"הרבה פוליטיקאים הסתובבו במפעל הזה. זה לא עזר לו כשסגרו אותו"

בדיוק במלאת עשור למות אביו, הוציא קובי קלייטמן ספר על מפעל הקרמיקה "לפיד", שבו עבד האב, רובין, כמנהל אחזקה עד סגירת המפעל לפני 30 שנה. הספר, "לפיד קרמיקה: כלים בכור ההיתוך", הוא זיכרון כפול: לאב ולמפעל, ולמעשה לענף ייצור הקרמיקה כולו שאינו קיים עוד בישראל.

אם מאז שנות ה־30 של המאה ה־20 פעלו בארץ כמה עשרות מפעלי קרמיקה, שייצרו מוצרים סניטריים, אריחים, כלי אוכל וכדים, היום לא נותר אפילו אחד. האחרון היה מפעל "חרסה" בבאר שבע, שנסגר בשנה שעברה. כיום השוק הישראלי מסתמך על יבוא. 

"עצוב לי שלא נשאר היום אפילו מפעל אחד כדי לאפשר לאנשים בישראל לראות מה זה ייצור קרמיקה תעשייתי", אומר קלייטמן. "סטודנטים ישראלים לקרמיקה צריכים לנסוע לחו"ל כדי לראות איך עובד מפעל קרמיקה. זה קרה גם עם תעשיית הבדים הישראלית שנעלמה. המדינה קמה על הדברים האלה, והמלאכות האלה נעלמו. אני חושב שזה הפסד שלנו".

הספר הוא חוב לאביך?

"מה שהניע אותי היה הסקרנות. הספר כתוב מאוד עניינית, עם הרבה נתונים ומסמכים. זה לא ספר רגשני. כמי שגדל בבית מלא כלים של לפיד, התעוררו אצלי שאלות - למשל: למה האמנים שחתמו על הכלים חתמו רק בשמם הפרטי? - וכשאמא שלי לא ידעה לענות לי, התחלתי לחקור. הקמתי קבוצת פייסבוק בשם 'לפיד קרמיקה', וגיליתי שיש המון דיס־אינפורמציה: אפילו לגבי השנה שבה הוקם המפעל לא היה מידע מוסמך. בשנת 1990, שנת סגירת המפעל, אף אחד לא חשב על תיעוד ושימור פעילותו. התוצאה היא שלא רק הידע המקצועי של הפועלים והאמנים שעבדו בו, גם ההיסטוריה של המפעל נמחקה, הכל נמחק".

קלייטמן, שבשגרה עוסק בין היתר בכתיבה על יין ומסעדות, קושש במשך שמונה שנים מידע מארכיונים ומגנזכים. כשלא הצליח לאתר את צאצאיו של מנהל המפעל הראשון, הוא שכר על חשבונו את שירותיו של משרד חקירות פרטי. "לא היה קל לאתר את העובדים, שהרבה מהם לא שמרו על קשר בינם לבין עצמם אחרי סגירת המפעל, זה כנראה היה יותר מדי טראומתי עבורם. אבל היה לי חשוב למצוא אותם ולכלול בספר את כל האנשים שעמדו מאחורי המפעל, מהמנכ"ל והמעצבים ועד לתנורן ולשומר. 

"למזלי, כמה מהעובדים שמרו בביתם מסמכים וקטלוגים שעזרו לי להשלים את הפאזל, ועם הזמן הצטבר אצלי כל כך הרבה מידע, שהרגשתי שאני לא יכול לשמור אותו אצלי, למרות שעלות הוצאת הספר היתה גבוהה מאוד. התחלתי עם מימון המונים, אבל השקעתי גם הרבה מאוד מכספי, פתחתי חסכונות ואת קרן ההשתלמות שלי". 

