הארשת הציבורית המופתעת מחילול "מזבחו של יהושע" בהר עיבל, מהחשובים שבאתרי המורשת היהודית בארץ ישראל, אינה באמת במקומה.
לפלשתינים יש מוניטין רב שנים של השמדה ופגיעה באתרי מורשת יהודיים. חלק מהפגיעות בכוונה תחילה וכדי להעצים את הכחשתם את הזיקה היהודית, ההיסטורית והדתית לארץ ולנופיה, וחלקן האחר - מבלי משים ומתוך זלזול.
מראה האבנים הגרוסות מהטרסה שמקיפה את "מזבח יהושע", שנועדו לשמש מצע לכביש שנסלל במקום, מזכיר מאוד את מראה המצבות המנותצות בהר הזיתים בתקופה הירדנית. גם הן נעקרו לפני מלחמת ששת הימים כדי לפנות שטח לסלילת כביש חדש. בחלק מהמקרים שימשו המצבות העקורות לבניית מדרכות ומחראות ציבוריות.
אוזלת היד השלטונית במקרים מהסוג הזה היא מקוממת. במקרה של "מזבח יהושע" הטענה המשפטית היא שמדובר בשטח B, הנמצא בסמכות אזרחית של הרשות הפלשתינית. במקרה של ארמונות החשמונאים ביריחו מדובר בשטח C, שהגישה אליו היא דרך שטח A. במקרה של הר הבית מדובר בהשתמטות מכוונת וארוכת שנים של השלטונות מאכיפת חוקי התכנון, הבנייה והעתיקות בהר, כדרך שהדבר נעשה בכל חלק אחר של ישראל הריבונית, בשל הרגישות הדתית הגבוהה של המקום.
בכל המקרים הללו יש לישראל מספיק מנופי לחץ, שהיא משתהה מלהניע, או שהיא מניעה אותם באיחור ניכר; מנופים שביכולתם לקטוע את הפגיעות ולהרתיע מנוספות.
הנזקים ל"מזבח יהושע" דורשים גינוי מכל בן תרבות ומבני כל הדתות. אירוע מסוג זה אינו עניין לחילוקי דעות בין שמאל לימין או בין דתיים לחילונים. כאשר רבו הפגיעות בעתיקות בהר הבית, קם הוועד למניעת הרס עתיקות בהר, שבו היו חברים זה לצד זה אישים כלובה אליאב, א.ב. יהושע, טדי קולק, מאיר דגן וגם אנשי ימין.
במקרה שלפנינו גם כן דרושה התארגנות של שדולה פוליטית מקיר לקיר, שתפעל בארץ וגם בזירה הבינלאומית כדי למנוע פגיעות דומות בעתיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו