות המקומית תהיה על העליונה.
כלל הוא שהרשות המקומית יכולה להטיל שעבוד ראשון, אף ללא רישום, על מקרקעי הסרבן. בהלכה שהתגבשה בבית המשפט העליון הורחבה הפרשנות ל"מס המגיע מן הסרבן" - גם בקשר למקרקעין השייכים לו. כלומר, די בכך שהחובות הם של הבעלים של המקרקעין (ארנונה, למשל, מוטלת על המחזיק בנכס ולא על הבעלים).
מקום בו זכויות הרשות המקומית יגברו על אלו של הבנק, אף מבלי שזו תידרש כלל לרשום את השעבוד, בהתאם להוראות סעיף 11(א) לפקודת המסים (גבייה) עלולה לערער במידה רבה את הזכויות של נושים מובטחים ואת עיקרון הוודאות בחיי המסחר. הכל כפועל יוצא של הוראות פקודת המסים, אשר מעניקה סמכויות מרחיקות לכת לרשויות המקומיות.
זכותה של הרשות המקומית לנקוט הליכי גבייה בגין חוב ארנונה אף יכולה לגבור על דיני הרמת מסך ולהביא לכך שבעלים של חברה יישא באופן אישי בחובות החברה.
רוצים להישאר מעודכנים כל הזמן? הירשמו עכשיו לניוזלטר של נדל"ן היום
מדברים נדל"ן עם עופר פטרסבורג. האזינו לפודקאסט החדש >>
במקרה זה המחוקק הקנה לרשות המקומית כלי עוצמתי: בהתקיים תנאים מסוימים, מתקיימת חזקה הניתנת לסתירה כי בעל שליטה בחברה נטל לכיסיו מנכסי החברה. במקרה זה בעל השליטה בחברה יישא באופן אישי בחובות הארנונה.
הרשות המקומית מנצלת סמכות זו וכמעט בכל מקרה בו חברה אשר הפסיקה את פעילותה נותרה חייבת לרשות המקומית, בעל השליטה נתבע בגין חובות אלו ביחד עם החברה. כמו באמרה המפורסמת, הוא נדרש כעת להוכיח שאין לו אחות. קרי, שהוא לא נטל מנכסי החברה ואין הוא חייב במקומה.
על פי רוב, הליכי הגבייה הראשונים הננקטים מצד רשות מקומית הם הליכי הגבייה המנהליים (עיקול על חשבון הבנק). דעת הפסיקה היא כי מקום בו הרשות החלה באכיפה בדרך מסוימת אין היא רשאית לנקוט במקביל גם בגבייה מנהלית וגם גבייה אזרחית.
אומנם לרשות המקומית אין אפשרות להטיל קנסות או עיצומים כספיים בגין פיגורים בתשלום חובות, אך מנגד הריבית הנזקפת היא בשיעור גבוה (כיום 0.5% לחודש), מה שלעיתים עלול לעודד את הרשות המקומית לא למהר לנקוט הליכי גבייה, משל החייבים היו תוכנית חיסכון עבורה.
טוב עשה המחוקק כאשר הפקיד בידי הרשות המקומית כלים משמעותיים לגביית מיסים, אך על הרשות חלה חובה מוגברת להפעיל כלים אלה בשום שכל ובשיקול דעת, ביחס לסכום החוב ובסמוך ככל האפשר למועד היווצרות החוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
