עשור לאסון הצונאמי ביפן: "ישראל הושיטה לנו יד ברגע הכי קשה"

התאריך 11 במארס 2011 היה עוד בוקר אפור וקר של חורף יפני במינאמי־סנריקו, עיירת דיג באי קיושו, שבה מתגוררים כ־12 אלף תושבים. אף אחד מהם לא ידע שהעולם שהם מכירים עומד שעות ספורות לפני חורבן. 

ברבע לשלוש הורגשה רעידת אדמה אדירה. מוקד הרעש היה לא הרחק מחופה המזרחי של יפן, ואזהרת צונאמי מיידית וחמורה נשלחה ליישובים שלאורך החוף. במינאמי־סנריקו החלו להיערך. "האזור שלנו ידוע ככזה שמועד לגלי צונאמי, ובשל כך השקענו הרבה בתרגילי פינוי", מספר ג'ין סאטו, ראש העיר.

סאטו מיהר, יחד עם צוות עובדי העירייה, לגג מבנה גבוה והחל לפקד על הפינוי. אלא שהאזהרה חזתה צונאמי בגובה של שישה מטרים, ואילו זה שעשה את דרכו למינאמי־סנריקו היה מפלצת בגובה 16 מטרים. "הוא פשוט עבר מעל הראש שלנו ושטף אותנו. נסחפתי למדרגות ושברתי שתי צלעות", נזכר ראש העיר. 

הצונאמי היכה בעוצמה בלתי נתפסת, מוחה את בתי העץ הקטנים ומשאיר אחריו רק כמה בנייני בטון גדולים ושובל עצום של הרס וייאוש. "איבדנו 831 מחברי הקהילה הקטנה שלנו ו־70 אחוזים מהמבנים הושמדו לגמרי, היתר ניזוקו קשות", מספר סאטו, "כל אזור התעשייה נשטף וקרס. העיירה חרבה כמעט לגמרי". 

הוא מצא את עצמו פצוע בלב האסון החמור ביותר שהיכה בעירו אי פעם. המצב היה נואש. הדרכים נחסמו לתנועה או נהרסו לגמרי, רשת החשמל והסלולר קרסה ואפילו מים לשתייה לא היו. כוחות של הצבא היפני הביאו כל סיוע שיכלו, אך התושבים המפוחדים והפצועים שאיבדו את בתיהם נאלצו להתמודד עם תנאים קשים מנשוא. 

האתגר: בניית אמון

ד"ר נסאפומי נישיזאווה, רופא מקומי, היה בשבוע הראשון לאחר האסון הרופא היחיד במרכז הפינוי בעיירה. "לאחר שבוע", הוא מספר, "כבר הגיעו 20 צוותים רפואיים מרחבי יפן שסייעו לי. הבעיה היתה שכל המתקנים הרפואיים נהרסו לגמרי. לא היה לנו ציוד לבצע בדיקות או ניתוחים". המנהיגים המקומיים שיוועו לסיוע, ומי שנקרא אל הדגל היו אנשים שהגיעו מקצהו השני של העולם. 

משלחת צה"ל הגיעה למינאמי־סנריקו קצת יותר משבועיים לאחר האסון והיתה המשלחת הזרה הראשונה במקום. ממשלת יפן התנתה את הסיוע הזר בהגעה של המשלחות עם כל הציוד הדרוש לפעולתן, ורק ישראל יכלה להציע משלחת שכזו מן המוכן בטווח הזמנים הדרוש. בפרלמנט היפני התקיים דיון מיוחד, שלאחריו הונפקו למשלחת הישראלית האישורים הדרושים לטפל באזרחים. לאחר מסע לא פשוט, שכלל חששות מהקרינה בכור הגרעיני בפוקושימה, הגיעה המשלחת - שכללה רופאים, אחיות, טכנאי רנטגן ומעבדה על כל הציוד הדרוש - לעיירה החרבה והקימה בית חולים מאולתר. 

"ביקשנו שהצוות יהיה מסוגל לבצע בדיקות, אבל לא ידענו שהם יגיעו עם כל כך הרבה ציוד ויכולת", אומר ד"ר נישיזאווה, "המקצועיות שלהם הדהימה אותי, לקח למשלחת זמן קצר מאוד להציב את כל הציוד ולהתחיל בהפעלת הבדיקות". בין המטופלים הראשונים של הצוות היה סאטו, שנזקק לצילום רנטגן. "הם היו אדיבים וחייכנים, שמחתי לקבל מהם טיפול", נזכר ראש העיר.

