מול שדה הצנוניות של שרעבי, שם עמדנו חמושים בסירים ובסכין, הנאבקת בריריות כפות הצבר, מבקשת דרכה אל חלקן הבהיר והרך. מתחתינו להבה קטנה, מתעקשת מול לחות הזרדים, ומעליה סיר חוביזה מתבשל. עוד רגע ויהיו העלים למרק ולפריטטה.
טובה הצנונית הגדלה בשדות נחלה, המושב שעל הגבעה מצפון לקריית גת. שם, ב־1950, התיישבו עולים מתימן ושם, בפאתי היישוב, מתגורר בשנים האחרונות חוקר הצמחים והאנתרופולוג נסים קריספיל, ואיתו ג'וני הכלב, שבכל פעם שבה נכנסת שיחה לטלפון הוא ניגש לקריספיל, מיילל לקול מנגינת הצלצול שישים לב ויענה. אולי זה מישהו שרוצה להירשם לסיורי הליקוט שלו, אולי איזה כלי תקשורת המבקש למצוא בחוכמת הרמב"ם תשובות לטיפול במגיפה.
בכל יום הוא מתלווה לבעליו, היורד לשוטט בחצר האחורית של המושב, פינת גן עדן נחבאת מהעולם, שם עצי שיטה וזית, חרובים ו"דומים" על עצי שיזף, כלניות באדום פורח, מחצבת כורכר שמחכה לסצנה מאיזה מערבון שפעם ראינו וחבילות קציר שהשחירו פניהן, שנראות מרחוק כמו מתנה שהשאירו מבקרים מהעולם החיצון.
לידינו חורבות סומיל, מצודה צלבנית שנתנה את השם שלה לכפר הערבי שהיה שם עד 48', ועכשיו כל שפעת צמחי הבר וירק השדה מכסים שברי זיכרונות, וצריך להיזהר שהרגל לא תדרוך על בור מים, או על קרעי מבנים שמסתתרים תחת מרבד סמיך בירוק של חורף.
* * *
שנים עברו מאז יצאתי ללקט איתו בפעם האחרונה, פרש הרוכב בשדות המחקר לבדו, שיבול חייו מונה שלוש בנות ובן, שישה נכדים ועוד אחד בדרך, ו־15 ספרים שראשיתם ב"ילקוט הצמחים", שאותו פרסם בין 1983 ל־1988. מדובר באנציקלופדיה בארבעה כרכים, האוצרת בתוכה תיעוד מפורט של צמחי הרפואה והתועלת בארץ ישראל, לצד פולקלור, מתכונים ותושיית השדה.
קשה להעלות מעשה אהבה לצמחי הארץ ולאנשיה שישתווה לאותה עשייה חלוצית, בלתי נתפסת בעושר, במגוון, בהצלבה בין מקורות מהקודש ומהחול, בין מדע לעולם האגדות. זהו פרי של 20 שנות מחקר שבהן הסתובב ביהודה ובשומרון, עלה לגולן ולהרי הגליל, נסע קבוע בקו מירושלים המזרחית לחברון, שם הנהגים כבר הכירו אותו ואת הבקשה שלו לרדת ככה פתאום, כי ראה בחלון איזה כפר או אדם שעוררו את הסקרנות שלו.
היה לן בכפרים ערביים, לפעמים שבוע, ללמוד ממרפאות וממרפאים עממיים את חוכמת הצמחים, את השמות והשימושים השונים. בשעת לילה מאוחרת, אחרי שהסתיימה העבודה שלו כמדריך בית ספר שדה בהר גילה והילדים היו הולכים לישון, הוא ישב לכתוב. חמש שנים ערכה המלאכה שהביא על עצמו, וכשפרצה האינתיפאדה היגר עם המשפחה מירושלים לערד והמשיך את עבודת המחקר שלו בקרב הבדואים.
שירת הסולו של החוקר קיבלה באותן שנים דחיפה ממכון וולקני, שהגיע עם תקציב לחקר צמחי הבר בארץ ונדרש לידענות השטח שלו. האקדמיה והממסד יוסיפו לנסוע בשולי עשייתו, אבל קריספיל המשיך לנוע בשטח לבדו. בארץ, בתימן ובמרוקו, ארץ הולדתו, אשר לה הקדיש עשר שנות מחקר, הילך בכפרים הברבריים, מחפש עקבות יהודיים בכל האטלס.
לבדו פנה גם לחקר הקנאביס הרפואי, שאותו גידל על גג הבית שלו, מה שהביא להסתבכות עם החוק לפני ארבע שנים, שבועיים אחרי שנשיאת אוניברסיטת בן־גוריון העניקה לו פרס מפעל חיים על מחקריו בצמחים. קבוצת אנשי המדע שביקשו לשפוך אור על העשייה שלו, לסנגר על חשיבות המחקר ועל אופיו הסגפני של האיש, היתה מרשימה.
האיש שיודע היטב את כוחם של צמחים בשינוי תודעה, מעולם לא היה צרכן של אלה. בראש צלול הוא מבקש לשוטט בין הכתבים ולצאת לשטח, שם, גם בגיל 74, ייגלה לעיניו הרעבות משהו חדש. סאטלה מעולם לא היתה העניין שלו, אם לא מביאים בחשבון את הפעם ההיא בעיר הולדתו איסאוירה, היא מוגדור היפה, שם אמא שלו, בשביל להביא עוד כמה גרושים הביתה, שימשה בימי שישי כובסת בבית משפחת אלמוזלינו.
"היינו משפחה ענייה, ממתקים לא היו בכלל. כשהגענו ארצה והיינו אוכלים חרובים אמא היתה מבקשת שנשמור את הזרעים, ואותם היתה מבשלת כל הלילה ובבוקר היה מתגלה בסיר גוש ג'לטיני שעליו היתה מפזרת סוכר. זה היה הממתק שלנו", הוא מספר כשאנחנו מהלכים על השביל בין שיחי צבר שעליהם פירות חיוורים שהתעקשו להמשיך להיאחז בשיח, כמו בלונים שנשארים הרבה אחרי שנגמרה המסיבה.
אני מנסה לדמיין את טעם הג'לטין המתוק, כשקריספיל מחזיר אותי לבית הגביר במוגדור, שם היו מתכנסים על גג הבית לאכול עוגת קנאביס, חשישה. באותו יום שישי, כשאמא של קריספיל עלתה לתלות כבסים, היא מצאה חצי עוגה מיותמת על הגג ובתום ליבה ביקשה לקחת אותה הביתה לילדים. "אמא אומרת שזה היה היום הכי עליז במשפחה שלנו", הוא צוחק.
הוא היה בן 7 כשעלו ארצה ב־54', ילד אמצעי מבין עשרה. מחוף הים האטלנטי במרוקו למגדל העמק, שם, בליבו של בוסתן שנותר ממוג'ידל, הכפר הערבי שעל חורבותיו נבנתה העיירה, הוא כרת ברית עם הצומח.
"התגלגלנו בחוץ כל היום בין ענבים, תאנים וסברסים", הוא אומר, מגיש לי גבעול חרדל הבר נוטף עסיס עם חריפות מענגת, "הייתי קוטף סברסים ומוכר אותם, לעזור בכלכלת הבית, אבל סברס אתה צריך לקטוף מוקדם בבוקר כשעדיין יש טל, אחרת כל הבגדים מתמלאים בקוצים, כמו שהיה קורה בימים שבהם הייתי מאחר לקום, ואז אמא היתה מסרבת להכניס אותי הביתה", הוא אומר, ומשהו מצריבת הילד שביקש לעזור ונענש עוד נשארה בו. "ליבותיהם של הוריי נתקשחו בעמל יומם", כתב פעם, "ואלמלא כינים ששרצו על ראשי - לא הייתי זוכה לעולם למגע של רוך ולליטוף של חיבה. אמי היתה יושבת על הארץ, כונסת את ראשי בינות לרגליה ושעה ארוכה היתה מחליקה את שערי ופולה את כיניי".
* * *
היום שמשי וקר, מהימים שבהם הגוף מתלונן שחם והפנים נצבטות מקור. גדילן, חוביזה וסרפד בכל מקום. קריספיל אומר שהם אוהבים אדמה חנקנית, שלה דואגים עדרי הצאן של הבדואים שבאים במיוחד ללקט חוביזה באזור הזה. אומר שאני חייבת לטעום סרפד, שאין מה לפחד כל עוד אוחזים את העלים כשהשערות מופנות פנימה, ככה שלא יישברו בתוך העור, יפרישו לתוכו חומצת נמלים ותתפשט בו בעירה.
טעים הסרפד, ממלא את הפה החושש בטעם עמוק שמזכיר לי תרד. קריספיל, שבצומח מבקש את ריפוי הגוף, אומר שפעם היו חובטים עם סרפדים במי שסבל מכאבי גב או מרפקים, ממליץ לי בחום לחלוט אותם ולשתות את המים, שעושים טוב למערכת השתן. שורשי הסירה הקוצנית טובים לסוכרת והפירות לעצירת דימומי חניכיים, עלי המרוביון מבושלים בשמן זית יפים לטיפול בזיהום של פצעים פתוחים, ולמערכת הנשימה, שבחנק הסגרים מתחננת לאוויר פתוח ולשמיים כחולים כמו אלה שפרשו חופה לכבודנו.
החלב של הכלך יפה לטיפול באנמיה ובלב, ובעוד כמה שבועות תצא התפרחת שמזכירה כרוב ניצנים, וכשהיא מתבשלת בחמאה או בשמן זית היא יפה לשולחן מלכים. קללת הצאן הכלך הזה, ויודע כל רועה שאם עז או כבש מהלכות אדישות, סימן שאכלו ממנו ומותן קרוב. קריספיל אומר שמכאן בא הביטוי ביידיש "פקאלח", שפירושו הסתייד, או "מקלאח" במרוקאית, שפירושו אדיש, ואני חושבת על חוכמת השדה האצורה באיש הזה, שבה נעוץ ההבדל בין הטוב והרע, השזורים בכל שמסביב.
והנה הקוציץ, הוא האקנטוס שאיש לא אוכל. תהילתו ניתנה לו על ידי הרומאים, שבחרו בו לעטר כותרות עמודים. לקטים מתחילים מתבלבלים בינו לבין העכוב, עכובית הגלגל בעברית, צמח שטעמו עדן ומפיץ את זרעו שעה שהוא ניתק מהקרקע ומתגלגל עם הרוח, ויודע כל פלאח ערבי שמדובר בצמח מלשן. "אסור לומר לידו דבר סוד, כי סופו שיתגלה", אומר קריספיל, ומספר על אותו כפרי שרצח את שכנו רגע אחרי שהלה הזהיר אותו שהעכוב צופה בהם, ממשיך את המעשייה וכדרכו של מספר מחונן מקפיד על רצינות מלאה כל הדרך, עד להופעת העכוב במערכה האחרונה ותפיסתו של הרוצח.
באותה הרצינות הוא מספר גם על סיר ממולאים שהתבשל כל הלילה, שבו עלי לוף מנומר ועלי רקפת, שכוחה בהלהטת היצר הוא מהידועות ברפואה העממית. כשבא הבוקר נמצאו בסיר רק ממולאי הרקפת, ובצר למבשלת היא פתחה אחד מהם וגילתה, שבתאוותם שאינה יודעת גבול, בלעו את אלה של הלוף, שגם ממנו יש להיזהר. מספיק ביס קטן מהעלה החי כדי שהלשון תרגיש כמו מוכת זרם חשמל, ונדרש בישול ארוך בשביל לנטרל את גבישי אוקסלט הסידן, חומר רעיל המצוי על עלי הצמח.
האוויר הקר מצית רעב, כשאנחנו מגיעים להתקין צהריים בחלקה של שרעבי, שכמו כל זקני נחלה גם הוא יודע לספר על הימים שבהם היתה המחצבה פעילה ונמצאו בה מיני אוצרות, ואיך מדי פעם היה נוחת מסוק וממנו היה יורד משה דיין, נעלם בשטח, ומשם חזרה לשמיים. "בואי איתי לבית האריזה", צוחק שרעבי, "אתן לך צנון ולפת. עזבי אותך מכל העלים שהוא מבשל".
לכבוד השומע בשתיקת הצמחים את כל סיפורי עברם ועברנו, לכבוד האיש שנוהג בהעברת הידע שלו בנדיבות גדולה, שסיורי הליקוט שלו מושכים אליו קולגות ואנשי מדע הצמאים לסיפורים, ולכבוד שדות הבר המציעים נשימה מלאת אוויר וטעם בימים מאתגרים כל כך, אני מביאה בפניכם שלושה מתכונים העושים שימוש בחוביזה, שאותה תמצאו בכל מקום, ובכפות הצבר.
מרק חוביזה
קריספיל מוסר שאין להקל ראש בתפקיד שמילאה החוביזה (חלמית) בזמן המצור על ירושלים ושהמוצילג, אותו חומר רירי שהיא מפרישה בזמן הבישול, יפה לחיזוק דרכי הנשימה, העיכול והנרתיק. הוא ממליץ לנסות את המרק הזה מעל קוסקוס, הכמות יפה ל־6-4 סועדים.
החומרים:
√ 300 גרם עלי חוביזה רעננים, חפים מגבעולים
√ 1 ליטר מים
√ 1 כף מחוקה תערובת חוויאג' למרק
√ מלח
מביאים את המים לרתיחה, מוסיפים את עלי החוביזה ומבשלים כ־3 דקות על אש גבוהה. מוציאים את העלים, סוחטים ושומרים לפריטטה. מתבלים, מוסיפים לבשל עוד דקה ומגישים ככה, או מעל תבשיל קוסקוס, למשל.
פריטטת חוביזה
כמה פשוטה, ככה טעימה. הכמות יפה לפריטטה עבור 3-2 אנשים, תלוי ברעב.
החומרים:
√ 4 ביצים
√ 300 גרם עלי חוביזה שבושלו במרק, סחוטים וקצוצים
√ 50 גרם קמח
√ 2 כפות שמן זית
√ פלפל שחור
√ מלח
טורפים את הביצים, מתבלים במלח ובפלפל, מוסיפים את עלי החוביזה והקמח ומערבבים היטב. מחממים במחבת את השמן, יוצקים את התערובת, מטגנים עד השחמה, הופכים ומוסיפים לטגן עוד כדקה על אש בינונית. מגישים חם.
ממתק הצבר
בין ריבה לפרי מסוכר מרגיש המעדן הזה. כמות הסוכר ניתנת לשיקולכם, שכן כאן התפקיד שלו הוא בטעם בלבד. הצמיגות מגיעה מכפות הצבר.
החומרים:
√ 2 כפות צבר עסיסיות וחפות מפציעות
√ מיץ מ־1 לימון
√ 1 כוס סוכר
בידיים ממוגנות קולפים את כפות הצבר, אלה שנראות כמו עלים גדולים, עד שמגיעים לחלק הרך והבהיר, שאותו חותכים למלבנים בעובי של כחצי ס"מ. מניחים בסיר על אש קטנה ומניחים להם, שיפרישו את החומר הצמיגי. והיה והסיר מתייבש לפני שנמלא בנוזל, אפשר להוסיף 2 כפות מים. מוסיפים את מיץ הלימון והסוכר, מבשלים עוד כ־10 דקות על אש קטנה, מצננים ואוכלים. משגע ככה, או מעל יוגורט כבשים סמיך, למשל.
hillaal1@gmail.comאת ספרו האחרון העוסק בצמחי מרפא לפי אברי גוף ניתן לרכוש באתר: www.megama.net. המהדורה העדכנית והנדירה של "ילקוט הצמחים" וההרשמה לסיורי הליקוט, בטלפון: 053-9283392