עיטורים של קסם. קלייטמן על חורבות המפעל // צילום: גדעון מרקוביץ'

מגרש משחקים

מפעל לפיד הוקם עוד בתקופת המנדט הבריטי, ב־1944, אבל הייצור באותה תקופה עוד היה מצומצם כי התנור הגדול, שהיה לב המפעל ואִפשר ייצור מאסיבי, התחיל לפעול רק בשנת 1953: התנור היה בנוי כמנהרה באורך של כ־50 מטרים שלהטה באש־תמיד של 1,250 מעלות צלזיוס, ודרכה נעה מסילה שעליה עגלות מלאות מוצרי קרמיקה.

התנור פעל ברציפות במשך עשרות שנים, ופעילותו הופסקה רק פעמיים, לצורכי תיקון, ואז נדרשו שבועיים כדי לקררו ועוד שבועיים כדי להחזירו לפעילות. קלייטמן מספר שהטמפרטורות החריגות של התנור ייחדו את המוצרים של לפיד. "הן נתנו למוצרים עמידות מיוחדת, וגם ייתרו את הצורך בעופרת, שהיא חומר רעיל, עניין שהתקשורת של אותה תקופה עסקה בו בהרחבה. פעם אמר לי מנהל שיווק במפעל אחר, מתחרה של לפיד, 'היית לוקח צלחת של לפיד וצלחת של חברה אחרת, של לפיד לא היתה נשברת כל כך מהר'". 

עבור קלייטמן הילד, שהיה נוהג לבקר את אביו בעבודתו, המפעל היה "מגרש משחקים". "אני זוכר איך ישבתי עם הציירות, הייתי מניח את המכחול על הצלחת המסתובבת, ויוצר פס של עיטור סביב השוליים - זה היה לי קסם. ואחר כך הייתי מצייר על הצלחת מה שרציתי. היו שם אבקות וצבעים בכל מקום, וכל מי שהגיע התלכלך מאוד. יש סיפור ידוע על אבא אבן, שביקר במפעל והתלונן שהתלכלכו לו הנעליים. הרבה פוליטיקאים רמי מעלה הסתובבו במפעל והצטלמו בו, זה לא עזר לו כשסגרו אותו".

אחרי שבתחילת הדרך ייצר המפעל בעיקר רעפים ואבני שמוט, מאוחר יותר, ב־1949, הוא החל לייצר גם כלים סניטריים, והוקמה בו גם המחלקה האמנותית שתביא לו בהמשך את המוניטין שלו. בתחילה עוד היו מכניסים את כלי האמנות לתנור רק במרווחים שבין הכיורים והאסלות, אבל בשנים הבאות התחילו להכיר בערכם, ואנשי המחלקה אף נהנו ממעמד מיוחד במפעל, ולא היו כפופים למכסות ייצור כמו העובדים האחרים. 

היה ניסיון לעצב קרמיקה ארץ־ישראלית עם עיצוב ישראלי מובחן?

"הכלים הראשונים שאבו מהארכיאולוגיה של ארץ ישראל, ושילבו עיטורים של איילים וצבאים, דקלים ונשים ערביות, וגם צורות וצבעים שמזכירים ממצאים ארכיאולוגיים (למשל כדים שנצבעו בצבעים חומים של כלי חימר עתיקים). יש גם את פסלוני 'שרוליק' שעיצב דוש (הקריקטוריסט קריאל גרדוש) וישנה גם זהבה גושן, שעבדה ב'חרסה' והביאה משם צבעים של נגב וטקסטורות מחוספסות. 

"אבל יחד עם זה, היו גם הרבה השפעות מאירופה, מדרום אמריקה ועוד. אנשי הצוות האמנותי היו נוסעים לחו"ל ומביאים משם קטלוגים. אפילו הדוגמה של הערבסק - שנשמעת אוריינטלית מאוד, והיא הסדרה הכי נמכרת והכי יקרה של לפיד - מקורה למעשה בגרמניה, שם ראתה אותה המעצבת מרים טל, ושִכללה אותה. אז אני לא חושב שהיתה החלטה מכוונת לייצר קו ארץ־ישראלי. ואם זה נעשה, אני לא חושב שזה נעשה באופן אידיאולוגי. אולי הישראליות נוצרה סביב לפיד ולא לפיד סביבה". 

כלים שבורים

בד בבד עם דעיכת שוק הקרמיקה הישראלי, הפכו כלי הקרמיקה לפרטי אספנות והם נמכרים כיום במאות דולרים במכירות פומביות. השינוי במעמדם, מכלים מזולזלים לחפצי יוקרה, שיחק לידיהם של האספנים הוותיקים. כאשר האספן מיקה אדלר התחיל לאסוף אגרטלים של לפיד וחרסה לפני קרוב ל־30 שנה, הוא זכה להרבה לעג. "באותו זמן לא היה לזה ערך כלכלי, וקניתי מאוד בזול. אמרו לי שאגרטלי הקרמיקה מזכירים בית של סבא וסבתא, שזה אלטעזאכען. אבל לדעתי דווקא בתור גרמני שלא נולד כאן, יכולתי לראות את האיכות של הכלים הישראליים. גם בשוקי פשפשים בגרמניה היתה הרבה קרמיקה, אבל היא לא היתה יפה כמו הקרמיקה הישראלית. החומר היה גס יותר והציורים לא היו מקוריים כמו הישראליים. זה לא הפתיע אותי שהאספן הנוסף שהיה פעיל באותה תקופה, רוברט ליבו (Lebow), היה גם הוא לא־ישראלי. אני חושבת שידענו להעריך את האיכות של הקרמיקה יותר מהישראלים, שהעדיפו כלים חדשים".

איך קרה השינוי, שישראלים התחילו לראות את היופי שבקרמיקה?

"אולי בגלל שהסבא והסבתא כבר לא בחיים, והנכדים רוצים לחזור אל הזיכרונות מפעם. או שנמאס לישראלים שכל הבתים נראים אותו דבר ובכולם יש את אותו ריהוט ואותה קרמיקה. בחרסה למשל היו עושים מכל אגרטל מאה יחידות, וכל אחד מהם צויר ביד, אז בכל האוסף הגדול שלי, לא נתקלתי בפריטים שהם בדיוק אותו דבר. גם אם מצאתי שני אגרטלים לכאורה זהים, כל אחד מהם היה קצת שונה". 

עם השנים גדל האוסף של אדלר ל־600-700 פריטים, אבל לפני שנתיים, בעקבות הצפה בביתו, הוא נאלץ לשפץ, ומכר כשני שלישים מהאוסף המקורי. "אספנות זאת המון עבודה", הוא אומר, "גם לנקות כל אגרטל מאבק, ואני לא צעיר, וגם לא עשיר. הייתי עושה חשבונות, אם לעשות קנייה גדולה בסופר או קנייה בינונית שתשאיר כסף לאגרטל, והייתי מעדיף את האפשרות השנייה, כי האגרטל לפחות נשאר". 

לקלייטמן עצמו אין בבית הרבה כלים של לפיד. "מי שנכנס אלי הביתה מייד שואל 'איפה האוסף?' - אז אין אוסף. יש פה ושם כלים. אני לא אספן. גם חבל לי שהכלים יצאו מהמחזור והפכו לפריטים שמסתכלים עליהם מבעד לחלון זכוכית. אמא שלי, ביום־יום שלה, משתמשת בכלים של לפיד, כי זאת הצלחת הכי נוחה לאכול ממנה, הספלים הכי נוחים לשתות מהם. מצד שני, אולי האספנות תגרום לאנשים להיות יותר מודעים לערך של הכלים, ולא לזרוק אותם".

כריכת הספר

ועם זה, קלייטמן בעצמו אחראי ללא מעט כלים שבורים. בפתיחת הספר - החלק היחיד בו הכתוב בנימה אישית - הוא מספר על צלילי הקרמיקה הנשברת שליוו את ילדותו: "קולות השבר נשמעו בממוצע אחת לשבועיים, כל אימת שאבי שוב העז להביא 'ואזה', כמו שכינו אותה בביתי. הוא לא למד, ואני לא ויתרתי. הייתי ילד שובב עם דעות חזקות וידיים חזקות לא פחות". במבט לאחור הוא משער שהוואזות שהביא אביו היו מסוג ב' ונמכרו לעובדים בזול, כי אביו היה ממשיך להביאן למרות הגורל הצפוי להן. 

"יש לי הרבה תמונות ילדות ליד כלים יפים שאינם עוד", הוא אומר, "כנראה נשברו, חלקם באשמתי וחלקם לא באשמתי. היו לנו ואזות בגובה כזה (הוא מסמן גובה של ילד). ההורים שלי וסבתי שגרה איתנו לא אהבו את זה. הם עלו מפולין בסוף שנות השישים, וסבתא שלי היתה מאלה שאם באו אורחים, היא היתה הולכת אחריהם עם מסרק קטן כדי ליישר את השוונצים של השטיח. אז אפשר לדמיין כמה הם כעסו. אולי הייתי עושה את זה כי ידעתי שאבא שלי יכול להביא ואזה חדשה מהמפעל".

סגירת המפעל באה בהפתעה? 

"אני חושב שזה היה ברקע, אבל העובדים היו בתחושה שהמפעל היה יכול להמשיך. ממה שאני יודע, לפיד היה רוב הזמן מפעל מאוזן, בלי רווחים גדולים או הפסדים גדולים. לרגע עלה רעיון שהעובדים ינהלו את המפעל, אבל זה נפל. בזמן הסגירה נותרו במפעל רק 75 עובדים, מתוך יותר מ־130 שעבדו במפעל בשיאו. כשהוחלט על הסגירה העובדים הפגינו, אבל בצורה שקטה שהיתה אופיינית להם. הם לא שרפו צמיגים".

נדל"ן יקר מדי

קלייטמן מזכיר שלוש סיבות אפשריות לסגירת המפעל בשלב מוקדם כל כך, בעוד מפעלים אחרים המשיכו לשרוד אחריו. הראשונה היא הסרת המכסים על יבוא, והפחתת ההגנה על התוצרת המקומית. זאת נחשבת בדרך כלל הסיבה העיקרית לסגירת המפעל.

באותן שנים נחתמו הסכמים עם המזרח הרחוק, השוק האירופי והשוק האמריקני שחיסלו את השוק המקומי: אחרי מפעל לפיד נסגרו גם מפעלים נוספים לייצור קרמיקה, ובהם נעמן, ורק מפעל חרסה שרד גם את שני העשורים הראשונים של המאה ה־21.

סיבה שנייה היא מדיניות ההבראה של קונצרן "כור" בראשות המנכ"ל בני גאון, שבמסגרתה פוטרו אלפי עובדים. אבל בשיחה עם אנשי ניהול בלפיד, הם סיפרו לקלייטמן על סיבה שלישית, שהיתה לדעתם הסיבה המיידית לסגירה: הנדל"ן היקר שעליו ישב המפעל, בדרך יפו־תל אביב, מאחורי מתחם "התחנה" של היום, שקרץ ל"כור". 

יש סיכוי שמפעל לפיד יוקם מחדש באיזו מתכונת? אפשר לקרוא את הספר כמעט כמפרט להקמה מחדש של המפעל, אם יום אחד מישהו ירצה לחזור ולהחיות אותו. 

"כדי להקים מפעל הוא צריך להיות רווחי או נתמך על ידי המדינה. לא מדובר בסטודיו קטן. כדי לשרוף קרמיקה בהיקף תעשייתי, צריך שהתנור יהיה דלוק ברציפות, וזה פרויקט יקר ומורכב. אין לי תקווה שהמפעל יקום מחדש. אבל יש לי תקווה שהספר יעודד אנשים לתעד את תעשיית הקרמיקה ואת התעשיות האחרות שקמו כאן ונעלמו, ולחקור את התעשיות האלה לא רק מכיוונים נוסטלגיים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו