הביטחון לחיות

רחל ברק התגוררה בווילה רחבת ידיים בקריית חיים, ותמיד היתה מוקפת באנשים. גם אחרי שבעלה נפטר המשיכו החברים להציף את הבית, אבל היא הרגישה צורך לשנות אווירה, להיות במקום שבו היא לא צריכה לדאוג ממחסור בשום צורך בסיסי, ולדעת שגם אם תישרף לה מנורה באמצע הלילה יהיה מי שיגיע מייד להגיש עזרה.  

"היה לי קשה לבד והחלטתי לבקר בבית בלב בקריית מוצקין", מספרת רחל, "יש לך ואת מרחב המחיה שבו אתה מארח ועושה מה שאתה רוצה, וברגע שיצאת יש תמיד אנשים סביבך. יש גם את המעטפת הבריאותית. הדיירים נמצאים במקום שבו מכוונים אותם לאורח החיים הנכון - זה מתחיל מהספורט, דרך חשיבה קוגניטיבית, והכל במעקב והדרכה. הדיור המוגן נותן את היכולת להמשיך לחיות ללא תלות, יש צוות שעוטף אותך מסביב ונותן כל מה שאתה צריך. אנשים כאן לא סיעודיים אלא מקיימים חיים של בחירה. אנחנו נותנים  הכל כדי שכל אחד יבחר מה שהוא רוצה". באותו מתחם. הדייר יכול כמובן לבחור אם להישאר בדירה שלו או לרדת למפגשים חברתיים, לחוגים כאלה ואחרים".   

 

תחושת הביטחון משמעותית ביותר עבור  הדיירים. "ככל שאתה מתבגר אתה רוצה להרגיש ביטחון, גם מבחינה אישית וגם בהיבט  הרפואי", אומרת נורית, "כאן אתה יודע שבכל שעה יש לך מענה רפואי. אם אתה לא מרגיש טוב יש תמיד למי לפנות, עם צוות שמכיר אותך ואת הצרכים שלך ויודע לתת פתרונות".

"ולבסוף, יש את כל נושא ההנעה לפעילות: כשאתה גר לבד, אולי פעמיים בשבוע מהתרשמות קודמת שלי כאן. מהיום הראשון שהגעתי לכאן הרגשתי בבית. היה לי חשש מהמעבר דווקא בתקופת הקורונה, כי עברתי בשיא הסגר השני. אבל שומרים פה על כל ההנחיות של משרד הבריאות ויש כאן אינספור פעילויות. כל סוגי ההתעמלות לפי היכולות ולפי הרמות השונות."

"הדיירים כאן באחוזה משתדלים לעטוף כל  דייר חדש, לתמוך ולסייע. זה גם מה שהיה איתי, ואני עושה את זה עם האחרים, כדי שאף אחד לא ירגיש בודד. אם ראיתי מישהו עם פנים מעט נפולות ישר התייצבתי והצעתי עזרה, וכל אחד כאן הוא כמו שגריר של המקום. אנחנו מבינים בסופו של דבר שאחד כאן בשביל השני כמו משפחה, והנתינה הזו מורגשת ומעצימה את שני הצדדים".

גם דפנה כותן, מבית בכפר בביתן אהרון, עברה לדיור המוגן בתקופת הקורונה ומרגישה שהגיעה למקום הנכון בזמן הנכון: "היה חשש גדול אבל מהר מאוד הבנתי שאני במקום בטוח שיאפשר לי את הביטחון הרפואי והחברתי, שחשוב כל כך בעיקר בתקופה הזו. היום אני כבר לא זוכרת איך זה אחרת. כשהגעתי לכאן מצאתי מייד חברה, ואין כאן רגע אחד של בדידות. אם אתה רוצה אתה יושב בבית שלך, אם אתה רוצה אתה יוצא ונפגש עם חברים לכוס קפה ולפטפט קצת". 

"גם בתקופה הזו, אנחנו נהנים מחוג ספורט פעמיים בשבוע, מחוג התעמלות עם כיסאות שמדריכה מבחוץ מעבירה לנו, הבריכה פה פתוחה, יש חוג התעמלת במים שאני משתתפת בו. אנחנו מקבלים פה הופעות של  אמנים, יש סרטים טובים, משתדלים לתת לנו כמה שאפשר מבחינה תרבותית. יש לנו ספרייה מדהימה שפתוחה‭ ,24/7 ‬בית כנסת, מכולת, מספרה, מסאז', קוסמטיקה, קפיטריה - שהיא מרכז החיים שלנו. לא נותנים לך להרגיש לבד אפילו לרגע. הרגשנו את  זה היטב בחגים. זה עולם אחר, לעומת הבדידות שעלול להרגיש מי שגר לבדו מחוץ לדיור המוגן. והכי חשוב - תמיד יש כאן עם מי לדבר  ואל מי לפנות. זה יתרון עצום".

"אני כבר תשע שנים פה, יש לי פה חיי חברה, פעילויות מגוונות מאוד, מופעים גם בתקופת הקורונה, בכל יום משהו אחר. אם הייתי נשארת בבית הפרטי שלי, לבד, התמונה היתה שונה לגמרי בימים כאלו. אני ממש חופשייה לעשות  מה שאני רוצה. לובשת בגד ים, חלוק והולכת לבריכה שפתוחה, בזמן שבחוץ הכל עדיין סגור" 

תוחלת החיים בשנים האחרונות הולכת ועולה, ובהקשר זה מדגישה חגית כי אם איכות החיים לא עולה יחד איתה, אין לזה משמעות. "פה אנחנו ממלאים תפקיד חשוב - לדאוג לאיכות החיים של כל דייר, בגוף בריא ונפש בריאה. הדוגמה של הקורונה היא מצוינת: בשנה האחרונה אנשים בחוץ  סובלים מבדידות. בהתחלה חברות אמרו לי, 'השתגעת? עם ארמון כזה כמו שיש לך לעזוב הכל וללכת  לדיור מוגן?' אבל עכשיו אני מדברת עם חלק מהן, שיושבות בבית ומרגישות את הריחוק  החברתי, ומבינה כמה נכון הצעד שעשיתי".

על המעטפת והביטחון שמעניק לה הבית מספרת רחל: "אין לנו כאן בעיה שלא זוכה  למענה, מתיקונים וקניות ועד רפואה. המרפאה זמינה כל הזמן, מביאים לי את התרופות כשאני צריכה. יש לי אמנם מכונית אבל אני פשוט לא מזיזה אותה. כל כך טוב לי פה, שלפעמים  הילדים צוחקים שאין לי זמן אליהם".

נורית בר-עוז פחימה, סגנית מנהלת בית בלב בפתח תקווה ומנהלת התרבות, מדגישה כי הסיבה הכי נפוצה להיכנס לדיור המוגן היא  ההיבט החברתי: "אנשים לא רוצים להיות לבד, גם כשהם בזוגיות. בגיל הזה פחות יוצאים מהבית ופחות נפגשים עם אנשים, ופה יש להם את הכל במרחק ירידה במעלית. הם שומרים על חיי חברה מלאים בלי צורך להיכנס לאוטו,  לנסוע, לחפש חניה. כל הקהילה שלהם נמצאת אתה יוצא לצעידה בפארק וזה נחמד. אבל במקום כזה הדיירים סוחפים זה את זה: אחד  יורד לחוג, השני מצטרף וכך הלאה. ‭ 80‬ אחוזים מהדיירים אצלנו עושים ספורט והתמונה בבוקר מדהימה, לראות את כולם הולכים להתאמן בחוגים השונים. אחת המורות להתעמלות אפילו מעבירה חוג לצוות, ואני לא  בטוחה שאנחנו עומדים בקצב של הדיירים..."

הבחירה בידיהם

חגית פינטו, מנכ"לית אחוזת צהלה מרשת אחוזות רובינשטיין, מציינת כי ההחלטה לעבור לדיור מוגן צריכה להיות "מתוך הבנה  שהחיים ממשיכים, גם בגיל הזה. הכי חשוב זה לא להיות לבד. אנחנו יודעים שגורם התמותה מספר 1 בגיל השלישי הוא הבדידות, והדיור המוגן מספק בכל זמן נתון חברה. אם  אתה בוחר ללכת לחדר כושר, לבריכה, להרצאות, לרדת לשתות קפה עם חברים בלובי  - אתה כל הזמן מוקף באנשים. זה לא שאתה חייב. היתרון בדיור המוגן זה שהוא נותן לך את המגורים האוטונומיים, יש לך את הדירה שר הגופני, ביכולת הקוגניטיבית כתוצאה מזה שאין קשרים חברתיים. אצלנו יש עלייה בכל  המדדים האלה, אנשים עושים יותר ספורט, מקיימים מפגשים חברתיים בהתאם להנחיות ולא רק שהם שמרו על עצמם אלא אפילו שדרגו את המצב שהיו בו, והכל עם תמיכה  בכל דבר שהם צריכים מהצוות".

אוזן קשבת בכל זמן

חני, דיירת אחוזת ראשונים מרשת אחוזות  רובינשטיין, מחזקת את הדברים: "לפני שנתיים בעלי נפטר. נשארתי בבית והרגשתי שהקירות סוגרים עלי, בגלל החוסר בחברה. הילדים בהתחלה לא הבינו מה חסר לי כשהם דואגים לי כל כך, אבל הסברתי להם שאני צריכה חברה שתהיה בקבוצת הגיל  שלי, שתדבר בשפה שלי וכדומה. לא התייעצתי איתם וההחלטה פשוט גמלה בליבי והודעתי להם שאני עוברת, כי הכרתי את המקום". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו