יש רגעים לאורך סדרת הדרמה "אופוריה", שבהם נדמה כאילו הדיאלוגים נכתבו בידי מחולל של קלישאות עמומות אשר בוחנות את התהייה הנצחית: מי אני, מה אני עושה כאן, ואיזו משמעות יש לכל הקיום הזה.
ואם אני לא רוצה להיות אני, אז מי אני בכלל? מי אני באמת מתחת לכל הבגדים, התכשיטים, האיפור, העור המתוח, העצמות הרכות והנשמה התמימה. מי אני בכלל מתחת לכל מיליון השכבות שהן לא אני. ומהי אהבה, אם לא פתח לאכזבה, והרי ידוע שהאהבות הכי טובות מתרחשות בדמיון, כי בפנטזיה הזאת אף אחד לא יתאכזב ממי שאתם. ואם זה מי שאני כאדם, אז בעצם מי אני לעומת מי שהייתי רוצה להיות בעיני עצמי. עכשיו תוסיפו לזה שיר נוגה, איברים חשופים, קליפ קצר במיטה וגל גדול שסוחף את כולנו.
כזאת היא "אופוריה" - אוהבת לנבור עמוק וחזק בפגמים הפנימיים המודחקים של הדמויות שלה, ואז להטיח את כל הבפנוכו על המרקע. מגיפה בינלאומית? צרות העולם הגדול? הדברים הללו אפילו לא מוזכרים בחטף, מכיוון שזה לכאורה לא מעניין את הדמויות שמרוכזות רק בעצמן, אוכלות את עצמן מבפנים ומדוכאות מכך שהן לא מצליחות להתאים את עצמן לסביבה הנורמטיבית.
כידוע, "אופוריה" היא עיבוד אמריקני של HBO לסדרה ישראלית ששודרה כאן לפני כעשור. מדובר בחידוש פרוע בהרבה מהמקור עם רוני דלומי, הוא פרובוקטיבי בהתרסה ומאוד קודר ואפל. העונה הראשונה, ששודרה לפני שנה וחצי ומגנטה אליה פרסים ומעריצים, השתוקקה לסמן את השביל שעליו פוסע כעת דור הזומרים המתבגר. זאת סדרה שרק מחכה שאחרים ידביקו לה את הכינוי המחייב "הקול של הדור".
לפיכך, כל קשר בין "אופוריה" לסדרות נוער קיטשיות מהעבר הוא מקרי בהחלט. דורות משתנים, העולם היום יותר אפל, חופשי ומסורבל ממה שהיה נהוג להציג בסדרות נעורים מתקתקות. בשל הגבלות הקורונה, לא ניתן היה להשלים את צילומי העונה השנייה ולכן נוצרו שני פרקים מיוחדים, שמהווים מעין גשר בין העונות, והם מתבססים על מינימליסטיות בלוקיישנים, בשחקנים ובעלילה.
במקום לחפש קו עלילה חדש, היוצרים העדיפו לנתח בדרכם את התרחשויות העונה הראשונה, וניסו לפרש עבורנו את התנהלות הדמויות והסיבות שמניעות אותן. החלק הראשון התרחש בדיינר סליזי בערב חג המולד ונגע בקונפליקטים הנפשיים של הדמות הראשית (רו), כפי שנחשפו בשיחה ארוכה שניהלה עם תומך הגמילה שלה. החלק השני של הספיישל, ששודר השבוע, התרכז במפגש בין חברתה ג'ולס לפסיכולוגית וסגר קצוות פתוחים בקשר בין הבנות.
הפרקים שמרו על הווייב הכללי של הסדרה. הם היו קודרים, גשומים, אפלים, סליזיים, מדכאים וכל שאר הדברים שהורגלנו לקבל מ"אופוריה". או במילים אחרות: ההרס העצמי שוב ניצח, בואו נבכה יחד.
אז נכון שאולי הפרקים הללו מזכירים סרט סטודנטים של תלמיד דיכאוני לפילוסופיה, עם המונטאז'ים הארוכים ואישון שממלא את המסך לצלילי שיר של לורד, אבל ל"אופוריה" יש יתרון ענק שהיא גם ידעה להשתמש בו לטובתה כאן - שתי השחקניות המובילות של הסדרה.
צילומי "אופוריה" בזמן קורונה
זנדאיה והאנטר שייפר כל כך כישרוניות, שהן מצליחות לקחת את אותם דיאלוגים מעורערים על הקיום ולברוא מהם משהו שמאפשר לצופה לחדור עמוק-עמוק לנבכי נשמתן של הדמויות שלהן, וכך אולי לגלות משהו על עצמו. והכל הודות לתצוגת משחק מהפנטת שקשה להישאר אדיש אליה. וגם זו היתה סוג של קלישאה קיומית.
"אופוריה" - פרק ספיישל כפול, ,yes ,HOT סלקום טי.וי