כאשת ברזל שמכרסמת אתגרים פיזיים על בסיס יומי, אביבה לביא לא שיערה שתגיע לבית החולים דווקא בגלל היתקלות לא מתוכננת עם רוכב קורקינט בפארק.
אבל זה בדיוק מה שקרה לבת ה־60 הנמרצת, שחייה הספורטיביים מגדירים מחדש את המושגים "נחישות", "דבקות במטרה" ו"עליונות כוח הרצון על הגוף". התנגשות חזיתית בפארק הירקון, שהעיפה אותה מאופניה ושיגרה אותה לבדיקות באיכילוב, עם המלצה לניתוח.
רק יום קודם צחקנו יחד על היסטוריית הפציעות שלה בתחרויות הרבות שבהן השתתפה. "את יכולה למלא כתבה שלמה רק מרשימת הפציעות וה'בילויים' שלי באמבולנסים: קרעתי רצועה קדמית בברך שמאל, קרעתי פעמיים מניסקוס ורצועה בברך ימין, שברתי את ארובת העין ונותחתי. וזה לא כולל איבודי הכרה למיניהם, כשעפתי מהאופניים".
למחרת, מוקדם בבוקר, אירעה גם התאונה בפארק הירקון. "רכבתי בפארק, ופתאום ראיתי בחור על קורקינט דוהר לכיווני. היינו על אותו מסלול, ולא היה איך לברוח מההתנגשות. פשוט עפתי ואיבדתי הכרה.
"אנשים טובים התקבצו ועזרו לי. אחד הזמין אמבולנס, השני התקשר לבעלי, השלישי לקח את האופניים שלי לנקודה מסוימת בפארק, שממנה אפשר להחזיר אותם, והיה גם רופא שעצר לוודא שאני בסדר. לרוכב הקורקינט לא קרה כלום".
אחרי כל מה שעברת, לא קטנה עלייך פציעה כזאת?
"כשהתעוררתי באמבולנס ידעתי להגיד שמשהו לא טוב קורה לי. אני מכירה כל כך טוב את הגוף שלי, והבנתי שהפעם הפציעה רצינית. כאבו לי מאוד הצלעות, קיבלתי הרבה מכות יבשות, גם בפנים, והדיאגנוזה היתה ששברתי את עצם הבריח. זו לא פעם ראשונה שאני שוברת את העצם הזאת, אבל בפעמים הקודמות היא התאחתה מעצמה. הפעם הבהירו לי שאצטרך ניתוח דחוף, עוד השבוע".
אז הכותרת היא שאשת הברזל נשברה קצת?
"אני רק יכולה להודות לאלוהים שהתאונה הזאת קרתה לי אחרי שהשתתפתי בתחרות 'איש הברזל'. זאת היתה נקודת האור בכל היום הקשה הזה".
ואכן, שבועיים בלבד לפני התאונה העניקה אביבה לעצמה מתנת יום הולדת 60, כשכבשה את מסלול תחרות "איש הברזל" - שאותו התחילה בראשון לציון וסיימה בתל אביב. מדובר באחת מתחרויות הטריאתלון הקשות בעולם, שהיתה מאתגרת את קצה היכולת של צעירים ממנה בהרבה. לביא גמאה בה 3.8 קילומטרים של שחייה בים, 180 ק"מ של רכיבת אופניים, ולקינוח עוד ריצת מרתון של 42.2 קילומטרים. את כל הטוב הזה השלימה בזמן שהגדירה לעצמה מראש: 13 שעות ו־55 דקות (הגבלת הזמן השגרתית ב"איש הברזל" עומדת על 17 שעות; ח"ר).
I did It! I am an Iron woman!"", אמרה אביבה באנגלית, שפת אמה, על קו הסיום של התחרות, ב־8 וחצי בערב. שנה שלמה התאמנה לקראת כיבוש השיא החדש, והמצלמה שתיעדה את הרגע הנציחה אותה מחויכת וזורחת מאושר, כשהיא מוקפת בני משפחה וחברים שהגיעו לעודד אותה.
למעשה, התחרות המקורית היתה אמורה להיערך בחו"ל, עד שבאה הקורונה ושיבשה את כל התוכניות. "הייתי אמורה לצאת ביולי 2020 לאוסטריה, שם נערכת תחרות 'איש הברזל' השנתית, בעיר התיירותית קלגנפורט. באופן קבוע אני מתאמנת עם עוד כ־30 חבר'ה בקבוצת 'PiPman Team', שהקים שי פיפמן, מי שהיה אלוף ישראל בטריאתלון ואיש הברזל במשך שנים. אני גם מאמנת בצוות של שי, ויש לי תעודה של מדריכת טריאתלון מווינגייט. בנוסף, אני מאמנת קבוצות של רוכבי אופניים.
"כולנו נרשמנו לתחרות באוסטריה שנה מראש, אבל במארס 2020 נטרפו כל הקלפים. בגלל המגיפה יצאתי לחל"ת מהעבודה בחברת אל על, שם אני מנהלת ההדרכה של קשרי לקוחות. לפני הקורונה עבדתי חצי שנה על פתיחת קו הטיסות ליפן, והכנתי סדנה מיוחדת שמגשרת בין העם היפני לישראלים. השקעתי בזה כל כך הרבה".
לא אחת כמוך תיכנע למעט לחץ.
"נכון, והחלטתי שאני לא נותנת לקורונה לעמוד בדרכי, לא מוותרת על מתנת יום הולדת 60 לעצמי. בכל זאת הגעתי למחצית החיים, ואם אני לא יכולה לטוס לאוסטריה, החלטתי להפיק לי בארץ, בעצמי, את אתגר 'איש הברזל', עם כל מה שנדרש מהפקה כזו. היום, בעידן הקורונה, התחרויות הפכו להיות אישיות, אבל ברגע שיש עדים מלווים למהלך התחרות ושעון מקצועי שמתעד הכל - ההישג קביל.
"חבר טוב שלי, דודי דָּפָה, הצטרף אלי לאתגר, וקבענו שב־4 בספטמבר נעשה את התחרות בארץ, ויהי מה. המשכנו להתאמן לקראת זה גם בסגר הראשון".
איך מתאמנים בסגר?
"מוצאים פתרונות יצירתיים. כמו רוב חיינו, גם האימונים הפכו להיות אונליין, אז התאמנו בזום על טריינר, שהוא מין מתקן שעליו מתקינים את האופניים הרגילים ופשוט מדוושים. יש רמות התנגדות שונות, וזה מדמה רכיבה בחוץ. הטריינר נועד לימי גשם ומזג אוויר קיצוני, והוא פתר לנו את עניין הקורונה.
"כולנו נפגשנו על האופניים, כל אחד בביתו, בשעת בוקר מוקדמת. במקביל המשכתי לרוץ סביב השכונה שלי, במגבלת 1,000 המטרים. פשוט עשיתי אינספור סיבובים. רק לים לא הצלחתי להגיע כדי לשחות".
בין סגר למשנהו השתתפה בכמה טריאתלונים, לארוחת בוקר. "מבין שלושת ענפי הטריאתלון, אני הכי מתחברת לאופניים. הרכיבה הבהירה לי, לראשונה בחיי, את התשוקה לעשייה בכל יום מחדש. התחלתי לרכוב לפני 15 שנה, אחרי שחזרתי מסקי. חבר אמר לי: 'אביבה, אם אהבת סקי - תתלהבי מאופניים'. וכך באמת היה.
"תמיד אהבתי לטייל בארץ, ועל גבי אופניים אני מטיילת בכל שבוע במקום אחר, מגיעה יותר רחוק ויותר גבוה. ברכיבת שטח שורפים קלוריות, ורואים את הטבע היפה כל כך, עם כל בעלי החיים. בדרך עוצרים לאכול דובדבנים ופוגשים אנשים מדהימים. הציונות שלי, שהתחנכתי על ברכיה, באה לידי ביטוי דרך הרכיבה. אני אוהבת את המדינה הקטנה והיפהפייה שלנו, ואני מכירה אותה כך לאורכה ולרוחבה".
לביא נולדה בדטרויט, ארה"ב, להורים מוזיקאים, בכורה מארבע אחיות שגדלו בבית מסורתי קונסרבטיבי. בילדותה רקדה, ניגנה בצ'לו ושיחקה בתיאטרון, ובישיבה שבה למדה רכשה את העברית. "אני זוכרת שבשבתות בבוקר אבא היה הולך לבית הכנסת, ואחר הצהריים היה משחק טניס. ממנו קיבלתי את הגנים של הספורטאית".
בגיל 12 הגיעה לביקור ראשון בישראל. "באותו קיץ, של 1972, רשמתי ביומן הנעורים שלי שאני רוצה לעלות. הכל התחבר לי בביקור ההוא".
היא אכן עלתה כעבור תשע שנים, אחרי שהשלימה בארה"ב תואר ראשון ושני בלימודי תקשורת. בארץ החלה לעבוד ביחסי הציבור של הבלט הישראלי. במסגרת עבודתה פגשה את חזי לביא, שלו נישאה בגיל 25. לזוג שלושה ילדים: קרן (32), שעובדת בעמותת "רוח טובה" של קרן אריסון, מייקל (30), כלכלן בחל"ת, ודניאל (24), סטודנט לפילוסופיה, לכלכלה ולמדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב.
"שלושתם עושים ספורט ואוכלים בריא, ככה גידלתי אותם", מתגאה אביבה. "עם קרן אני עושה הליכות וריצות, מייקל גולש בים ואנחנו עושים יוגה ביחד, ועם דניאל אני רצה לים פעם בשבוע. למדתי יוגה שיקומית, ואני גם מלמדת יוגה. היא מאריכה לי את השרירים, בדיוק מה שאני צריכה להתכווצויות שמגיעות בגוף אחרי כל האקסטרים שאני עושה".
4 בספטמבר 2020, תאריך היעד הראשון לתחרות "איש הברזל" שהתכוונה להפיק לעצמה בישראל, התגלה, למרבה הזיעה, כיום הכי חם שנמדד בארץ ב־100 השנים האחרונות. גל החום הקיצוני והחריג גרם לביטול התוכניות המקוריות.
"הבנתי מייד שצריך לקבוע תאריך חדש. בינתיים החלו גם הדיבורים על הטלת סגר שני בכל תקופת חגי תשרי, אז דחינו את המועד לשבת, 17 באוקטובר 2020, שבסופו של דבר היה גם היום האחרון לסגר השני. ידעתי שעוד מעט מזג האוויר יתקרר וכבר לא יאפשר לקיים את התחרות, אז פשוט הימרתי על התאריך ונעצתי אותו ביומן. במקביל לא הפסקתי להתאמן, בין שעתיים לארבע שעות בכל יום. קמתי בכל בוקר בארבע וחצי".
איך אפשר לאמץ את הגוף כל כך, אחרי שישנים מעט שעות בלילה?
"אני תמיד מקפידה על שבע שעות שינה. מצחיק להגיד, אבל מבחינתי זאת מתנה שקיבלתי מהקורונה, כי כשעבדתי לא יכולתי להרשות לעצמי לישון שבע שעות. בזכות החל"ת הגעתי לזה".
מה אוכלים לקראת "איש הברזל"?
"כבר שנים אני אוכלת מאוד בריא. בעברי הייתי שמנמנה, והיום אני עובדת מאוד קשה על הגוף כדי להגיע למשקל ולאחוזי השומן והשריר האידיאליים. בתקופה שלפני 'איש הברזל' לא אוכלים ג'אנק פוד דוגמת פיצה ובורקס, אלא רק מזון עם ערך תזונתי שמקדם אותי לעבר המטרה. פחמימות מלאות כמו קוואקר וקינואה, למשל, הרבה שייקים מבננות, תמרים, טחינה וחמאת בוטנים, ומזונות־על כמו זרעי צ'יה, פשתן, ספירולינה וצמח המורינגה, שכולם מדברים עליו עכשיו ושיש לו סגולות רפואיות רבות".
17 באוקטובר 2020 הגיע, ואחרי כל העיכובים הקודמים, הפעם השמיים חייכו אל לביא. גם אנשי המשטרה, שהעניקו אישור לקיום התחרות בסיום הסגר השני. אביבה יצאה להגשים מחדש את אתגר חייה, לא באוסטריה, אלא כאן, בארץ.
"התברר שההימור והתפילות שלי על התאריך פשוט הצליחו. היה מזג אוויר נפלא, הים היה נוח ולא גלי, הכבישים היו ריקים ממש כמו ביום כיפור. הגעתי הכי מוכנה לחוף פלמחים, אחרי קפה, בננה ותמר לארוחת בוקר".
הזנקת התחרות בחוף נקבעה לשעה 6:32. "לשמחתי, הגיעו לשחות איתי עוד עשרה חברים מהקבוצה, וגם חברים מאל על ודודי, שהרים איתי את האתגר. תוך כדי שחייה השמש זרחה, והמראה היה מושלם. שחינו עד שובר הגלים וחזרנו, ככה שלוש פעמים, כשלכל אחד מאיתנו קשור מצוף שחייה בצבע זוהר.
"אחרי שסיימתי את פרק השחייה, התקלחתי בזריזות במקלחות של הים, והתלבשתי מאחורי סדין עגול, כשכל פריט לבוש מוכן מראש בשקיות. ב'איש הברזל' כל שנייה מחושבת, וצריך לצמצם למינימום את זמן ההתארגנות".
את פרק הרכיבה עשתה עם יותר מ־20 חברים שהצטרפו אליה. "פרסמתי מראש בקבוצות הווטסאפ שלי מסמך עם נקודות ציון בדרך, שבהן אפשר יהיה לחבור אליי, וגם נקודות לעצירה להתרעננות. אני הובלתי את הרכיבה וקבעתי את הקצב, 28 קילומטרים לשעה. רכבנו לכיוון גדרה, דרך צומת ביל"ו, ואז לקריית מלאכי, לאשקלון, לקריית גת - וחזרה לחוף בראשון לציון".
בעלה, חזי, ובנה מייקל ליוו אותה בדרך ברכב. "הם היו רכב הליווי, שהוא דרישת חובה באירוע כזה, לכל מקרה חירום. ככה רכבתי כמעט שבע שעות, שבמהלכן לא ירד לי החיוך מהפה. ברכב של חזי היה כל מה שצריך: צ'קלאקה, עזרה ראשונה כולל דפיברילטור, גלגלי ספייר, קרח, מים, תמרים, בננות, ג'ל אנרגיה שנותן בוסט של סוכר, בגדי ההחלפה שלי ועוד".
הכל הלך כמתוכנן, הרכיבה היתה, כהגדרתה, "מצוינת, ממש אווירה של מסיבה גדולה", אבל אז נתקלו אביבה והקבוצה שאיתה רכבה בתקלה לא צפויה: "בקילומטר ה־170 ברכיבה פתאום הבנו שהלכנו לאיבוד, כי עלינו על הכביש הלא נכון".
מה? מלחיץ!
"האמת היא שממש נלחצתי. הרי באתי הכי מוכנה, עם כל הפרטים הכי קטנים שהיו סגורים. היו כמה דקות של מתח, אבל הזכרתי לעצמי שתמיד יש הפתעות, ושצריך לשמור על קור רוח ולא לאבד שליטה. זו חלק מההכנה המנטלית שעשיתי, שהיא לא פחות חשובה מההכנה הפיזית. מהר מאוד דודי מצא כביש אלטרנטיבי שהחזיר את כולנו למסלול - ועמדנו בזמנים".
היו עוד רגעים קשים במהלך היום?
"בפרק הריצה, אחרי 17 קילומטרים הרגשתי שאני מתעייפת ומאבדת כוחות. למזלי, בדיוק אז הגיעו מעודדים שעמדו בצד הדרך, חברים וחברות שלי, ונתנו לי זריקת עידוד מורלית".
אבל לדברי אביבה, מה שהחדיר בה את שיא המוטיבציה להגיע לנקודת הסיום היה הגעגוע שלא מרפה לאחותה, ליסה גווירץ ז"ל, שנפטרה באופן פתאומי באפריל השנה, והיא בת 53 בלבד.
"אנחנו עד היום לא באמת יודעים מה קרה לה. ליסה עבדה כאשת כספים בתעשיית הקולנוע בהוליווד, והיתה אישה מוכשרת ומאוד נדיבה", אומרת אביבה בשקט.
"כבר עשר שנים אני רוכבת למען ילדי בית חולים השיקומי 'אלין', ומשתתפת במסע הרכיבה השנתי שלהם, 'גלגלי אהבה'. זה מסע שכולל חמישה ימי רכיבה לאורך הארץ, עם מאות רוכבים שמגיעים גם מחו"ל. חשוב לעשות ספורט למען מטרה נעלה - זה מעניק משמעות ותחושת הגשמה.
"אני תמיד מגייסת תרומות נכבדות לבית החולים, ואחותי ז"ל היתה התורמת הכי־הכי שלנו לאורך השנים. השנה מסע 'גלגלי אהבה' התבטל בגלל הקורונה, ובכל זאת הצלחתי לאסוף סכום גדול, כי כל חברי המשפחה תרמו לזכרה של ליסה. הקדשתי את המסע האישי שלי למענה, ולמען ילדי 'אלין', והמחשבה עליהם החזיקה אותי לאורך כל התחרות".
אחרי שהתגברה על התקלה הרגעית בפרק הריצה, המשיכה אביבה לקו המטרה. "כשהשלמתי כבר חצי מהמרתון הצטרפו אלי רוצים חדשים, וכדי לעודד אותי השמיעו לי מוזיקה בקולי קולות, ממש רבו ביניהם מי יהיה הדי.ג'יי הכי מוצלח. את שלושת הקילומטרים האחרונים רצתי עם מייקל, בני, וברקע נוגן הפלייליסט שהכין לי דניאל, בני הצעיר, עם שירים מקפיצים כמו 'איטס מיי לייף'.
"רצתי הכי מהר שיכולתי אל קו הסיום. לפני התחרות אמרה לי חברה טובה שאני לא ארצה שזה ייגמר, וכמה שהיא צדקה. פשוט לא רציתי לסיים לרוץ. הגעתי לקו הגמר עם טעם וכוח של עוד".
מה מרגישים שם אחרי כל שעות המאמץ הלא אנושי?
"וואו. תחושת עוצמה וניצחון ענק. הגשמת חלום. בסוף לא חיכתה לי מדליה, כי התחרות הזו היתה בעצם 'נגד' עצמי, ביוזמה פרטית שלי, אבל כן חיכו לי החברים והמשפחה, ומה עוד אדם צריך? דודי הכין לי פסלון מקסים של לוגו 'איירון מן'. בהתחלה התאכזבתי מביטול הנסיעה לאוסטריה, אבל במקומה קיבלתי מתנה בארץ - כל המשפחה שלי איתי על קו הסיום. זה לא היה קורה בחו"ל".
מתחרים רבים מקעקעים בסוף התחרות את לוגו "איירון מן" על גופם.
"אני לא אקעקע על הגוף, זה לא הסגנון שלי, אבל הניצחון הזה מקועקע לי בלב, לנצח. התוצאות שלי בתחרות מתועדות בשעון גרמין (שעון ספורטאים שמנטר באופן מדויק זמנים, מרחקים, קצב לב ועוד; ח"ר) שקניתי בהרבה כסף כדי שהכל יהיה מתועד כמו שצריך".
קרן (32), בתה הבכורה של אביבה, גאה מאוד באמה. "כל החברים שלי מעריצים אותה, היא אישה מאוד מיוחדת. אני רוצה להאמין שהכל התחיל בזכותי, כי בצבא הייתי מדריכת ספורט, ואמא הצטרפה אלי פעם למרוץ עם כל החיילים ברעננה. היתה אווירה כיפית ובריאה, ושם, לדעתי, נדבק בה החיידק. אמא כמובן מסכימה עם הקביעה הזאת, ועד היום היא מזכירה לי כמה חתיכים היו החיילים שרצנו איתם".
היא בת 60, לא חיילת. לא עולה בכם חשש לבריאות שלה?
"כשאמא אמרה שהיא רוצה לעשות את 'איירון מן', זה ממש הלחיץ אותי, כי זכרתי את הסרטונים שהראו לנו בקורס מד"סיות, על המאמץ הבלתי נתפס שעושים המשוגעים לדבר. דאגתי שיקרה לה משהו, חלילה. אבל היה לי גם ברור שהיא תלך על זה בכל הכוח, כי היא מאוד רצינית. ככה אמא חינכה אותנו: שכל דבר שנרצה הוא אפשרי אם רק נשקיע ונתמיד. היא באמת השראה גדולה.
"בארוחת שישי, יום לפני התחרות, קיבלנו ממנה תדרוך 'צבאי' מקיף, מה יש בכל שקית שהיא הכינה מראש, מי לוקח את האופניים שלה מנקודה א' לב', מה פורסים בעצירות ההתרעננות ועוד. ביום המרוץ עצמו הייתי אחראית לקו הסיום, עם שולחן הכיבודים וכל מה שחגיגת ניצחון מביאה איתה. היא הגיעה לשם בקלילות ובחיוך, כאילו היא עושה את זה בכל יום".
מה לגבי הפציעות הרבות שהיא ספגה בתחרויות?
"זה לא באמת מפתיע אותנו, כי בעצימות כזו יש גם סבירות גבוהה של פציעות. אמא פנתרה, ואנחנו יודעים שיש כל מיני פציעות קלות שהיא בכלל לא מספרת לנו עליהן. אבא כבר יודע איך לבשר לנו בעדינות על הפציעות שלה".
חזי (64), איש עסקים בתחום הבינה המלאכותית והאמנות, נשוי לאביבה כבר 36 שנה. "אנחנו זוג שיודע לתת מרחב. היו תקופות שהייתי חוזר בארבע לפנות בוקר ממסיבות במועדונים, כי אני מאוד אוהב מוזיקת 'האוס', ואביבה בדיוק היתה קמה לרכיבת שטח. אני נכנסתי לישון והיא יצאה לרכיבה, מוקפת בחבר'ה צעירים ומסוקסים. נהדר, לא? יש לה מקום משלה לפרוק בו את כל האנרגיות, וזה רק משפר את החיים שלנו ואת הזוגיות".
איזה ספורט אתה עושה, אם מותר לשאול?
"אני הראשון מבינינו שהתחיל לעשות יוגה, ואביבה המשיכה אחריי, והפכה בהמשך למאמנת. אני הולך ברגל ומתאמן עם מאמנת כושר באופן קבוע".
חודש אחרי התאונה בפארק הירקון, והניתוח שעברה, אביבה מדווחת שהיא מרגישה מצוין ומניפה את אופניה אל על. "חזרתי כבר ל־80 אחוזים מהכושר שהיה לי לפני התאונה, רושמת צעדי ניצחון קטנים. אני רוכבת ורצה, ורק עם השחייה עוד קשה לי, בגלל עצם הבריח. בניתוח איחו את החלקים השבורים עם בורג מטיטניום, כך שבנוסף לאשת ברזל, אני גם אשת טיטניום.
"הבוקר נכנסתי לשחות בים, שהיה בלי גלים, רק אני והדגים והשמש שזורחת. מבחינתי, זה נס שחזרתי לשחות. כל מי שנפצע מבין כמה זה לא מובן מאליו שהגוף שלנו בריא. אני בטוחה שאחלים פיזית לחלוטין, כי פסיכולוגית כבר החלמתי.
"חוויתי שנה של רכבת הרים. עליתי הכי גבוה שאפשר לדמיין, ואז בום, הגיעה הנפילה בתאונה, שיכולה להוביל לדיכאון ולסטרס מאוד גדול. לשמחתי, לא נתתי לעצמי לשקוע. העובדה הזו מחזקת ומחשלת אותי".
הצבת לעצמך כבר יעד חדש?
"בוודאי. זה ידוע שכשמסיימים את 'איש הברזל' צריך לקבוע יעד נוסף, כדי שלא לשקוע בדיכאון. אז אני כבר רשומה לתחרות שתיערך ביולי הקרוב באוסטריה, ואני מאוד מקווה שאני וחבריי לקבוצה נצליח הפעם להגיע לשם.
"בנוסף, אני עובדת על מיזם חדש, שישלב גם מנטורינג בענייני כושר ואורח חיים בריא. אני רוצה להשפיע על נערות ועל נשים, ולהוכיח לכולן עד כמה הספורט משביח את החיים. זה מה שהוא עשה, בכל אופן, לחיים שלי".