על אף המצוקה והשמחה נוכח הסיוע, היפנים אינם רגילים לקבל טיפול רפואי מזרים והתעורר החשש כי המפגש לא יעלה יפה. "היו בעיירה קשישים רבים שנזקקו לטיפול רפואי. כששמעתי שמשלחת זרה מגיעה לטפל בחולים שלנו, קצת חששתי, בתוך כל האסון הגדול הזה שקרה, שאותם מבוגרים שמעולם לא ראו אדם זר, ובטח שלא בנסיבות אינטימיות כמו בדיקה רפואית, יחששו או יבהלו", מודה ד"ר נישיזאווה, שעבד שכם אל שכם עם המשלחת הישראלית, אבל החששות האלו התבדו כשהרופאים, בעזרת מתורגמן, פנו לחולים באופן אדיב ועדין והצליחו לתת להם את התחושה שהם בצד שלהם, למרות פערי השפה".

המשלחת קנתה את אמונם של תושבי המקום גם במחוות מיוחדות של מסירות. "מי שסבל באופן קשה מהיעדר ציוד היו הנשים ההרות. הן נאלצו לנסוע מרחק גדול בשביל בדיקות ואפילו בשביל לידה", מספר ד"ר נישיזאווה, "יחד עם הצוות הישראלי הגיע גם רופא מיילד. לאחר שהוא למד על המצב הקשה, הוא הסתובב בסיוע אחות מקומית וערך ביקורי בית. הרמה הזו של המחויבות והנכונות להושיט יד לקהילה נגעה בליבי עמוקות".

רחוקים, אך קרובים בלב

ב־10 באפריל, חודש לאחר שהאסון היכה במינאמי־סנריקו, עזבה המשלחת הישראלית, מותירה אחריה בית חולים בסיסי מתפקד עבור העיירה. כיום ניצבת במקום אנדרטה, שנתרמה על ידי ישראל, המציינת את האסון נורא, אך גם את קשר החברות שנרקם בין העמים בתוך הימים האפלים ההם. 

עשר שנים אחר כך, בתים חדשים, מרכזים מסחריים, שכונות וגנים נבנו במינאמי־סנריקו, ותעשיית הדיג המקומית התאוששה במידה ניכרת, מספקת מספר רב של משרות לתושבים. אך החור שהותיר הצונאמי בליבם של התושבים, עדיין לא החלים. "שיקום תחושת הקהילה והאחדות שלנו היא המשימה הכי קשה שנאלצנו להתמודד איתה מאז האסון", אומר ראש העיר סאטו, "חלפו עשר שנים והקהילה שלנו נקרעה לגזרים פעמים רבות, כשרבים עזבו ועברו לגור במקומות אחרים. אנחנו רוצים שהם יחזרו ויחושו בטוחים שוב, וזה יהיה אתגר גדול". 

לצד האבל על החיים שאבדו והסבל הקשה שנגרם, מבקשים גם ראש העיר סאטו וגם ד"ר נישיזאווה, שעמדו בקו הראשון של ההתמודדות עם האסון, להזכיר את קשר החברות הבלתי רגיל שנרקם בין חברי המשלחת הישראלית לתושבי העיירה באותם ימים. "ישראל סייעה לנו מייד לאחר האסון, ואנו חבים לה חוב של תודה", אומר ראש העיר, "בשנה שעברה כתבנו מכתב תודה לעם בישראל והבאנו אותו לשגרירות בטוקיו. תושבי העיירה שלנו אסירי תודה, לא נשכח את עזרתכם". 

כשד"ר נישיזאווה נזכר בעבודה עם הצוות הישראלי, הוא בוחר לציין את התקדמותה של ישראל בחיסון אוכלוסייתה נגד נגיף הקורונה. "זה מראה יותר טוב מכל מה שאני יכול להגיד על היכולות שיש לישראלים", הוא אומר, מבלי לדעת כמה מדובר בנושא רגיש וטעון בארץ. 

בשלב הזה של הראיון ניתן לראות גם דרך אפליקציית הזום כי הרופא, שנחשב כיום לאישיות מוכרת בארצו, מתרגש: "אני חושב שעבור היפנים ישראל היא מדינה מרוחקת, אבל עבורנו ישראל מרגישה קרובה מאוד. ישראל רחוקה מאוד במרחק, התרבות שונה והאוכל שונה, אבל היא היתה המדינה הראשונה שבאה לעזור לנו, ונתנה לנו תחושה שאנחנו מחוברים לעולם. יפן היא מדינת איים, והנטייה הראשונה שלנו כשאסון קורה לנו היא לנסות לטפל בו בעצמנו. אבל ישראל, במקום להתמקד בעצמה ובבעיותיה, הושיטה לנו יד. אנחנו אסירי תודה".  טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו