ניצולת השואה, חווה וולף, הלכה השבוע לעולמה והיא בת 88. בשנים האחרונות בלט תסכולה של וולף ממוזיאון השואה "יד ושם" שסירב להציג בין כתליו את ציוריה בשל היותם צבעוניים, וכתוצאה מכך, "פחות מתאימים" למוזיאון. לוולף היו טענות קשות נגד המוסדות להנצחת השואה, שלטענתה לא חשפו מספיק את שואת קהילת יהדות רומניה.
חווה וולף-וויזניצר נולדה ברומניה למשפחה מבוססת ומשכילה. במשך ארבע שנים עברה שבעה מדורי גיהנום במחנה טרנסניסטריה, חלתה בטיפוס ובדלקת ריאות וסבלה רעב וכפור של 42 מעלות מתחת לאפס. חוויותיה הקשות של וולף החלו בהיותה בת שמונה בלבד. "בגיל שמונה נלקחו ממני כל חלומותיי", כתבה בספרה, "ילדות בסבך הדמעות".
על גירוש משפחתה מוויזניץ, סיפרה: "עמדנו לעזוב את הבית, בפתח הדלת ניצב חייל רומני. אבי, בידו עששית.. ביקש לחזור פנימה לעוד רגע קט בכדי להחליף את כובעו הישן בחדש. החייל לקח את העששית וניפץ אותה בגסות אל הרצפה ומנע מאבי להיכנס שוב לדירה. עד היום אני חשה את עלבונו של אבי, את ההשפלה".
.jpeg)
"דחסו אותנו לקרון בלי אוויר לנשום וללא מים", סיפרה. "היו בקרון אנשים רבים מאוד, ביניהם ילדים וזקנים. עינויי הנסיעה היו בלתי נסבלים... נוסעי הרכבת הובלו למגרש רחב מימדים... אלפי אנשים וילדים ישבו על חבילות הריסת חייהם".
וולף ומשפחתה הגיעו לקופייגורוד, כפר מוזנח שבו קובצו היהודים בגטו. "קיבלנו חדר קטן, בתוכו גרו שמונה עשר אנשים. היה צפוף, היה חורף קשה, 42- מעלות. אנשים קפאו ומתו כמו זבובים. הייתי נעמדת ומביטה איך משליכים את האנשים הקפואים למוות, כמו בולי עץ על העגלות שבאו לאסוף אותם".
במקום החלה להשתולל מחלות הטיפוס ודיזינטריה. וולף עצמה חלתה פעמיים בטיפוס, בדיזינטריה ובדלקת ריאות. כעונש על שלא הצליחה להתמיד בטיטוא, חטפה וולף מכה קשה בראשה. "הראש התנפח והתמלא במוגלה, הנפיחות עברה גם אל הפנים וראייתי נפגמה.
"במצב בו הייתי, הגיע הגירוש אל היער, ברגל, כחמישה קילומטרים מהכפר. כל האנשים התפזרו כדי לאתר מקום לינה, אני לא יכולתי ללכת והתחלתי לזחול על הקרקע. עד היום, כשאני עוצמת את עיניי, אני מרגישה איך דורכים עליי. הייתי עיוורת מנפיחות הפצע בראש וגם חירשת כתוצאה ממחלת הטיפוס. התיישבתי, נשענתי על גזע עץ ובכיתי. אנשים חלפו על פניי מבלי להתייחס לבכי שלי, לכולם זה היה גיהנום עלי אדמות".
למזלה של וולף, אחת מהנשים שעברו במקום זיהתה אותה ואספה אותה, ובהמשך אף הצליחה להתאחד עם בני משפחתה.
"ביער היה מבנה גדול, מלא באנשים, רובם חולים. אנחנו בחרנו להישאר בחוץ, בגשם ובכפור. אבי ז"ל חטב עצים ועשה מהם אוהל, שיגן עלינו קצת מפני הרוח. לא היה לנו אוכל ולא מים", כתבה בספרה. וולף מתארת עוד את החיים הקשים ביער, את הפצצות הגרמנים, הרעב והקור.
בתום המלחמה שבו לרדאיוץ ושכרו שם דירה. בשנת 1947 עלתה ארצה עם עליית הנוער כנערה בודדה. היא התחתתנה, הביאה לעולם שלוש בנות, ונולדו לה נכדים ונינים.
בשנותיה האחרונות החלה וולף לצייר ולפסל, כשלנגד עיניה עמדה הטראומה הקשה שעברה בימי השואה. קירות ביתה הצנוע מכוסים בתמונות שציירה בצבעי פסטל עזים וצבעוניים, ובשיחה איתה היא ידעה להסביר כיצד כל תמונה מתקשרת לילדות הקשה שחוותה בצל השואה. תמונותיה מאוגדות בספרה, "ילדות בסבך הדמעות".
"אני פה, אך עדיין שם, לכודה בשואה. הכאב והזכרונות מתעוררים עכשיו ביתר שאת", כתבה בספרה. "התחלתי לכתוב שירים לזכר השואה בדמעות, ולצייר תמונות בצבע על הילדות האבודה ועל האופטימיות והרצון לחיים. אני מקווה שמי שיראה את ציוריי ויקרא את שיריי יבין וירגיש את מה שעבר עליי בשואה. בנס שרדתי. בשארית כוחותינו עזרנו בהקמת המדינה לעם היהודי הנרדף".
בסלון ביתה ניתן עדיין למצוא תמונות עם בכירי צה"ל לשעבר, וקלסר עם מכתב תודה והערכה שאותם שמרה באדיקות. בכיר צה"ל לשעבר, ובכיר רפא"ל היום, תא"ל (במיל') שחר שוחט, ליווה אותה ואת משפחתה בשנים האחרונות.
אחת ממשאלותיה הייתה להעניק את אחת מיצירותיה לנשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין. למרבה הצער, היא כבר לא תזכה לכך.
ביד ושם אמרו כי ״ציוריה של חווה וולף הוצגו במשך שנים בבית ווהלין, שלוחת יד ושם במרכז הארץ וכן במסגרת תערוכה ביד ושם בירושלים. חווה הוזמנה על ידי יד ושם פעמים רבות במשך השנים למתן עדות ופגשה קבוצות של אנשי חינוך, בני נוער וצעירים מהארץ ומחו"ל, וכן חיילי צה"ל. באמצעות עדותה וסיפורה האישי אלפים זכו ללמוד על השואה בטרנסניסטריה. כמו כן, בשנת 2019 צולם ביוזמת בית הספר להוראת שואה של יד ושם סרט על חווה 'לא היה מקום בשבילנו בעולם הזה' המספר את סיפורה. ניתן לצפות בסרט באתר יד ושם״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו